ובכל זאת, שאלת הלקח לא מקבלת תשובה סופית באמירה הבנאלית על זכות ההגדרה וההגנה העצמית. אם אנחנו רוצים לקבל פרספקטיבה, כדאי ללכת לחג שגם סמיכותו שלו איננה מקרית לימי הזיכרון והחגיגה הלאומיים שלנו: חג פסח. היציאה מבית עבדים לטובת גיבוש עם חדש וכיבוש טריטוריה מדינית, עומדים בבסיס החגיגה האביבית הזו.
במבט פנימה לתוך התורה שהתגבשה מסביב למיתוס היציאה מבית עבדים ניתן לראות כיצד הרעיון המכונן של "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" משמש בסיס למערכת ערכים כוללת.
זוכרים מה הציווי השכיח ביותר בתורה? לא. לא קרבנות חטאת. גם לא מאכלות טהורים וטמאים ואפילו לא עשרת הדיברות או טרוניות עם ישראל. הציווי הבולט ביותר הוא האהבה והרגישות לגר, ליתום ולאלמנה. הנימוק? כי גר היית בארץ מצרים.
היכולת המופלאה הזו, לקחת קבוצה אנושית שמאות שנים התעצבה כשבט עבדים מדוכא, לבנות לו כח וחזון, לעצב אותם כעם בעל כח תרבותי וצבאי ועדיין לשים במוקד את הזיכרון כעבד, איננה מובנית מאליה. לא פלא שאלוהים ומשה שליחו היו צריכים לחזור על זה כל כך הרבה פעמים.
הלקח האנושי
אם, למרות הכאב הטרי והבוער עדיין, נראה את עצמנו בכל דור ודור כאילו אנחנו עברנו את השואה, לאן זה יקח אותנו? התשובה הפרטית שלי היא שנראה את השנאה, האפליה, הגזענות והדה- הומניזציה המתרחשת מסביבנו, בעולם ובישראל, באופן חד יותר. לא נעשה כמעשה האנושי כל כך ונשתוק למול העוולות, אלא נעמוד לצד המותקפים, המוחלשים והקורבנות. נראה את האנושי מעבר למגדר האחר, לדת האחרת, ללאום האחר. בקיצור: ניעשה הומניסטים יותר. לשכנים שלנו, לבעלי המוגבלויות, העניים, הפליטים ויתר מוחלשי ומופלי החברה הישראלית.
לכאורה כל זה סותר את המשוואה הברורה שעצם בניית השבוע הלאומי הזה מייצר: השואה באה בשל חולשתנו. רק כוח צבאי וריבונות יפתרו את הבעיה האנטישמית. רק לכאורה. הכורח להגנה עצמית יכול וחייב לחיות לצד רגישות אנושית ועמידה לצד החלש בחברה פנימה והחוצה. ההגנה העצמית מהווה חלק מעולם מתוקן, שמכיל רע לצד טוב.
אז למרות שהיום הזה לא נתפס כיום של ארצות המוצא של משפחתי (בטעות גסה, אגב. בלוב, המחנות וההשמדה נכחו גם נכחו) אני רואה עצמי כאילו ניצלתי מגיא ההריגה של השואה הבלתי נתפסת. רואה עצמי כמחויב ללקחים הלאומיים, אבל בעיקר האנושיים העולים ממנה. ומחויב לזכר הקורבנות שלימדו אותנו במופת חייהם ומותם את הלקח.