כאשר פרצה לחייהם של האמריקאים בשנות השבעים אחת מהפרשיות העיתונאיות הידועות אי פעם, ווטרגייט, הוטבע הביטוי "לך אחרי הכסף" לאיתור הנתיב שהוביל לנשיא דאז ריצ'רד ניקסון. בימים מדיניים טרופים אלה, כדאי גם לנו ללכת אחרי הכסף כדי להבין מי תומך בנתניהו באופן גלוי או סמוי, ולמה.
מדינת ישראל, בשל הריכוזיות הפיננסית, הפערים הכלכליים העצומים ונגישות ההון לשלטון, היא מהמדינות החשופות ביותר להשפעה של בעלי הון. עמיר פרץ "חשף" לאחרונה את הוידוי של אולמרט, לפיו בעקבות לחץ מצד בעלי הון הוא החליט לפסול את פרץ מלשמש כשר אוצר. אבל זה רק קצה הקרחון של ההשפעה המדינית של מי שקוראים לעצמם "בכירי המשק".
לכן, בין הנאומים המדיניים הנשגבים לבין ההתקוטטויות הפוליטיות קטנות, כדאי לבחון היכן בעלי ההון בדיון המדיני-בטחוני. הרי בשעתו, האליטה הפיננסית הישראלית הייתה מנותני הרוח הגבית להסכם אוסלו. הסיבה הייתה פשוטה: הסכמי שלום יביאו ליציבות משקית, כזו שנחוצה לצורך עשיית עסקים, ויפתחו את הדלת לשווקים נוספים.
תמיכת בעלי ההון הישראלים באה לביטוי בהשתתפות פומבית באירועים רלוונטיים, בפגישות מאחורי ולפני הקלעים עם חברי ממשלה המקדמים את ההסכמים ובהתבטאויות ציבוריות בעד תהליך השלום וההסכמים שבאים בעקבותיו.
העלאת מיסים לאזרחים, הורדת מיסים לבעלי ההון
כעשור וחצי אחרי, אנחנו בעיצומו של השגעון. הממשלה מזגזגת ושורדת, נתונה ללחצים פלסטיניים, אמריקאיים ואירופאיים, ששוחקים את מעמד ישראל בעולם ומייצרים השפעות דרמטיות. ובכל זאת, קולם של בעלי ההון נדם. אין מנוס מההנחה שהם למדו שתמיכה שקטה בנתניהו תביא גם לתוצאות.
ברמת הכלכלה הימנית הישראלית, "מנתניהו ועד נתניהו לא קם כנתניהו". מהלכי ההפרטה הגדולים - הקרקעות, הנמלים, ועדות התכנון, הרווחה, הבריאות וכו' - משחקים לידיהם של בעלי הכסף הגדול. רק בשבוע שעבר, בין התייעצות מדינית לצפייה בנאום אובמה, התפנה נתניהו למהלך המשמעותי של השבוע: קרב בלימה כנגד הכוונה להקפיא את הפחתת מס החברות.
האוצר, בראשות "שר העל" נתניהו, העביר לפני מספר חודשים מתווה להפחתה דרמטית של מס החברות בישראל, לרמות הנמוכות בעולם. הפחתה כזו תעלה לנו, אזרחי מדינת ישראל, מיליארדי שקלים בשנה. זו כמובן אותה ממשלה שהכבידה את העול על האזרחים באמצעות העלאת מיסים עקיפים, מחריפי פערים חברתיים-כלכליים, כגון מע"מ, מיסוי דלק, סיגריות, אלכוהול ועוד.
אזהרה מפורשת של מרכז המידע והמחקר בכנסת, כי צעדים אלה ירחיבו פערים, במדינה שהיא כבר אלופה בפערים, לא הועילו. מחאה ציבורית (כן, יש כזו בישראל) החזירה את הנושא בחזרה לשולחן נבחרי הציבור, בעיקר בכל הנוגע למחירי הדלק. הבלו, מיסוי הדלק, אכן הופחת במקצת, וכעת הגיעו משרד האוצר וועדת הכספים לסיכום היסטורי: העלאת המס על הדלק תיעצר, בתמורה להקפאת הפחתת מיסי החברות.
כאן נזעק נתניהו לטובת האלפיון והטיל וטו על ההחלטה. באופן מרתק נתניהו התגלה כעוד יותר ימני ממשרד האוצר ומוועדת, והתעקש על הפחתת מיסים מסיבית לבעלי הון, על חשבון האזרחים הנאנקים תחת הפערים, השכר הנמוך, מערך הרווחה הנשחק, יוקר המחיה והמיסים המאמירים.
דוגמא "קטנה" זו באה להמחיש למה בעלי ההון מוכנים לסבול את נתניהו, גם אם הוא לא מקדם את השלום באזור. יתרה מזאת – חלקם יכולים ליהנות ממצב החיכוך והסכסוך התמידי (ראו את הספר "אפקט ההלם" של נעמי קליין).
"ההליכה בעקבות הכסף" מביאה לתוצאות ברובד הגלוי ביותר: בעלי ההון, שמשוועים לוודאות כלכלית, מקבלים "פיצוי" לחידלון העשייה המדינית, באמצעות מדיניות קיצונית של העדפתם על פני כלל אזרחי ישראל. אנחנו נמשיך לשלם. אולי נגיע להפגנות נגד המדיניות המדינית של נתניהו - הדלק עלינו, רק בואו נזכור שהכסף בסיפור הזה הוא, בתחילתו ובסופו של דבר, על חשבוננו.