אורי איזק רגיל לקבל פעם בכמה זמן טלפון קצת מביך מאמא שלו, הד"ר לאפידמיולוגיה דורית איזק. זו שמצפה לראות אותו כובש פסגות, קוצר תארים - ופחות מככב ברשימות של חתיכים. "בכל פעם שמתפרסמת איזו רשימת הבחורים הכי יפים בחדשות ואני מופיע בה, היא לא מבינה מה הקטע ומתקשרת לשאול אותי. יש לי תחושה שבאיזשהו מקום היא גאה בי על זה, אבל העולם המוחצן הזה, הוא נראה להורים שלי קצת הבל הבלים. אני בא ממקום יותר צנוע".
צריך קצת הבל בחיים, לא?
"ברור. הבל זה החיים. אבל זה מוזר לי, גברים חווים אחרת מנשים את כל הנושא של מראה חיצוני. הפער בין מי שנראה טוב ומי שלא, לא גדול כמו אצלכן הנשים. זה קצת מביך אותי, ההתעסקות הזו".
החיים לא הרגילו אותך להתעסקות במראה החיצוני?
"אולי בבני עקיבא נחשבתי לחתיך של החבר'ה אבל זה לא היה כל כך קשה שם, עם כל הציציות והחצ'קונים".
המתכונים שעשו לנו את 2020, היעדים שנטוס אליהם אחרי החיסון וטקס פרסי הקורונה. mako מסכם שנה >>
כנראה שבכל זאת איזק לא ממהר להיפרד מתדמית החתיך. אחרי הכל, לא כל מבזקן חדשות ממלכתי בוחר לעשות את ההיכרות היותר אינטימית שלו עם הציבור דווקא בתכנית כמו "נינג'ה ישראל". אבל איזק הוא לא כמו כולם. הערב (חמישי) הוא ינסה לסיים את המסלול במקצה ה-VIP, ועל הדרך יחשוף לצופים צדדים שטרם הכירו. הכל בגבולות הטעם הטוב, כמובן. "אני חושב שהייתה ציפיה שאופיע בנינג'ה בלי חולצה, לא הסכמתי", הוא משתף. "זה לא היה עובר טוב. אבל הרבה זמן רצו מישהו מהחדשות שיעשה את המסלול, וזה נשמע לי מגניב ומתאים לי".
מה לך ולנינג'ה?
"אני אדם ספורטיבי. הייתי בקרבי, שיחקתי כדורסל ואתלטיקה והיום אני רץ ומתאמן. ברור שגם האתגר עניין אותי. אתה רוצה להצליח, אפילו אם אתה לא מתאמן ברמה מקצועית".
כמה כן הספקת להתאמן?
"מהרגע שהוחלט שאני הולך על זה ועד לצילומים היו רק חודש ושבוע, והתאמנתי בו במתחם אימונים של מתן בלו. היה לחץ, לא אשקר. קיבלנו מסלול שזהה למסלול הרגיל, בלי הקלות. מלא נפלו לפניי ואתה אומר - מה קורה? אבל ברגע שאתה עולה זה כיף. אנשי חדשות נתפסים כמי שלא טועים אף פעם. אז הנה - גם אנחנו בני אדם והכל סבבה".
המאבק של איזק להיתפס אנושי לא עוצר כאן. יתכן מאוד שאנחנו נמצאים על סף מחאה חדשה ובוערת במציאות הישראלית: מחאת העניבות. "אני חושב שמבזקני הבוקר לא צריכים ללבוש עניבה", הוא מטיל פצצה, "לא שאנהיג עכשיו מרד, אבל די, אנחנו כבר לא בימי חיים יבין".
זה לא חשוב שהחדשות ישארו רציניות?
"יש עבודה עיתונאית, זה כן רציני, אבל אני עושה מבזקים בבוקר, בשעה שאנשים מחפשים משהו יותר קליל. הקהל אוהב את הסמול טוק שאני עושה עם המגישים לפני השידור, זה מייצר תחושת נינוחות. אז מה לבוקר ולג'קט ועניבה וחולצה לבנה ופנים חמורות סבר? שנייה לפני כן יש צחוקים עם רסקין ואז אות ובום, תדווח משהו על הקורונה. לפעמים אני אומר - איך אני עכשיו אעצור את עצמי ואכנס למוד קורונה?".
זו החוכמה, לא?
"אולי אבל אני רוצה להיות טבעי, לצחוק על עצמי לפעמים. לכן אני הולך לנינג'ה. הרי אני יכול ליפול בסטפר וזו פדיחה לא נורמלית אבל אני יודע שאחרי יומיים זה ישכח. בחדשות השליטה היא דבר חשוב, אבל זה לא אני. אני לא כל הזמן בקונטרול. אני לא חנון חדשות רגיל, אני קצת אאוטסיידר. גם לא הייתי אף פעם ג'אנקי של אקטואליה".
לא קראת עיתונים?
"אהבתי להבין ולדעת מה קורה, אבל מה שבאמת מעניין אותי זה סיפורים, של אנשים. הרי כולנו מסתובבים עם איזה תיק ובדרך כלל זה יותר מעניין אותי ממה קורה בפוליטיקה ואיזו מפלגה גדעון סער ישמיד. מעניין אותי יותר הצד האנושי, איזה רובד אחר שאין בהארד ניוז. אני לא מחפש להיות סקופיונר שמביא איזה פרסום ראשון אלא את החוויה האנושית".
"באתי בתחושה של עליונות מוסרית על החילונים"
הוא נמצא בחברת החדשות שלוש שנים, מתוכן שנתיים כמבזקן, ונראה שמקום העבודה של איזק עף על השונות שהוא מביא. לאחרונה אנו רואים יותר ויותר קטעים מבודחים שלו לפני ואחרי מבזקים, כולל קטע שבו הוא שורק מבלי דעת, שכבר הפך לסוג של קאלט. אבל לא הכל נשאר בתחום הדחקה. כך, למשל, בתכנית מגזין של הקולגה פוראת נוסאר ("אלאסבוע"), אורי התבקש להתראיין בערבית ולספר לפוראת איך דווקא הוא, דתל"ש בוגר הציונות הדתית - הקדיש חלק גדול מחייו כדי ללמוד ולתרגל את השפה. בחלק מהכתבות שאיזק עורך למהדורה, הוא משתמש בשפה הערבית, פרי לימודי תואר ראשון במזרח התיכון.
"כשפוראת ראיין אותי לתכנית שלו, דיברנו על המחדל שלא לומדים ערבית בצורה רצינית", הוא אומר. "זו בושה בעיני, זה 20 אחוז מהאנשים במדינה. המצב הזה הוא פאלטה של מדינת ישראל, חד משמעית. אני לא מבין מה הפחד ללמד ערבית בצורה רצינית. ואם כבר לומדים כאן, זה רק ערבית ספרותית מכוונת 8200, לילדים שאולי יהיו במודיעין יום אחד. הישראלי יודע רק להגיד חומוס ושוקרן וג'יב'אלהוויה. אבל אם הערבי מולך יזהה שאתה באמת שולט בשפה ולא רק בא עם עוונטות, הוא יכבד אותך מאוד".
ביפו, בה אורי גר היום ובה אנחנו נפגשים, הוא מנסה לחיות לפי מדרשו, אבל גם כאן יש לו ביקורת. "יפו מנסה להיות מאוד ערב-פרנדלי, אבל יש כאן הרבה חרטא. זה לקרוא לפאבים בשמות ערבים בלי באמת להכיר את השפה ואת מה שקורה, זה סוג של קולוניאליזם. אני לא אוהב את זה ומקווה שאני מייצג משהו אחר".
איך ילד דתי ולוחם ביחידת עלית, מגיע להיות דובר השותפות הערבית-יהודית? נשמע שעשית קפיצה גדולה.
"האמת שיפו דווקא מזכירה לי את ירושלים, שממנה אני בא. זו הסיבה שאני כאן".
מורכבות, אם כן, היא מילת המפתח. בשכונת קטמון בירושלים בה גדל, הילד הקטן מארבעה אחים, לאבא רואה חשבון אמא אקדמאית ומייסדת עמותת "אונקוידע" ("אמא שלי הקדישה את החיים שלה לסרטן") - לא היו רמזים לעתיד הזה.
"גדלתי בוויב של הציונות הדתית הבורגנית", הוא משחזר, "זו ילדות של בני עקיבא, מנטליות של 'אנחנו יודעים מה נכון בכל הקשר'. היה חינוך נוקשה במידה מסוימת. תמיד היו מגבלות, אם לא תעשה שיעורי בית לא תלך לבני עקיבא. לא היכו אותי עם שוט אבל בחוויה שלי היו עליי כל הזמן, יש פיקוח". אחרי בית הספר הצטרף לישיבת אילת המזוהה עם ישיבת הר-מור, הקשורה גם לרב טאו השנוי במחלוקת. "לומדים תורה מהבוקר עד הערב, אווירה מאוד חדורה ואידיאליסטית וצודקת תמיד וטופחת עצמה על השכם. קיבלתי משם המון, אני שמח שהייתי שם. אבל היו לי הרבה שאלות".
איזה סוג של שאלות?
"שאלות ברמה האמונית, שקשורות ללמה לעשות את המצוות, למה הכל נתון, למה לעשות דברים שנוגדים את הטבע האנושי, למה להכביד על האדם. או שאלות שקשורות לקיומו של אלוהים ומידת ההשפעה שלו על המציאות".
ואיך קיבלו את זה שם?
"מקבלים את זה בסדר ומדברים על הדברים, לא נחשבתי מורד. אבל השאלות נשארו איתי. בצבא כבר ראיתי עולם אחר. התגייסתי לשלדג, זה מקום מאוד חילוני, סיימנו את ההכשרה שלושה דתיים וחצי מתוך 17 חבר'ה. כולם זה בני מושבים וקיבוצים, חבר'ה חושבים שהם בפלמ"ח ורוצים לצוד דרבן ולשים אותו על האש, מפאיניקים של פעם. אבל החיבור היה טבעי. היו כאלה שלא עניין אותם שאני לא אוכל חזיר ואצל אחרים זה ייצר שיח מאוד בונה שעורר את שני הצדדים למחשבה".
איזה סוג של מחשבה?
"ההבנה הכי חשובה שלי מהצבא, זה שלא רק אני צודק. באתי בתחושה של עליונות מוסרית וצדק על החילונים וזה לא היה ככה. יהודה עמיחי כתב שבמקום שאנחנו צודקים לא יפרחו פרחים - והבנתי שאם אני צודק בהכל, זה הרס מוחלט של אפשרות לבנות משהו לחיות ביחד. זה היה לי הכי חזק. וגם קרו עוד כמה דברים. פגשתי את מי שהייתה בת זוג של שש שנים, היא לא הייתה דתיה. גם לה יש חלק בתהליך שעבר עלי".
איך הכרתם?
"טיילתי בצפון עם איזה חבר ומשם זה התגלגל. כנראה סקרן אותה שהייתי דתי, משהו נתפס אולי אקזוטי. וחילונית בשבילי גם נתפסה ככה כנראה. היינו יחד הרבה שנים, היא בחורה יפיפיה ומוכשרת שאין לי דברים רעים להגיד עליה. אבל לא הבנו לאן אנחנו נכנסים. עם הזמן הורדתי את הכיפה, כבר לא הייתי דתי באמת אבל ניסיתי לשמור על איזו זהות וגם היא. מה שפירק אותנו היה שכל אחד ניסה לשמר את הזהות שלו וזה יצר מתחים".
בזמן הלימודים בירושלים, אורי כבר לא הגדיר את עצמו כדתי אבל מעולם לא התנתק ממשפחתו. "אני איש של שלום, אז מעולם לא היה ניכור, תמיד היו שיחות טלפון עם אמא שלי כל יום. אבל היה להם לא פשוט, בעיקר עם הדברים הסמליים. אני מבין את זה - יש המון משמעות לכך שידעו שהבן של איזק הולך בלי כיפה, או שאני עושה מבזקים בשבת. בשבילם זה לא סתם חילול שבת, זה ממש לעשות את זה בפרהסיה. יש משהו בציונות הדתית, שכאילו לא אכפת לנו מה אומרים עלינו אבל בעצם הכי אכפת. בכל מקרה, עם המבזקים בשבת הפסקתי, זה היה לי יותר מדי".
וכיצד אתה מגדיר את עצמך עכשיו?
"אני מחובר למסורת ואוהב את זה, לא פיתחתי אנטי לדת כמו אחרים. הספרייה שלי מלאה בארון הספרים היהודי ואני עושה תואר שני בפילוסופיה של היהדות, זה חלק מהזהות שלי וזה חשוב לי מאוד, ברמת התרבות. יש כאלה מהעולם שבאתי ממנו, שאומרים שויתרתי לעצמי ורציתי סקס או דברים כאלה, אז שיגידו. החוויה שלי היא הרבה יותר מורכבת מזה. אני בכלל טוען שחזרתי בתשובה, לא יצאתי בשאלה".
אולי החוויה קשה להסביר, כי היא חוויה מאוד לעומתית. קשה לך להגדיר מה אתה כן?
"קשה אבל אני מתחיל לעשות את זה. זה מסע מעניין ומתיש. היום אני לא מרגיש לגמרי בנוח לא בחברה הדתית ולא בחילונית, אני לא מרגיש אדם חילוני. אבל גם הציונות הדתית הייתה כזה דבר מעורבב, גם לשמר את הדת וגם את המדינה, זה נידון לכישלון. הדתל"שיות היא בעצם תוצר של הדיסוננס הזה".
כשרואים את ההצלחה של נפתלי בנט בסקרים, זה לא נראה כאילו הציונות הדתית נכשלה.
"בנט מתבסס גם על הרבה ימין חילוני. והוא מייצג משהו חריג - הוא עם כיפה אבל היא יושבת אחורה יפה, הוא נשוי למישהי שלא ברור אם היא חילונית, הוא מצליחן, הייטקיסט, הוא יושב על נישה שקורצת לכל מיני סקטורים. בנט לא בא לציונות הדתית חלק בגרון, הרבה מהם ירגישו יותר בנוח עם רפי פרץ. אבל זה נכון שרואים יותר מהציונות הדתית בעמדות מרכזיות באקדמיה, בצבא, בתקשורת, מה שלא היה פעם. זה כנראה השיקוף של המקום של הקבוצה הזו בתוך החברה הישראלית".
"אני כבר לא מתאהב כל כך"
אל התקשורת אורי הגיע כמעט במקרה. המסלול ששהה בו היה בכלל של חינוך - בזמן לימודיו, אורי היה מעורב בהדרכה בעמותות כמו "גשר" ו"אחרי", ועבד כמורה לעברית עבור נוער ערבי בשועפאט. "זו הייתה חוויה מדהימה, אני הציוני דתי, מקבל עולם אחר לפרצוף, עולם אחר עם הנחות מוצא שונות. חבר'ה בני 17 ו-18 שלא יודעים עברית, לא כמו ההורים שלהם. זה מצחיק כי עד היום אצל החבר'ה של הבית אני השמאלני ובחדשות אני הימני הפשיסט, אבל יחסית לימני פשיסט - עשיתי משהו שלא הרבה שמאלנים עשו. אז אולי זה קולוניאליזם, ללמד אותם את השפה של הכובש, לא אכפת לי מאמירות כאלה. אני יודע שההיכרות שלי עם העולם הזה ועם השפה היא ברמה מאוד גבוהה. אני לא מכיר הרבה אנשי שמאל אידאולוגיים שיכולים להתחרות איתי בעניין הזה".
רצית להיות מורה?
"לא בהכרח, גם עולם התוכן עניין אותי מאוד. עבדתי קצת ברדיו של מתנחלים, ייסדתי כתב עת סטודנטיאלי. היה לי הרבה שנים חלום להיות שחקן תאטרון, בבני עקיבא אפילו השתתפתי פעם בהצגה, בסוף י"ב. לא חשבתי ללמוד משחק, אבל ידעתי שאני רוצה לעשות משהו יצירתי, שיש בו מהמשחקיות הזו, להיות דמות אחרת".
איך מכל זה מגיעים לחדשות?
"הרעיון בכלל היה של שותפה שלי לדירה בשעתו. היא עבדה בחדשות ושיכנעה אותי לגשת למיונים. בהתחלה נכשלתי במבחן הידע אבל אז ביקשתי עוד הזדמנות וקראו לי שוב. בהתחלה הייתי עורך תוכן ב-N12 ואחרי שנה הזמינו אותי לאודישנים להיות מול המצלמה".
די מהר, לא?
"כן. רציתי שמשהו כזה יקרה, אבל לא חשבתי שזה יקרה כל כך מהר. באודישן רעדו לי הביצים, האולפן זה קודש הקודשים ואתה בתוכו, כל העיניים עליך, בחיים לא הייתי מול מצלמה. אני לא כמו כולם שם, לא באתי מגל"צ, אני לא גלצניק בהוויה ולא באטיטיוד. היה לי מזל ואיכשהו נקלעתי לסיטואציה".
לצד הנינג'ה, חברת החדשות רצתה לספק לאורי ריגושים נוספים כמו נסיעה לדובאי, עוד בשלב השיחות - אבל לצערו, איבד את הדרכון הגרמני שלו בדיוק בזמן כדי לפספס. "היום זה לא נחשב אסון גדול כי כולם בדובאי, אבל זה היה עוד קודם, כל כך רציתי לנסוע וברגע האחרון הקפיצו מישהו אחר. הנורא הוא שאחר כך מצאתי אותו, תקוע במגירה. זה כל כך כאב". הוא ינסה לפצות את עצמו בכמה חודשים של חילופי סטודנטים באוסטריה אליהם ויצא בקרוב, שבמהלכם הוא מקווה לשדר גם כתבות מאירופה. עד אז, איזק מזגזג בין חיי האקדמיה לתקשורת, עם נגיעות של אמנות. מדפי הספרים שלו מלאים בספרי שירה, מהם הוא שואב השראה לספר משלו. "אני מאוד נזהר להגיד את זה, אבל כן, אני כותב שירה ואני רוצה להוציא ספר. שירה בשבילי זה זה תווך אחר של התבטאות, מאוד שונה. לא שיש לי חיי משורר רומנטיקן שיושב בכסית אבל יש לי את הצד הזה. בשירה יש משהו מאוד מפחיד וחושפני אבל אני מאוד אוהב את זה".
לא יכולתי שלא לשים לב לספר השירה הפתוח על השולחן שלך. זה קצת נראה כמו מלכודת לבנות.
הוא צוחק, "כן, אני מבין למה את מתכוונת. פעם באתי לדייט עם ספר של אלתרמן ולימים הבחורה אמרה לי שזה מאוד הדליק אותה. היום הפסקתי עם השטויות האלה. ברור שזה היה חלק מהאימג' שניסיתי לשדר".
מתי היית בקשר לאחרונה?
"כבר די הרבה זמן שלא. אני כבר לא מתאהב כל כך, הרגש קהה עם השנים. אני גם לא מאמין בשידוכים".
באמת? חשבתי שראו אותך בטינדר.
"זה לא אני, יש לי שם מתחזה. אני לא מבין את הקונספט הזה. אבל יש יתרונות בלהיות בטלוויזיה. הבחורה האחרונה שיצאתי איתה זו מישהי שפנתה אלי בפייסבוק, אני בדרך כלל לא עושה דברים כאלה אבל הפעם הייתה לי הרגשה טובה".
מה אתה מחפש?
"אני צריך מישהי מאוד מאוזנת כי אני לא תמיד מאוד מאוזן, מישהי שרוצה לחיות חיים רגועים ופשוטים אבל שיהיו לה יציאות של טוויסט בעלילה ושנעוף על החיים, אני רוצה לחיות בווליום גבוה ולנסות דברים. בשנים האחרונות אני גם מבין שהזהות היהודית והדתית שלי לשעבר, היא כל כך מרכזית ואני חייב אפשרות לשיח סביבו עם מי שאיתי".
וזה קשה למצוא?
"כן. אני עדיין מבוחבש, כשאני פוגש בחורה נורמלית זה מעייף אותי כי אני מחפש את המעבר, את האקסטרה וקשה לי למצוא אותו שם. אני שואל את עצמי - 'מה אני אחיה בדלת אמותיי ואגדל נענע בחצר? זה החיים?'. אני לא יודע. אולי אני צריך לצאת עם דתל"שית".
אולי באמת.
"את חושבת? אני לא יודע, מרגיש לי שזה יהיה ברדק, שני אנשים שמתוסבכים עם החיים שלהם".
צילום: עופר חן