מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי לעשות קולנוע. כשנכנסתי בשער ביום הראשון ללימודים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב לא יכולתי להפסיק לחייך. זהו, חשבתי לעצמי, אני בדרכי להגשים את החלום שלי, החיים שלי התחילו. האמת, הייתי ונשארתי חנונית של קולנוע. אני זוכרת איך ישבתי בשיעורים וכתבתי הכול, הקשבתי לכל מילה שהמורים אמרו, היה לי חשוב שיאהבו אותי, שיראו בי תלמידה טובה. אין ספק שהחוג לקולנוע היה המועדון אליו רציתי להתקבל.
לאחר ארבעה ימים עמוסים של לימודים הגיע יום חמישי בבוקר. שיעור ראשון בבימוי. כולנו חיכינו לשיעור הזה, כולנו ידענו שמכל השיעורים המעשיים זהו השיעור החשוב ביותר. זהו השיעור שבו העבודה המעשית היא זו שבמרכז, זהו השיעור שבו אנחנו מקבלים ביקורת ונמדדים כיוצרים בתחילת הדרך.
אל הכיתה נכנס הבמאי/תסריטאי אברהם הפנר. הוא התיישב על הכיסא במרכז החדר והציג את עצמו. לאחר כמה משפטי פתיחה הוא שתק לרגע, הישיר אלינו מבט ואמר בחיוך "תראו קולנוע זה..." הוא חיפש את ההמשך, כולנו ישבנו דרוכים, מחכים למוצא פיו. "תראו, מי שלא מעניינים אותו אנשים, אין לו מה לחפש כאן".
אני זוכרת שהציפה אותי תחושת חרדה. הגעתי מצוידת בידע קולנועי נרכש, ברעיונות לסצנות, באמביציה מטורפת להצטיין, ופתאום כל זה לא היה חשוב כמו המשפט הזה. איך מודדים את העניין באנשים? איך מצטיינים בהתעניינות באנשים מספיק בשביל שהמורה לבימוי יראה בי תלמידה מצטיינת?
על הפיכחון
עברה יותר משנה וחצי מאז האוהל שהוצאתי לרחוב. האמת היא שלא הייתי פעילה חברתית לפני כן, באמת שהתעוררתי באותו הקיץ. ההתפכחות הזו מכאיבה. אני מניחה שהייתה לי איזו תמונה רומנטית בנוגע לתפקידם של שליחי ציבור. אולי ראיתי יותר מדי פעמים את הסדרה "הבית הלבן".
תמיד הנחתי שכמו התשוקה שאני וחברי מרגישים בנוגע לקולנוע, למסע שלנו לגעת באנשים, לשוחח אתם דרך היצירה, כך פוליטיקאים חדורי מוטיבציה ומלאי אידיאלים כאשר הם הולכים בדרכם לכנסת, רוצים יותר מהכול לשנות, לדאוג לכלל. אני חייבת להודות שבביקורים שלי בכנסת נחשפה לי תמונה שונה לגמרי, צינית, מלאה באינטריגות ואינטרסים אישיים. חתיכת התפכחות.
הבחירות מתקרבות, כולנו יודעים את זה. כותרות העיתונים עסוקות ביריבויות הפוליטיות, שלטי החוצות מתמלאים עם הזמן בסיסמאות שנבחרו בקפידה על ידי משרדי הפרסום והאוויר מתמלא בריח הזיעה של השחקנים במגרש הפוליטי בעודם מנסים למצוא חן בעינינו, הבוחרים. הם רוצים להיבחר, זה ברור. הכסף נשפך על יועצים, על יחצ"נים, על אחראי התקשורת. בראיונות הם צריכים להעביר מסרים, בעימותים הם צריכים להביך את היריבים שלהם, בחוגי הבית הם צריכים להישיר מבט ולהגיד מה שיגרום לסקרים לעלות.
באופן אישי אני מנמיכה את הווליום בשלב הזה בעימותים. במקום בליל המסרים המתוכננים היטב אני מחפשת את הניצוץ בעיניים, את החמלה בשפת הגוף, את הרצון האמתי לשפר את החברה הישראלית בטון הדיבור ואת הגיבוי לכל אותם דברים במעשים.
הכוח אצלנו
בכל יום אני מתיישבת מול האתר של "כנסת פתוחה" ובודקת את האופן בו כל אחד הצביע על הנושאים החברתיים, כמה זמן כל מועמד בילה במשכן, במליאה, בדיונים בוועדות, אילו הצעות חוק כל אחד הציע, כמה מאותן הצעות חוק עברו. הנתונים היבשים האלו הרבה פחות סקסיים מהתדמית, מהסיסמאות הקליטות, מהאמירות הנוקבות בכלי התקשורת, אבל הן משקפות את העשייה, את היומיום של כל אחד משליחי הציבור שרוצים להיבחר לעוד סיבוב.
מערכת הבחירות הזו היא נקודת ציון חשובה עבורנו האזרחים בישראל. יש לנו כאן הזדמנות להניח אבן יסוד ערכית עבור כל השחקנים במגרש הפוליטי, להחליט מה הוא המצפן והמגדלור שחייב להיות בבסיס של שליח ציבור. עכשיו, בתקופת בחירות, הכוח אצלנו, והכוח מתחיל בהחלטה מה חשוב לנו, מה עומד בבסיס של הקול שלנו בקלפי.
אנחנו לא רפי שכל, מערכת הבחירות לא מכבדת את הבוחרים בימים אלו. הגיע הזמן לחבר רשימת מכולת, כל אחד לעצמו או לעצמה, קריטריונים לבחירות. גם רשימת נושאים, אבל גם רשימה של קריטריונים ערכיים.
"מי שלא מעניינים אותו אנשים, אין לו מה לחפש כאן". אם זה תקף לקולנוע, זה בטוח תקף לפוליטיקה.