הדרך בה הוריד חרם הקוטג' את החברות השולטות בשוק מוצרי החלב, ובראשן תנובה, על ברכיהן, הפילה איזה אסימון בציבור הישראלי. ההצהרה של עפרה שטראוס על כך שהבינה שיש צורך בהקשבה ורגישות לצרכנים, יכולה להירשם כשיא ישראלי חדש בתובנה בעקבות הפגנת כח צרכני. אם עד כה הניחו החברות הגדולות שלמוצריהן יש "ביקוש קשיח" – כלומר הציבור ימשיך לקנות ללא קשר למחירים – הגיע חרם הקוטג' וסתר את ההנחה הזו. פתאום לצרכנים יש משמעות על שורת הרווח.
כעת מסמנת התקשורת את זירת החיתולים כצעד הבא במאבק. הזירה החלה להתחמם כתוצאה מ"המלחמה על החיתול", בין דודי ויסמן לנוחי דנקנר, סביב ייבוא חיתולים מוזלים מטורקיה. התגובות ההיסטריות מוכיחות כי מעולם לא הייתה כאן תחרות אמיתית. בהקשר של חיתולים, אמירה על "ביקוש קשיח" היא כמעט ציורית, אבל נראה בהחלט כי מדובר על אפקט אפטר שוק צרכני.
אבל מעבר לחיתול עוד מרחפת השאלה הגדולה: האם בכל זאת עולם כמנהגו נוהג, וכולנו, כמנהג הישראלים, נמצה את העניין עם בוא המטס/ המשט/ הכוכב הנולד הבא? או האם יש שינוי אמיתי ביחסי הכח בין הצרכנים לחברות? האם המגזר העסקי יפנים את המהירות בה יכולה אשת עסקים "קשיחה" כמו זהבית כהן, בעלת השליטה בתנובה, להישלף ממדורי הפיננסים המפנקים, לכותרות ראשיות מזיקות?
חפש את החרם
אם אכן למדנו משהו על היעילות והעוצמה של התגייסות ציבורית, כדאי שנפעיל אותם מהר מאוד על מטרות אסטרטגיות ראויות: למשל, הפחתת המיסוי העקיף והמיסוי על עבודה, לטובת בלימת הטבות המס המפליגות לתאגידים ולרווחי הון; למשל, שינוי הדרך המחפירה בה המדינה מנהלת את התחבורה הציבורית בישראל, באופן המביא לתהייה האם אין כאן רצון לשמר את התלות ברכב הפרטי, שמכניסה כסף קל ומזוהם לקופת המדינה, על חשבון קשישים, סטודנטים ועניים התלויים בתחבורה הציבורית; למשל, הענשת בעלי הון שמיצרים קמפיינים מופרכים (המסכנות של תשובה בנושא הגז, מפעלי ים המלח), על מנת שיוכלו לקבל הטבות של מיליארדים מהקופה הציבורית שלנו; למשל, חיוב חברות המזון להציע אוכל בריא ומזין ולהפסיק להסתיר מאיתנו עד כמה המזון המוצע לנו ולילדינו מזיק.
לשחק ב"חפש את החרם הבא" זה נחמד ואף מועיל במשהו. רצוי שזה יהיה תרגול ראשוני לשריר שיניע מהפכה אמיתית בכלכלה הישראלית, שלא עובדת בשבילנו.
ושאלת כפירה לסיום: מדוע הפוליטיקאים מוחאים כפיים להחרמת קוטג', אבל מזדעקים כנגד החרמת יין מהתנחלות? אולי זו הדרך להרוג את הכלי הכלכלי הציבורי, שכולנו רק טירונים בשימוש בו.