אין אחד שלא חטף איזה סיבוב מהקורונה. יש אנשים שבחרו להחליף מקצוע, אחרים העתיקו את מקום מגוריהם לחו"ל או למושב, זוגות התגרשו, עסקים נסגרו. יש גם אנשים שפרחו, אבל המגפה העולמית שינתה משהו אצל כל אחד.
במקרה של דוד שאול, החיים היו יציבים למדי עד הסגר הראשון. שעות היום הוקדשו לצילומי סרטים וסדרות; בערב - כל ערב, במשך שבע שנים - הוא עלה לבמה בתיאטרון הקאמרי, כיכב בהצגות שונות, חי את החלום של כל שחקן. ואז, בן לילה, ישראל נכנסה לסגר. המדינה הורידה את השלטר על תאורת הזרקורים, החיים שהכיר נעלמו ביום אחד, ואיש לא ידע לומר מתי ישובו.
"לא ידעתי מי אני בלי התיאטרון", אומר שאול בבית קפה תל אביבי שהוא כנראה לא איש התרבות היחיד שדיבר בו על הלם המגפה. "שיחקתי בחמש הצגות במקביל, לא הכרתי משהו אחר, הרגשתי שאם אין לי במה אני לא שווה שלום. פתאום הייתי עם בת הזוג שלי לבד בבית, ערב ערב רק שנינו, וקלטתי שהכל טוב. אין במה, אין מחיאות כפיים, ואני מה זה בסדר".
השקט, הבית, גרמו לו לקבל החלטה: הוא כבר לא יחזור להיות שכיר בקאמרי. מהיום הוא דוד שאול, שחקן עצמאי. "הקורונה גרמה לי להבין שאני רוצה להביא ילדים, רוצה להיות איתם בערבים. זה ריגש אותי כי פתאום התבגרתי. הרגשתי שאני רוצה לעשות לעצמי אפדייט, לחזור לבמה מרעב אמיתי ולא מתלות. זו מערכת יחסים, ולפעמים צריך מרחק כדי להתקרב שוב".
מי אמר שהכל בחיים זה או תזמון או טיימינג? מי שזה לא יהיה, שאול למד את זה על בשרו כשזמן קצר לאחר ההחלטה הדרמטית יצא לאקרנים "לשחרר את שולי", הסרט שהפך הקיץ לתופעה תרבותית עם מספר לא נתפס של מיליון צופים. שאול גילם את אותו שולי ששלישיית "מה קשור" נקראת לשחרר, וגם זה שינה אצלו משהו. "פעם כשהייתה יוצאת סדרה שלי הייתי מתחבא, הולך עם כובע כאילו אני חוטא, מתבייש. זה הלחיץ אותי, כי יש לי את המרחב שלי ואני מפחד שיכנסו אליו. אבל כשיצא 'לשחרר את שולי' ולא יכולתי ללכת ברחוב מרוב שכולם קראו לי שולי, זה לא עשה לי רע. נהניתי להרגיש שאוהבים את מה שאני עושה ושהצחקתי אנשים בתקופה שהיא לא מצחיקה, הבנתי שהם רק רוצים להגיד לי שאני אחלה גבר, וזה מילא אותי. למדתי שאם אני מכניס את האנשים ללב שלי ואומר תודה, כבן אדם אני מתרחב".
ואז הגיעה שרה
ניכר במילותיו ששאול (32) הוא מה שנקרא אדם בטיפול. למסע הזה, יד ביד עם הפסיכולוג, הוא יצא בעקבות משבר עמוק שחווה דווקא כשהתחיל ללמוד בבית הספר למשחק ניסן נתיב. "הגעתי לבית הספר בתוך זוגיות של שש שנים, כשמאחוריי כבר כמה סדרות וסרטים וכסף שהרווחתי והשקעתי באלבום שעמדתי להוציא. הרגשתי על גג העולם, וברגע אחד הלהקה התפרקה, האלבום לא יצא, נפרדתי מבת הזוג ופתאום הייתי בלי כלום. התפרקתי לחלוטין, לא ידעתי להיות לבד, הייתי חייב למלא את הרעב הזה ושום דבר לא הצליח. הרגשתי בסחרור, שאני כבר לא יודע מי אני, שאני מאבד את עצמי ולא מבין מה טוב ומה רע. איבדתי את המצפן, כאילו אני במדבר ולא יודע לאן ללכת".
דווקא אז הגיעה שרה פגין, יזמית אמנות, מדריכת גלריות וסיורי אמנות בארץ ובעולם, שהפריחה את השממה בסבלנות וברגישות. "לא הצלחתי למצוא זוגיות, לא הצלחתי להתקרב", מספר שאול איך הכיר את אהבת חייו, ממש לא כמו באגדות. "הרגשתי שאני מתנהל מפחד, יוצר אינטימיות אשלייתית של ערבים מאוד חזקים, אבל זה כמו סם: זה שם אותך בהיי, ואז אתה מרגיש ריקנות ורוצה למלא אותה. בדיוק הרגשתי שאני מתחיל להיות מודע למנגנון הזה כשפגשתי את שרה".
איך נפגשתם?
"היא הייתה שכנה שלי. היה לי גג ברחוב גורדון בתל אביב ובהתחלה היא הייתה באה אליי כמו חברה, אבל ברחתי בכל פעם שהעמקנו שלב. כנראה שזה היה אמיתי מדי ולא יכולתי להתמודד עם זה, עד כדי כך שהבנתי שאני צריך טיפול בגלל שיש לי פחד גדול מזוגיות".
רגע, רוורס. איך הפכתם משכנים ליותר מזה?
"שרה היא צרפתייה. פעם אחת היא הייתה אצלי וביקשה שאשים משהו ברמקול, אבל לא ידעתי מה, אז התייעצתי עם חבר והוא נתן לי איזה שיר בצרפתית. במקרה זה היה אחד השירים האהובים עליה".
שיחוק.
"כן, הלך לי טוב. בכלל, לא האמנתי כמה זה פשוט עם שרה, ובדיוק מזה נבהלתי - איך יכול להיות שאין פה מלחמה, שאני לא עובד קשה, שזה פשוט סבבה. אחר כך נגמר לי החוזה בדירה ואמרתי לה אוקיי, היינו שכנים והיה נוח, אבל אני עובר דירה. ואז אני לא מדבר איתה ונהיה חולה וחוזר אליה. זה קרה איזה שלוש פעמים".
יפה שהיא הייתה סבלנית ולא העיפה אותך קיבינימטה.
"זה באמת יפה, כי היא אהבת חיי. היום היא ארוסתי".
הופה. מתי זה קרה?
"אחרי שיצא 'לשחרר את שולי' היא עשתה תאונת קורקינט, חודשיים היא הייתה מרותקת למיטה. אז הבנתי שזה הזמן להציע נישואים".
כן, כי היא לא יכולה לברוח.
"בקורונה הייתי מאושר, למרות שזה נשמע נורא. היה לי טוב להיות איתה בבית, האהבה פרחה ורציתי משהו שיעשה לה טוב. היא הייתה בכיסא גלגלים עם גבס ותפרים, כל הזמן בכתה. עברנו לגור ביחד בכרם התימנים והיא בכלל לא יכלה להיכנס כי המעלית נתקעה, אז שלחתי אותה להורים וסידרתי את כל הדירה קומפלט, קישטתי בבלונים, הבאתי אותה הביתה והוצאתי טבעת. היא בכתה מכאבים ואז בכתה מאושר".
האישה הגבוהה מהחלומות
הארוס של שרה פרץ בסדרה "השועלים" ומאז הופיע בסרטים ("מפריח היונים", "העולם מצחיק") ובסדרות ("שכונה", "גרעינים", "הרמון", "זה לא הגיל" ועוד). עכשיו אפשר לראות אותו בסדרה "בלוגה בלוז" (כאן חינוכית), קומדיה על מחנה קיץ שבה הוא מופיע בתפקיד המדריך השלומפר, דמות שלא רחוקה בהרבה מחייו במציאות.
הוא נולד וגדל בראשון לציון, בנם של מנהלת תיכון ועובד בחברת "אלביט". שאול היה הילד הטוב הזה - מדריך בצופים, מנגן בפסנתר, לומד בקונסרבטוריון וגם במגמת תיאטרון. "הייתי ילד ביישן, שקט, לא ידעתי להתבטא או איך מדברים עם בנות, אבל אז השתתפתי בהצגה ופתאום הרגשתי שיש אותי", הוא נזכר. "הייתה לי סצנה של דייט עם מישהי הרבה יותר גבוהה ממני, אני מסתכל עליה, ובטקסט היא רוצה אותי. הייתי בשוק. חזרתי הביתה ואמרתי, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים".
בין חזרות להצגות הוא נתקל במופע של להקת נוער, וגם המוזיקאי שבו ביקש לפרוץ החוצה. "אמא אמרה שאין לנו כסף גם לחוג דרמה וגם ללהקת הנוער, אז הלכתי למורה בחוג דרמה ואמרתי לה שאני הולך ללהקת הנוער כי אני חייב לבחור. היא אמרה לי 'תשמע, אני אלמד אותך בחינם. אצלי בבית, בערב, פעם בשבוע'". זה אולי נשמע מפוקפק, אבל האמת הייתה טהורה לחלוטין: מורה שזיהתה כישרון יוצא דופן והחליטה לטפח אותו בזמנה החופשי. "אישה בת 70 שאני מגיע אליה הביתה והיא מכירה לי את שייקספיר וכורע ברך אצלה בסלון, אני רומיאו והיא יוליה. לא האמנתי כמה זה יפה", מספר שאול. "אחרי 15 שנה שיחקתי בקאמרי ב'רומיאו ואמא', איזה קלוז'ר זה היה".
עם הכישרון הטבעי וההכוונה של המנטורית הוא התקבל ללהקת הנח"ל, ובהמשך מונה למפקד הלהקה. "שירתתי עם חבר שלי, תומר ישעיהו, והתעקשנו להופיע בלי קאברים. כתבתנו גם מערכונים ורצינו להגיע עם כל התכנית למוצבים, אז הייתי מתקשר בעצמי לכל מיני מש"קיות חינוך לסגור הופעות. עשינו איזה 300 הופעות".
רבים עשו את הדרך מלהקת הנח"ל לכוכבות באזרחות, אבל אף אחד לא עשה אותה ככה: "הייתה אצלנו בבסיס פרשה של גניבת מיקרופונים, ומשום מה חשבו שאולי זה אני. מפה לשם זימנו אותי לחקירה במצ"ח כחשוד מרכזי, ובין האנשים שזומנו היה גם מישהו שאמר לי, 'יש מחר אודישן לסדרה, רוצה ללכת?'. למחרת באודישן יושב מולי הבמאי ואומר, 'יאללה תעשה את הטקסט'. אני אומר לו 'איזה טקסט?', לא יודע על מה הוא מדבר. הוא כבר אומר לי 'צא מהחדר', אבל אני כזה 'שמע, אני פה, אני אעשה לך את הדמויות מלהקת הנח"ל'. עשיתי והוא אמר לי 'אתה בפנים'. זה היה תפקיד ב'מאה בתנ"ך', סדרה מדהימה בערוץ לוגי".
את היחסים עם האהבה השנייה שלו, המוזיקה, הוא מיקבל עם ההתפתחות כשחקן. "מוזיקה זה כמו בית, זה איפה שאני מפרק את כל מה שאני מרגיש. יש לי בנק של מנגינות בראש, ואני יכול להיות בסיטואציה שתעלה לי מנגינה כזאת ואני יושב ויש טקסט ונהיה שיר. זה לא נשלט, זה יוצא ממני וזה מדהים".
הפרויקט הבא של שאול הוא אלבום סולו שכתב ויצר ביחד עם תמיר מוסקט. שירים בלי נגיעה של פופ, לא מתחנפים לקהל, כאילו מתקופה אחרת – ימים שבהם המוזיקה הייתה יותר יוצאת מהלב ופחות מכוונת לכיס. "תמיר הוא גם חבר וגם מפיק על, שלחתי לו שירים והוא אהב אותם. זה נהיה כל כך עמוק ורחב שאני מתרגש בטירוף, לא יודע להכיל את זה".
לא מובן מאליו שאתה כותב הכל לבד.
"כתיבה אצלי היא דבר מאוד מפותח, כילד הייתי יושב שעות ומקליד שירה. אמא שלי הייתה מורה לספרות, והיא הייתה נכנסת בחשאי, פותחת לי את המחברות וכותבת הערות: 'פה התעייפת', 'תפתח את הבית הזה'. הייתי עף מזה, דיברו דרך המחברות. היום בזכות הכתיבה אני מצליח לפרק מחשבות ורגשות כמו מה זה בדידות, מה זו קנאה, איך אני מצליח לחיות בזוגיות ולא לרצות, מה זה להיות אובסס, מה זה לשבת מול מסך טלוויזיה ולראות אנשים מצליחים ולהרגיש אפס".
זה משהו שקורה לך? אתה מרגיש אפס?
"לפעמים אני מרגיש אפס מאופס, כלום בפיתה. זו שבריריות כזאת, אתה פשוט מרגיש שביר מול העולם, ואני מצליח לכתוב את זה - מה זה לסגור את התריסים, להיות מכורבל במיטה. זו חוויה לא קלה, אבל יש ימים כאלה שכלום לא הולך. זה אנושי, זה קורה לכולנו ולמדתי לחבק את זה. אני אומר 'אוקיי, זה המצב, אני אפס כרגע', ויש בעצב הזה גם משהו מתוק. כשאני נמצא בהרגשה הזאת אני יודע שהיא תעבור, השירים עוזרים לי לעבור את זה. אני מרגיש שאני סולל לעצמי מסלול, שביל שהוא שלי, ואני גדל עם כל צעד".
והילד הזה הוא בסדר
דווקא כשהעולם היטלטל במגפה עולמית, כל הכוכבים של דוד שאול הסתדרו בשורה. הוא הרגיש את זה מצוין על הסט של "בלוגה בלוז", שצולמה בפארק נאות קדומים בשיא הסגרים. "כולם סגורים בבית ואנחנו מצלמים במרחב פתוח ורחב, זה היה היי מטורף", הוא חוזר לתקופת הצילומים לסדרה שיצרו נעם נבו ויעל כץ, לצד שחקנים כמו ערן זרחוביץ' (בתפקיד מנהלת המחנה הקשוחה!) ואמיר שורוש. "משהו בדמות שלי כל כך מוגזם שזה היה אחד הדברים הכי כיפיים שעשיתי, בלי פילטרים. הבמאי ירון ארזי ("השועלים") נתן לי חופש מוחלט. גם השחקנית שלצדי, כרמל נצר, הייתה איתי בתיאטרון צה"ל ויש לנו כימיה. זו סדרה שפשוט תופסת את הלב".
לנטוש את התיאטרון ולהשקיע בסדרה לילדים, יש שיגידו שזו התאבדות מקצועית.
"לא נטשתי, אני עוד עושה תיאטרון. ב'בלוגה' עפתי דווקא בגלל שזה לילדים, אתה בא בלי מתח. אריק איינשטיין עשה אלבום לילדים, הביטלס עשו את 'ילו סאבמרין' לילדים, אז למה לא? אם יש טקסט מגניב, לא משנה מי קהל היעד. והטקסט ב'בלוגה' מטומטם וקיצוני, אני מת על זה. עכשיו אני מקווה לעשות תפקידים יותר דרמטיים, גדולים".
יש לך מראה קצת ילדי. אתה לא מפחד שזה יגביל אותך?
"לא, כי אני מרגיש שעשיתי מעבר מילד לגבר. אני מציע נישואים, חושב על משפחה, עוזב תיאטרון ונהיה עצמאי, לוקח אחריות על עצמי. הילד שבי תמיד נשאר, אבל הבנתי שאני יכול לקחת עליו אחריות ולדאוג שהוא יהיה מאושר. זה מתבטא אפילו בדברים הקטנים: תמיד הייתי לוקח אוכל מההורים שלי, ועכשיו אני כזה 'לא צריך, אנחנו מכינים לבד'. זה חתיכת דבר, שתדעי לך. אצלנו אהבה זה דרך האוכל".