מה חושבים השרים לשעבר על החינוך כיום? (צילום: רויטרס)
ידעו כל אב ואם עבריה שהמופקדים על חינוך ילדיהם לא חוסכים כל מאמץ (תלוי איפה) | צילום: רויטרס
היום בבוקר הפקדתי (יש שיאמרו "הפקרתי") את ילדי לטובת עוד שנת לימודים במערכת החינוך הישראלית. כמו הדמוקרטיה, מערכת החינוך בישראל היא לא תמיד הדרך הטובה ביותר להביא לשגשוג הילדים שלנו, אבל יש חלופות רבות רעות ממנה.

בימים הקרובים נשמע סיסמאות וקלישאות לרוב על תפקיד המערכת בעיצוב ושגשוג של למעלה משני מיליון תלמידי גנים ובתי ספר. "מיצוי הפוטנציאל" ויתר כותרות יעטרו אינספור נאומים, מכתבים להורים והודעות לעיתונות.

חשוב שנזכור, מעבר לחומת המסרים הזו, שאין מערכת חינוך אחת. יש אינספור מערכות. אני לא מכוון רק לזרמי החינוך השונים: מהחרדי העצמאי, דרך הממלכתי הדתי והחצי פרטי. במובנים רבים ישנה מערכת חינוך אחת לילד יוצא אתיופיה, הנאבק בכיתה "שחורה" ומופרדת בקרית מלאכי, עם תקצוב חסר, ומערכת שונה לילד הלבן ברעננה. מערכת שונה לילד המזרחי בטבריה, שהר עומד בינו ובין "מיצוי פוטנציאל" ובין הילד שהתמזל מזלו להיוולד בצפון תל אביב. מערכת שונה לנער הבדואי בכסייפה או בכפר בלתי מוכר סמוך, שמגיע לבית הספר בצעידה ארוכה או הסעה מקרטעת ומתמודד עם תשתיות פיזיות בלתי סבירות, והתלמיד ממועצה אזורית תמר, המתוקצב עד פי עשרה ולומד בכיתה קטנה ומאובזרת במיטב הטכנולוגיה.

לא מדובר בבכיינות. מדובר בחוסר אחריות הולך ומעמיק. החברה הישראלית הגיעה, לאחר שישים שנות, להישגים יוצאי דופן בחלקי המערכת המטופחים. היא גם שברה את כל שיאי העוני והפערים החברתיים-כלכליים. האתגר הגדול ביותר של מערכת החינוך יהיה בתיקון או, לכל הפחות, בצמצום הנזקים.

שנת הפערים

אם אנחנו מאמינים, כמו שר אוצרנו, שהאחריות כולה היא על ההורים (עובדי הקבלן הנאנקים, עולים חדשים, בעלי מוגבלויות וכו') החיים שלנו דבש. ההשקעה בילד ברעננה היא פי עשר מילד באופקים? זבש"ו. שידאג להיוולד בשכונה הנכונה ולדרבן את הוריו ה"עצלנים" להשקיע ולטפח אותו יותר במרחבי הנגב ה"מטופחים".

אם יש בנו רגישות ואחריות אנחנו לא מקבלים מצב בו מי שמראש קיבל יתרון גדול בחיים ונולד בצד המואר של החברה שלנו מכפיל, משלש ומרבע את היתרון במערכת חינוך מפנקת, ברמת התשתיות, איכות סגל ההוראה והיכולת לגבות הכל בחינוך ותרבות בלתי פורמליים לרוב.

ידעו כל אב ואם עבריה שהמופקדים על חינוך ילדיהם לא חוסכים כל מאמץ על מנת לתת את הטוב והאיכותי ביותר לאילו שידם, ושכונתם, ועירם ואזורם, אינם משיגים. יסיטו אנשי מערכת החינוך משאבים לטובת הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית, יתמרצו מורים, יקנו טכנולוגיות, ייצרו מנגנונים מפצים (כולל קרן מאזנת לתשלומי ארנונה והורים) ויאפשרו זיק של תקווה, במקומות בהם התקווה היא רק שמועה רחוקה.

אני מזמין את שר החינוך שלנו לכנס את כל ראשי וראשות משרדו סביב לוח ריק עליו כתובה הכותרת "שנת תשע"ד: שנת הפערים שלי". ביחד הם ישקדו על תפיסות, כיוונים ופרקטיקות לצמצם את הפערים הבלתי נסבלים במערכת, שאמורה לצמצם אותן. אתגר עצום כזה יכול להחזיר ברק בעיניים ובלבבות של אנשי המשרד שכולנו אוהבים לשנוא וכל כך רוצים לחזק. שנה טובה!