בשבוע שעבר יצא לי לשבת לארוחה עם חבר, שרחוק מעולם השינוי החברתי מרחק גדול. באיזו הפוגה בשיחה הוא שאל אותי מה אנחנו עושים בנושא הפנסיות. אחרי שהתאוששתי מההלם סיפרתי לו שזה נושא שנמצא בתכנית העבודה שלי כבר שלוש שנים, כנושא להיכנס אליו בחקירה וקידום, ובכל זאת, אף פעם אנחנו לא מגיעים לזה.
צפיתם אי פעם בקרחון ימי? אחד הדברים המפתיעים בו הוא הגודל. קצה הקרחון שצץ מעל פני המים הוא רק שמינית מגודל הקרחון כולו. רוב רובו של הקרחון שקוע מתחת למים, הרחק מעין אדם. בפסיכולוגיה מקובל להשתמש בדימוי הקרחון על מנת לציין את התהליכים הלא מודעים של הנפש האנושית.
בכלכלה האישית והחברתית שלנו הקרחון הוא הפנסיה שלך ושלי. רוב רובה סמויה מעינינו. קרוב לתשעים אחוזים מביננו לא יודעים כלל איזה סכום יקבלו בעת הפרישה לפנסיה. מדי פעם היא צצה מעל פני המים ומעוררת חרדות, כמו הפיאסקו של משרד האוצר לחיתוך 10% מהפנסיות, רק כדי לשקוע שוב הרחק מעינינו.
מה מדמיין ילד כשהוא חושב על פנסיה? איזה אי נעים של חופש תמידי, קצת איטיות ובעיות בריאות ואיזו ישיבה על גג העולם, במרומי הניסיון והרוגע. זה מה שאני דמיינתי לפחות. אבל כפי שאמר קלינטון בשעתו "זו הכלכלה, טיפש". לא הכל כסף, אבל נחוצים משאבים חומריים מינימליים על מנת לאפשר את הפסטורליה. אחרת, כל אחת ואחד מאיתנו הולכים להתנגש בקרחון ולזכות לשנים אחרונות של עוני ובחירה תמידית בין תרופות לאוכל.
תזכורת: זה הכסף שלנו
וכרגיל, יש מי שנהנה מההדחקה הקולקטיבית שלנו. בתי ההשקעות שגוזרים עלינו קופונים אדירים של דמי ניהול, שיאכלו לנו אחרי שלושים פלוס שנות עבודה, כשליש מכלל החסכונות שלנו. אילו אותם בתי ההשקעות שאישרו "תספורות" לבן- דב, לדנקנר, ללבייב ואפילו לתשובה (כן, זה שעושה מיליארדים מהגז הישראלי). והנה המוטבים המשניים שלנו - הטייקונים בעלי הפירמידות העסקיות. אלו נהנים ממימון כבד של כספי הפנסיה שלנו (שמושקעים משנת 2003 בבורסה). ההשקעות הבורסאיות הכבדות, שלא קשורות לכל מציאות של איתנות פיננסית ותשתיות ריאליות לעסקים הפורחים באוויר, מביאים לדלדול אדיר ביכולת העתידית שלנו לחיים של כבוד מינימלי.
גם ממשלת ישראל הנכבדה בונה על חוסר הרצון והיכולת שלנו להתייחס לחיסכון הפנסיוני. המחויבות העכשווית של הממשלה לתשלום פנסיה תקציבית (כזו המשולמת מתקציב המדינה ולא באופן פרטני מקופות הפנסיה הצוברת) לגמלאים ולעובדים, מגיעה לכ-600 מיליארד שקל. זה הכסף שלנו וזה בא על חשבון חינוך, רווחה, בריאות ודיור טובים יותר. ההימנעות מטיפול השורש, בהיעדר לחץ ציבורי, תביא את כולנו לעקירת שיניים. במקרה הטוב.
באזורי ההדחקה כלכליים הבלגן חוגג. ההשקעה הגדולה ביותר שלנו עלולה לרדת לטמיון בשל ההזנחה הפושעת של כולנו. חוסר הרצון להביט בעיניים לחיסכון החשוב ביותר שלנו. תירוצי ה"אני לא מבין בזה כלום" לא יעמדו לזכותנו ביום פקודה, בו נצטרף למצעד הפרוטות.
כמו הבדיחה השחוקה על ספר הבישול, דבר ראשון כדאי לשתות מים ולהירגע. אחר כך לצלול לנבכי הפנסיה האישית שלנו (בתקווה שהיא קיימת. קיימים גם מעבידים שלא באמת מפרישים את הסכומים הנקובים, ולא מעט). משם לעבור לשוחח על זה. עם חברים, עם ארגונים כמו "פורום החוסכים" ופעילים חברתיים. ללמוד כמה שניתן על הקרחון הפנסיוני שלנו, בצפייה בסרטונים כגון זה. אם לא נתעורר הטיטאניק שלנו תרד למצולות.