טלי שמש ואסף סודרי לא רצו שהציבור הישראלי ידע איפה נמצא היום "הנער מעין כרם". "המניע", סדרת הדוקו-פשע שיצרו (זמינה לצפייה ב-yes דוקו) המגוללת את סיפורו של אותו נער – בן 14 שהרג את ארבעת בני משפחתו בעין כרם ב-1986 – מסתיימת בתיאור כללי של חייו כיום מפי עורך הדין שליווה אותו: "עובד, מתפרנס, יש לו קומפלימנטים במקצוע שלו, יש לו ילדים. בן אדם. נורמלי לחלוטין". זהותו נשמרה בסתר במשך 35 שנים, בהתאם לחוק הנוער, והאיש חי את חייו באין מפריע, באין חושד וכמעט באין יודע; גם לא חבריו הקרובים והקולגות בעבודה, גם לא משפחתה של אשתו, גם לא ילדיו.

ואז הגיע "המניע". אחרי הקרנות בגרסה המקוונת של פסטיבל ירושלים (כסרט) הגיעה היצירה לטלוויזיה (כמיני סדרה בת ארבעה חלקים), ומכאן החל במהירות להתגלגל כדור השלג ששמש וסודרי כבר לא יכולים היו לעצור. ישראל של שנות השמונים, מדינה של ערוץ טלוויזיה בודד שקבע את סדר היום ומיהר לפנות את המהדורה למשפט דמיאניוק, איננה ישראל של 2021. את המנה ששמש וסודרי סירבו להגיש – ראשו של הטובח על מגש – סיפקו הרשתות החברתיות, שמיהרו להריץ בפידיהן את זהותו החדשה. התקשורת לא פיגרה אחריהן; "הצינור" (רשת 13) התקילה את האיש במקום עבודתו (בפנים מטושטשות ומבלי להסגיר את שמו), ואילה חסון התקשרה לרעייתו לרגע שהוגדר בכתבה "אשתו של הנער מדברת לראשונה" (כלומר, עונה לטלפון ומבקשת מחסון להניח לה). "זה היה נורא ואיום", אומרת שמש, "לא ישנתי בלילה".

"ברור", מסכים סודרי, "אבל אני לא יכול להיות צבוע: ברגע שאילה חסון גילתה בזה עניין, אמרתי לטלי כל הזמן שזה יקרה. טלי אמרה: אני לא רוצה שהיא תגיע אליו. אמרתי לה: זה האינסטינקט הבסיסי, של הסקופ. קיבלתי רייטינג טוב על הכתבה הראשונה על הפרשה? אני רוצה לשחזר, מה אתה מביא לי עוד".

שמש: "התגובה הזאת טבעית. זה מה שהבנתי בימים האחרונים: כגודל המעשה – גודל התגובה. אין מה לעשות".

לא הבנתם שזה מה שיקרה ברגע שהסדרה תשודר?
שמש: "לא ככה".

סודרי: "אמרנו שזה יהיה ברשתות, שמישהו יגיד את השם בטוקבקים".

שמש: "ואז אפשר להשתלט על זה".

סודרי: "אבל לא שזה יהיה בתקשורת".

טלי שמש ואסף סודרי (צילום: ניר הורוביץ)
יוצרים ובני זוג | צילום: ניר הורוביץ

השבוע, בעקבות החשיפות, הוא "פוטר בהסכמה" מעבודתו. מה הרגשתם כששמעתם על זה?
סודרי: "זה היה קשה. זה הסיוט שמתגשם. אתה מדמיין מה יקרה, והנה זה קורה. הרגשנו חרא".

מה אתם חושבים על כל המרדף הציבורי והתקשורתי לחשוף אותו?
סודרי: "זה אדם ששילם את החוב שלו לחברה, לא משנה אם אתה מסכים או לא. אתה יודע, יש עוד הרבה קטינים בארץ שרצחו, והם מסתובבים בינינו".

שמש: "פגשתי כאלה בתחקיר, אנשים שישבו איתו ורצחו".

סודרי: "אנשים עם משפחה וילדים. אז מה, נוציא את כולם לכיכר העיר? ואיפה הגבול? רצח של אדם אחד זה מספיק טוב כדי לחשוף אותו, או רק אם הוא רצח ארבעה?".

שמש: "חוק זה חוק, ומי שמחפש אותו לא שומר על החוק, ובצורה קיצונית. אני רק מקווה שירדו ממנו, מאשתו והילדים. זה הכי חשוב".

אין מעשה בלי מניע

סיפור האימה שמסופר ומשוחזר ב"המניע" התרחש בפברואר 1986. קולות ירי הזעיקו ניידות משטרה ואמבולנסים אל בית בן שתי קומות בשכונת עין כרם הירושלמית, שם מצאו השוטרים את ארבע גופותיהם של בני משפחת כהן – האב ניסים, האם לאה והבנות ענת ושירה – ירויות למוות מחריד. בן הזקונים, נער בן 14, נמלט אל השכנים. תחילה הוא סיפר על פריצה ושוד שהפכו לרצח, אך במהרה התוודה: הוא הרג את משפחתו בירי מטווח אפס באמצעות רובה M-16 שהביא עמו אביו משירות מילואים. את הסיבה לירי הוא תלה בסרט "הפרפר" וביצור ירוק שפקד עליו לעשות זאת.

תיאוריית הדיבוק הזו נשמעה מופרכת (אם כי לפחות חוקר מז"פ אחד מאמין שאכן נכנס בו שד), אבל לא היה שום הסבר אלטרנטיבי שהניח את הדעת; לא היה אף חוקר שהצליח לחלץ מהנער קר הדם את הסיבה האמיתית; לא היה אף פסיכיאטר שאיבחן אותו כסובל מהפרעה נפשית; ולא היה אף תובע או שופט שיתעקש לרדת אל חקר האמת. בתום שני דיונים בלבד, וביניהם עסקת טיעון שנויה במחלוקת, הורשע הנער בהריגה (ולא ברצח), נידון לתשע שנות מאסר במוסדות כליאה לקטינים. הוא השתחרר בניכוי שליש כעבור שש שנים והחל בחייו החדשים עם בגרות שהשלים בהצטיינות בכלא, עם לימודים אקדמיים, ועם אוצר בו זכה מן ההפקר, או מן המקלע – כל רכושם וממונם של הוריו. הרג וגם ירש.

כפי שאפשר להבין משמה, שאלת המניע היא היסוד הנרטיבי המניע של הסדרה. הם ספגו בשל כך ביקורות רבות, אולם מבחינתם השם "המניע" מעולם לא גילם הבטחה לתשובה. "זה שאין תשובה – זה הכוח", אומר סודרי, "מה עושה תשובה? סוגרת את זה למקרה הפרטי".

המניע (צילום: אסף סודרי)
צילום: אסף סודרי

"לא הכרתי אותם בצורה אינטימית, אבל הם נראו לי המשפחה הכי מושלמת בעין כרם. הבנות היו מהממות והוא היה האח הקטן והחננה של שירה. ככה אני זוכרת איתו"

אתם לא מרגישים שלקרוא לסדרה "המניע" כשלא חושפים את המניע היה הולכת שולל?
שמש: "בכלל לא".

סודרי: "נהפוך הוא. זה להעצים את האפקט. אבל היה ברור שיבוא גל זעם, אכזבה, אנטי-קליימקס".

אתם חושבים שיש מניע?
סודרי: "ברור. אין מעשה בלי מניע".

המטרה היתה לפצח את המניע או רק לספר את הסיפור?
שמש: "גם וגם. לספר את הסיפור, אבל דרך מה?".

דרך הלמה.
שמש: "מתוך הידיעה וההבנה שזה הטירוף של הסיפור".

סודרי: "הסיפור היה היצור הירוק, וטלי בבטן שלה הרגישה שזה לא יכול להיות".

שמש: "אף פעם לא האמנתי לזה. וזה נשאר ככה פתוח – זה חלק מהטראומה".

כששמש מדברת על טראומה, היא לא מתכוונת רק לטראומה המשפחתית והקהילתית, אלא גם לטראומה הפרטית שלה. את הפרשה הזו היא מכירה כמעט מאותו טווח שממנו נורו קורבנותיה. "גדלתי בעין כרם", היא מספרת, "זו לא הייתה עין כרם של היום, אנשים עם כסף. אז זו היתה שכונה של מרוקאים, תימנים, ניצולי שואה. כל שני וחמישי שרפו צמיגים בהפגנות כי לא היו תנאים לחיות. זה היה מקום קטן, כמו כפר. כולם ביחד, לומדים באותו בית ספר. החברים שלי מעין כרם זה כמו אחים עד היום, אין דבר יותר קרוב מזה".

הכרת את משפחת כהן?
"ברור. שירה הייתה שנה מעליי, ענת שנתיים מעליי אבל הייתי חברה ממש טובה שלה. שתיהן היו מדהימות".

את זוכרת את הנער?
"למדנו כולנו באותו בית ספר, והוא היה האח הקטן והחננה של שירה. ככה אני זוכרת אותו".

איך היו ההורים?
"לא הכרתי אותם בצורה אינטימית, אבל הם נראו לי המשפחה הכי מושלמת בעין כרם. הבנות היו מהממות, גם האמא. בגלל זה השוק היה עוד יותר גדול".

גם בדיעבד את לא יכולה לחשוב על סימנים מטרימים?
"שום סימנים. להפך, משפחה מעוררת קנאה. במיוחד הבנות, כל מי שהכיר אותן יודע איזה אובדן. אני באה לסיפור הזה מהמקום הכי קרוב, זו טראומה אישית שלי".

אבל בחרת להשאיר את עצמך מחוץ לסרט. את מראיינת שכנים וחברים, אבל הוצאת את עצמך מהמעגל.
"כי הבנתי שזה הרבה יותר גדול מזה".

זו החלטה לא מודעת לגונן על עצמך, להרחיק את עצמך מהסיפור?
"בכלל לא. זאת החלטה קולנועית לחלוטין. היו לנו חומרים לסרט אישי, ויכול להיות שזה היה הרבה יותר מטורף, אבל הרגשתי שאם זה יבוא ממני זה יקטין את הסיפור. הסיפור הרבה יותר גדול מהחוויה שלי, הוא צריך להיות מסופר בצורה הכי טוטאלית".

מה את זוכרת מהלילה שבו זה קרה?
"הייתי בת 16. קמתי בבוקר מטלפון של חבר, טלפון מבהיל כזה בשבת בשמונה בבוקר. אומרים לי: בואי מהר לעופר (שכן של המשפחה – נ"ש), משפחת כהן נרצחה. נפל לי הטלפון מהיד".

איך היתה השכונה באותו יום?
"כמו ביום כיפור. אנשים הסתובבו ברחובות כמו משוגעים, מחזיקים את הראש, בוכים באמצע הכביש. זה האימג' שיש לי בראש, כמו אסון. באותו יום ירדה עננה שחורה על עין כרם. עד היום אני מרגישה אותה".

דיברת על טראומה.
"כן. לא הייתי פוסט טראומטית, אבל פחדתי. היתה מחשבה שזה יכול לקרות לכל אחד, כי זה נשאר בלי תשובה. בגלל שהייתי קרובה לאנשים שהיו קרובים לנער וראיתי את ההשפעה של זה עליהם. שהם דופקים את הראש בקיר כדי לקבל תשובות ולא מקבלים כלום. הצורך לדעת את האמת על דבר כזה נורא הוא המנוע של הפרויקט הזה".

את בקשר עם המשפחה שנשארה?
"כן. אלה אנשים שקרובים אליי כמו משפחה".

ניסית לערב אותם בסדרה?
שמש: "בטח. הם לא רצו. הם לא ידברו בחיים".

המניע (צילום: גבריאל בהרליה)
צילום: גבריאל בהרליה

יש כעס כלפייך, שהעלית את הנושא הזה מהאוב?
שמש: "יש חלק שהיו רוצים שזה לא יקרה. האנשים האלה באמת בפוסט טראומה. חלק לא יוכלו לראות את זה לעולם. אבל תחשוב מה זה בשביל המשפחה לשמוע את יוסי ארנון, עורך הדין שלו, אומר: ככה זה היה, סובבנו אתכם עשרים צעדים קדימה. זה מה שהם תמיד הרגישו, ואמרו להם 'יצור ירוק'. אני לא יכולה להסביר לך מה זה אומר לאנשים האלה, רק הפרט הקטן הזה, שהכל היה מתוכנן, שזה היה רצח ולא הריגה".

עכשיו הם מרגישים שהונו אותם?
"בבטן הם תמיד הרגישו. ואמרו להם 'יצור ירוק'".

עשינו קולנוע

את ההסבר הקרוב ביותר למניע ב"המניע" מציע, ברמיזה, עורך הדין יוסי ארנון. ארנון, שייצג את הנער ושמר איתו על קשר במהלך השנים, הוא פרקליט פלילי צבעוני כמקובל בז'אנר הטרו-קריים, מהשפיגלים של "צל של אמת" ועד שפטל של "איוון האיום". ככל שהסדרה מתקדמת כך היא מתמגנטת אל דמותו, חצי זקן-שבט מלומד ונינוח וחצי נבל חסר עכבות. ארנון, בחיוכים ממתיקי סוד, טוען כי הוא יודע מה המניע, ושמש וסודרי חוזרים אליו שוב ושוב בניסיונות נואשים כדי לחלץ מפיו את הבשורה. "יוסי מתוחכם", אומר סודרי, "הוא יודע את התוצאה הסופית והוא ייקח אותך למקום שלו. זאת השיטה והוא נהנה מזה".

מוליך את העד.
"אבל מה שמרתק זו האופציה שהוא אומר את האמת – ואף אחד לא מקשיב לו, כי הוא בטייפקאסט של הרמאי".

בגלל זה חזרתם אליו שוב ושוב.
שמש: "חזרנו אליו שש-שבע פעמים, וזה בלי הפעמים שהיינו אצלו בלי מצלמה. היינו יוצאים, ופעם אחת אני אומרת 'הוא משחק איתנו' ופעם אחרת אני אומרת 'הוא אומר את האמת'".

סודרי: "והוא משחק את זה, עושה לך טיזינג. עורך דין שאומר לך: אני מזכה רוצחים ואין לי בעיה עם זה'".

זה מקומם.
סודרי: "אבל אתה יודע שכל הפליליסטים עושים את זה".

אבל אף אחד לא יגיד את זה.
סודרי: "והוא כן. ואתה אוהב לשנוא אותו בגלל זה. וזה חזק אם הנבל אומר את האמת ואף אחד לא קונה ממנו כלום. אבל גם יש משהו חזק בדמות שלו כי אתה יודע שהוא חכם, הוא זקן כזה, חולה, חלש. זה משהו אחר מעורכי דין כמו יעקב ברדוגו. להם אתה לא מאמין לאף מילה".

אבל יש פה משהו דואלי. מצד אחד, הוא אומר לך האמת: שחררתי רוצחים. ומצד שני, אתה יודע שהוא משקר בשביל לשחרר רוצחים, אז למה שלא ישקר גם הפעם?
סודרי: "נכון, אבל הוא אומר את התיאוריה היחידה שעושה קליק".

המניע (צילום: זיו ברק)
מתוך הסדרה. אמין מדי | צילום: זיו ברק

"אתה יכול להניח שידענו הרבה יותר ממה שכולם יודעים היום. יש לנו המון דברים לספר עליו היום גם בלי להגיע אליו, ולא הכנסנו כלום. לא רציתי לחשוף אותו"

מה דעתכם על הטענות שעלו בעקבות הסדרה שהנער היה פסיכופת?
סודרי: "הפסיכיאטר אמר שהוא נורמלי לחלוטין".

שמש: "זה לא הסיפור, חד משמעית".

אבל אתם עדיין לא יודעים מה כן. גם לא לגבי הרמיזות של יוסי ארנון שמוליכות לפגיעה של האב בילדים.
שמש: "אני לא בת עשרים ולא שלושים, ראיתי דברים בחיים, אז עכשיו אני יודעת שרע כזה בא מרע. זה לא אומר שאני יודעת משהו, אבל בזה אני בטוחה".

אחד האלמנטים המדוברים והמתעתעים ב"המניע" היו צילומי השחזור. שמש וסודרי עבדו בקפדנות יוצאת דופן ("אסף קנה באיביי מצלמת טלוויזיה משנות ה-80 עם שלוש שפופרות צבע נוזל, הדפסנו את השמיכות והלינוליאום בתלת ממד"), והתוצאה היא דיוק מופתי כל כך מתעתע עד שחוקר המז"פ היה משוכנע שעשו שימוש בסרטון שצילם בעצמו (ולמעשה נהרס בשיטפון), ועו"ד ארנון פנה אל היוצרים בתום ההקרנה בפסטיבל ירושלים בטענה שחשפו את הנער. ארנון היה בטוח שגם הפרקליט שמופיע בבית המשפט זה הוא עצמו. זו היתה אנקדוטה משעשעת, בניגוד לאפיזודה העגומה שהביאה לפסילת הסרט משום שסודרי ושמש לא הבהירו בתחילתו שמדובר בשחזורים. "זה מופרך", אומר סודרי.

גם בדיעבד אתם לא מבינים את התגובות?
"בכלל לא".

אנשים מתבלבלים גם עכשיו, כששמתם כתובית בתחילת כל פרק. ומי שרואה את הכתבה של אילה חסון למשל לא יכול בכלל להבין שמדובר בשחזור.
שמש: "עשינו קולנוע".

סודרי: "זה הגבול בין סרט לעיתונות. העניין הרגשי. כשאתה יודע שזה הצגה, זה כמו חומת מגן, וכבמאי אתה לא רוצה אותה. אתה רוצה לחדור כמה שיותר".

אז קיבלתם את התגובות שכיוונתם אליהן.
סודרי: "לגמרי. אבל זה שדוקומנטריסטים אחרים יגידו לנו 'אתם פסולים אתית'?".

זה פגע בכם.
סודרי: "מאוד. הם יודעים שלא המצאנו את זה. אבל בדרך כלל, כשאתה רואה שחזור אתה ישר יודע: המצלמה במקום מופרך, אקסטרה פלסטיות".

שמש: "כאילו באו אלינו בטענות שעשינו את זה טוב מדי".

אתם מתייחסים רק לפן האמנותי, אבל יש פה גם פן אתי.
שמש: "היתה פה סיבה לעשות את זה, כי אפילו את המעט-מעט חומרים שהיו לא יכולנו להראות. אז הכל היה חייב להיות הכי קרוב למציאות".

איך השחקנים שגילמו את הנער מתמודדים עם הסדרה? לא מזהים אותם ברחוב כרוצחים?
"הילד נראה שונה, אף אחד לא מזהה אותו. והנער, תמיר גינצבורג, הוא שחקן, משחק בפרסומות. לא שמענו שמישהו בא ואמר לו 'אתה רוצח'. דווקא אחד הניצבים – קובי אטיאס, השוטר הקירח – כתב לי שכולם מתקשרים לשאול אותו על הפשע, מה הילד אמר לו. והוא בכלל היה אז חייל סדיר במלחמת לבנון".

"שמש: לא חיפשנו אותו, לא ידענו איפה הוא. חשבנו שהוא טוב טוב מתחת לרדאר". סודרי: "התפללנו שאף אחד לא יתעניין בסדרה. שנשדר אותה וזהו"

הנעדר הבולט מ"המניע" הוא גיבורה האלמוני של הפרשה. זו היתה החלטה שקיבלו שמש וסודרי כבר בתחילת העבודה על הסדרה, אבל קודם לכן זו היתה הסיבה שכמעט מנעה ממנה להתגשם. "לפני 15 שנה", מספר סודרי, "בפעם הראשונה שטלי סיפרה לי את הסיפור ואמרה שהיא רוצה לעשות את הסרט הזה, אמרתי לה: אבל אין אותו, אז אין סרט".

שמש: "ואני אמרתי שיש".

סודרי: "היא התעקשה. ואז התחלנו עם המרואיינת הראשונה שלנו, חברת ילדות שלה, וכשהיא דיברה על זה בפעם הראשונה אחרי שנים, אמרתי לה: יש סרט – ורק אחרים מספרים".

אבל תגובת הקהל מוכיחה שיש סקרנות ורצון עצומים לדעת מה איתו ואיפה הוא, ונמנעתם מזה.
סודרי: "כולם רצו את הסוף של 'הג'ינקס'".

שמש: "אתה יכול להניח שידענו הרבה יותר ממה שכולם יודעים היום. יש לנו המון דברים לספר עליו היום גם בלי להגיע אליו, ולא הכנסנו כלום. לא רציתי לחשוף אותו, אין לי עניין בזה".

לא היה רצון להתעמת איתו?
"בטח שהיה, אבל ידענו שהוא לא רוצה בשום מקרה".

ניסיתם ליצור קשר?
"כן, לפני המון שנים".

הוא הגיב?
"הבנו שאין שום עניין, חד-משמעית לא. גם כשהגענו ליוסי ארנון הוא ישר אמר, עוד לפני שהסכים לדבר: 'הלקוח שלי לא מעוניין לדבר איתך'".

הוא ידע שיוצאת הסדרה?
"בטח".

ניסה לעצור אותה, להתערב?
"כלום".

אם הוא היה מסכים היום, הייתם רוצים להיפגש איתו?
סודרי: "לעוד פרק? בטח".

שמש: "אם הוא ירצה? כן, מאוד".

היום הוא היה חושף את המניע?
סודרי: "אם נלך לדבר איתו, העניין לא יהיה 'תגיד למה עשית את זה'. זה יהיה להבין את הילד בתוך הסיטואציות הרגשיות האלה, לראות את נקודת המבט שלו. את זה אני מאמין שהוא ייתן לנו, והתשובה בסוף אולי תנבע מהפאזל הזה. אנחנו רוצים את הפאזל".

היתה דילמה לאורך הדרך אם ליצור את הסדרה במחיר האפשרי של חשיפה שלו?
סודרי: "הדילמה קיימת. אבל עכשיו אתה שואל את עצמך: רגע, אז טלי לא יכולה לספר את הסיפור של החיים שלה? גם את זה הוא יכול להשתיק?".

שמש: "בגלל זה לקח לי 15 שנה. ניסו לעצור אותי מכל כיוון, גם מדאגה אליי. אבל את אומרת: לא יכול להיות. מי יגיד לי שאסור לי לספר את זה?".

השאלה מה יקרה לו אחרי השידור עלתה ביניכם?
סודרי: "לגמרי. גם ידענו שיש לו ילדים, ודמיינו את הסיטואציה הזאת, מה קורה שם. בטח, זה מטורף".

הילדים שלו לא ידעו.
שמש: "לא ידעו ושלא ידעו".

אתם מאמינים שהם עדיין לא יודעים?
שמש: "נקווה".

סודרי: "קשה להאמין".

המניע (צילום: אסף סודרי)
המשפחה הכי מושלמת בעין כרם | צילום: אסף סודרי

קיבלתם החלטה ליצור את הסדרה מתוך הבנה של ההשלכות האפשריות על חייו וסביבתו.
סודרי: "כן. ידענו שיכולה להיות סיטואציה כזאת".

שמש: "לא חיפשנו אותו, לא ראינו תמונה שלו, לא ידענו איפה הוא. חשבנו שהוא טוב טוב מתחת לרדאר".

סודרי: "התפללנו, הלוואי שאף אחד לא יתעניין בסדרה. שנשדר אותה וזהו".

שמש: "לא, לא".

סודרי: "שזה לא יעשה לו את זה. שנספר את הסיפור אבל העוגה תישאר שלמה".

שמש: "אני לא מרגישה ככה. לא רציתי שזה יקרה לו. אני כל הזמן קיוויתי שאי אפשר יהיה להגיע אליו".

שאלתם את עצמכם אם יש לכם כאן איזו אחריות ציבורית? לחשוף את זהותו בפני המשפחה של אשתו, החברים לעבודה?
סודרי: "אין לנו אחריות על החיים שלו. אנחנו שאלנו את עצמנו אם יש לנו זכות מוסרית לספר את הסיפור הזה והחלטנו שכן. הוא לקח את ההחלטה על חייו, לא להיות נניח בניו זילנד".

אתם חושבים שיש אפשרות שהוא עדיין סכנה לציבור?
סודרי: "ממש לא".

שמש: "בהתחלה הרבה אנשים אמרו לי: 'אל תעשי את זה, הוא ירצח אותך'".

והיום את מפחדת?
שמש: "מה פתאום, בכלל לא".

גם עכשיו, כשהחיים שלו התהפכו פתאום בגלל הסדרה שלכם? אין חשש?
שמש: "לא".

מה לגבי הרהורי חרטה? יש כאלה, בעקבות החשיפה שלו?
שמש: "ממש לא".

סודרי: "מה יקרה בסופו של דבר? אז הוא יצטרך לעמוד מול הידיעה שאנשים אחרים יודעים על העבר שלו".

שמש: "וזה בסדר".

סודרי: "אם זה יקרה, הוא בעצם ייקח אחריות כלפי החברה. הוא לא ישב עוד פעם בכלא, לא צריך להוקיע אותו, אבל בחיים הפרטיים זו תהיה התוצאה".

שמש: "זה כאילו להגיד שאי אפשר לספר את הסיפור הזה. הסיפור נמחק, המשפחה נמחקה, שירה וענת נמחקו ולא יהיה להן זכר. למה? היתה פה טרגדיה מטורפת. אני עומדת מאחורי הסיפור הזה מאה אחוז, לא משנה מה יקרה. זה לא בשליטה שלי".

עשית את הסדרה כדי לסגור אצלך פצע שנשאר פתוח.
שמש: "כן".

אבל פתחת תיבת פנדורה עם שדים חדשים.
שמש: "מה אני אעשה. אני מרגישה שעשינו משהו שהיה צריך לעשות. הסיפור הזה היה צריך להיות מסופר בשביל שירה וענת. שיזכרו שהן היו פה".