בעד קובי מרימי / מתן שרון
בכל פעם שקובי מרימי תופס מיקרופון ומתחיל לשיר, מתגנבת למאזין מאחורי האוזן צמרמורת נעימה. זה קורה ברגע בו הקול המרובד שלו מחלחל לתודעה ומנפח אותה במלוא העומק הווקאלי שהזמר האופראי הזה נושף החוצה. השירה יוצאת מהסרעפת בסבלנות, ובחוכמה רבה מחזיקה את השיא בדיוק עד הרגע בו השיר נועד להתפוצץ. הכל מדוד, ועם זאת מרגיש כאילו מתעורר לחיים הרגע בפעם הראשונה.
איפוק כמו של קובי הוא נדיר במחוזותינו, ועל אחת כמה וכמה במחוזות הריאלטי. עוד מימי כוכב נולד אנחנו אוהבים דרמה שמושלכת עלינו בצרורות מבלי להתייחס לשחיקה הטבעית של החושים. על כל צעקה שלא במקום אנחנו מאבדים עוד מהרגישות, עם כל סלסול מיותר אנחנו הופכים כהים יותר.
זה כל כך ישראלי, הפיוז הקצר הזה, שמתבטא גם בפופ הישראלי ובמיוחד אצל מאיה בוסקילה, הדרמה קווין מספר אחת. היא לוחצת על כפתור הדרמה שוב ושוב כמו נרקומנית של תשואות. מרימי, דווקא מחוסר הניסיון (היחסי) שלו, לא נכנע לדחף ומחכה בסבלנות רבה בדיוק לרגע הנכון שבו צריך ללחוץ על הכפתור, וכשהוא עושה זאת - הסבלנות משתלמת הרבה יותר.
שף טוב יודע לא להגזים עם תבלינים, ומרימי מכין מנות איכותיות ומשביעות לגמרי. הביצועים שלו עד כה היו מלאי עוצמה מבלי לצעוק בכל הכוח, עשויים בתחכום ודיוק. רק תשוו בין שני ביצועים הביונסה של מרימי ובוסקילה: בעוד שמרימי ניגש ל- "Sweet Dreams" בחרדת קודש, צועד בעדינות בחלל השיר ומתכנן בדיוק איזו מנורה להרים, בוסקילה מבצעת את "If I Were A Boy" כמו פיל אפילפטי בחנות חרסינה ופעמוני רוח. ביונסה, אולי כוכבת הפופ המדייקת מכולן, הייתה נחרדת.
האירוויזיון היא במת הדרמה הכי גדולה של אירופה, וזו בדיוק הסיבה שמרימי הרבה יותר מתאים לה. למודי זמרות רועמות, האירופאים לא יתרגשו מהמתקפה של מאיה בוסקילה. יהיו לפחות עוד דוז פואה מתחרות כאלה על אותה הבמה בדיוק, רובן אפילו לא יעלו לגמר. מרימי לעומת זאת הוא חד פעמי, בולט בחושיו המחודדים ומביא טעם וגוון אחרים, ועם זאת כל כך מתאים. לאורך התכנית הוא הושווה במידות שונות של צדק לסם סמית, פרדי מרקורי וחזן בית כנסת. הוא לא אף אחד מהם, הוא האלכמיה המיוחדת שיצרה זמר פופ אופראי עם חיבה לדרמה בדיוק במידה הנכונה.
בעד מאיה בוסקילה / ליאת קציר
במסיבות של כיתה ד', "הלב" של מאיה בוסקילה היה להיט רציני. מתחיל כשיר סלואו, מתפתח ללהיט קצבי ומרקיד - את הילדים בבית ספר כלשהו בצפון הארץ, מאיה בוסקילה כבשה בענק - והם לא היו היחידים. זה היה תור הזהב של מאיה, אז זמרת מבטיחה בתחילת דרכה עם להיטי ענק כמו "הלב ו"יש בליבי כינור". בתוך כמה שנים הילדים התבגרו, ומאיה? קצת נעלמה.
לא ממש טרחתי לעקוב אחרי מאיה כל השנים. מעבר זריז על עמוד הוויקיפדיה שלה מגלה שהיא דווקא הספיקה לא מעט מאז; היא השתתפה בלא פחות מארבעה פסטיגלים, לקחה חלק בעונת ה-VIP של האח הגדול ואפילו זכתה בעונה השנייה של התכנית חי ב-LA LA לנד. אז למה הדבר הראשון שעולה לי בראש כשאני חושבת על מאיה בוסקילה, זה עדיין "לילה סתווי"? מאז הנסיקה המטאורית, מאיה חוותה ירידה איטית ומתמדת בקריירה. המשבר עם האמרגן, השירים שלא כבשו את תחנות הרדיו כמו פעם, מאיה אולי שמרה על מעמדה כזמרת אבל בעשר השנים האחרונות היא לא כיכבה בקדמת הבמה. עד עכשיו.
מודה, יש לי בעיה מסוימת עם זמרים בעלי קריירה מבוססת שניגשים להכוכב הבא, כי הם תמיד באים במטרה מוצהרת לייצג את ישראל באירוויזיון, בעוד שהמתמודדים האלמוניים מגיעים עם אג'נדה ראויה יותר - השקת הקריירה המוזיקלית שלהם וצבירת קילומטראז' ראשוני בתעשייה. וגם, חן אהרוני ודיאנה גולבי היו מתמודדים טובים, אבל לא טובים מספיק.
ואז הגיעה מאיה ושברה את הקונספציה הזאת, מכמה סיבות. היא אמנם מצהירה ש"היא פה בגלל האירוויזיון", אבל ברור לנו שהיא פה גם כדי לשקם את הקריירה שלה, ואולי אפילו להשיק אותה מחדש. בניגוד לדיאנה וחן, היא לא מגיעה על תקן פליטת ריאליטי שהייתה בפסגה לרגע, אלא כזמרת שכבר בנתה קריירה מבוססת לאורך שנים. ואיך לא, הקול, שהוא הכל בעצם. נכון, להקת שלווה מרגשת, שפיטה היא גימיק נחמד ותאי מגניבה לאללה - אבל אף אחד לא באמת מתחרה במאיה בוסקילה ביכולות הווקאליות.
אני לא יודעת אם מאיה תייצג אותנו השנה על הבמה בתל אביב, או אם תגיע לגמר, אבל זה לא באמת משנה. אי אפשר שלא להעריך אותה על האומץ להיבחן כאחרון המתמודדים בני ה-17 ומשוחררי הלהקה הצבאית שמגיעים לאודישנים. מאיה בוסקילה בהחלט יכולה ללמד אותנו שיעור או שניים בצניעות והתמדה.