בימים הקרובים יוחלט סופית מי ינחה את האירוויזיון. כמו שזה נראה עכשיו, הכיוון הוא מגה-סלב: ארז טל, בר רפאלי, אסי עזר. לא שזה משנה למישהו באירופה, אבל לנו זה משנה, אז סבבה. מיד אחר כך יעבור הדיון לשאלה מי יופיע בחלק האמנותי. מבטיח לכם שיהיו הרבה בחישות: מירי רגב אולי תשיג עוד כותרת, יהיה שמח. וכן, זה יכלול בסוף את עומר אדם ועדן בן זקן, אחרת מה עשינו?
לא נקלקל שמחות, אבל כדאי לזכור שהקהל לא באמת מתעניין בתכנית האמנותית. לדוגמה, בשנת 2012 זכתה באירוויזיון לורן השבדית עם "אופוריה" האלמותי. ב-2013 היא ניצלה את התכנית האמנותית כדי להשיק סינגל חדש. זה לא עזר לו להפוך ללהיט; להפך, איש לא שם לב אליו. כי מה שבאמת חשוב באירוויזיון זה השירים המתחרים, ובעיקר מי מנצח. גם לנו כדאי להתרכז בשאלה היחידה שבאמת חשובה לקראת אירוויזיון 2019: איך מגדילים את הסיכויים שלנו? הרי הפעם, כשמדובר בשנה שנייה ברציפות, זה כבר ממש לא משחק ילדים.
כמו במקרה של נטע ברזילי, גם נציג ישראל הבא ייבחר בידי צופי "הכוכב הבא" ("הכוכב הבא לאירוויזיון תל אביב", בכורה בשבת 24.11, ב-21:15 בקשת 12). ומאחר שהמניות של האירוויזיון בעלייה, נודע כבר מזמן שמאיה בוסקילה תבוא להתמודד. אבל לצדה, אם אני מבין נכון, יהיו גם לא מעט יוצאי תחרויות זמר טלוויזיוניות שיבואו לסיבוב נוסף. במקרה שלהם, בעיקר של אלה שכבר הגיעו לשלבים הגבוהים, מה שבטוח זה שתהיה תחרות קשה וגם שאפשר יהיה לסמוך עליהם ברגע האמת. מצד שני, נזכיר שנטע באה משום מקום. בקיצור, כמו בפעמים הקודמות, כדאי שהשופטים ואחר כך הקהל שבוחר בבית ילכו על המוכשר או המוכשרת מכולם. זה שיש לו בייגלה מעל הראש. אגב, אני עדין משוכנע שיונתן מרגי היה גם הוא (בשנה אחרת) בחירה מעולה.
קצת היסטוריה: ב-63 שנות התחרות היו רק שלושה וחצי מקרים שבהם זכתה אותה מדינה פעמיים ברציפות. ב-1969 זכתה ספרד אחרי שזכתה גם ב-68', אלא שביחד איתה זכו גם שלוש מדינות נוספות (צרפת, אנגליה והולנד) וקשה להתייחס לזה כדאבל (וקל להבין למה בעקבות התוצאות הללו הומצאה שיטת ה"דוז פואה"). ב-1973 ו-74' זכתה לוקסמבורג פעמיים, עם אן-מרי דוד ו"Tu tes reconetras" ואחריו עם ויקי לאנדרוס והשיר "Apres toi". ישראל הייתה השלישית שהביאה זכייה כפולה, עם "אבניבי" ו"הללויה" ב-78' ו-79'. אחרונה לבינתיים הייתה אירלנד, שזכתה ברצף שלוש פעמים מ-92' עד 94'.
אם מנתחים את המקרים, מגלים את העובדות הבאות: בזכיות הרצופות של לוקסמבורג ואירלנד היה דמיון בולט בין השירים הזוכים. לוקסמבורג הביאה שתי בלדות ענק סבנטיזאיות וגדולות מהחיים; בניינטיז הביאו גם האירים בלדות דומות מאוד זו לזו. הן היו אמנם משעממות ובינוניות, אלא שבעידן ההוא זה הספיק (כל שנה נוספו מדינות מהמזרח שעוד לא הבינו מה רוצים מהן, שירים קליטים ולא מאיימים באנגלית עבדו מצוין).
רק הזכייה הכפולה של ישראל מתאפיינת בכך ששני השירים מאוד שונים האחד מהשני, בכל פרמטר אפשרי. הראשון שיר פופ ילדותי בקצב הדיסקו, השני המנון שכולם יכולים לשיר ביחד. ואם בודקים את השירים שזכו לאורך השנים, מגלים שברוב המקרים, המנצח הוא מז'אנר שונה מזה של הזוכה בשנה הקודמת.
יואב גינאי, הכותב של "דיווה" שהיה במשך שנים ראש המשלחת הישראלית לתחרות, מאוד מאמין שחייבים לשנות כיוון. הוא כמובן מתקשה לנחש מהו הכיוון, "אבל דבר אחד ברור: יהיו השנה בתחרות שני שירים שיהיו חיקוי של נטע", אומר גינאי. "אולי אפילו מבצעות שיהיו חיקוי של נטע עצמה. גם בשנה שאחרי דיווה היו שירים שנשמעו כמו דיווה, ולשיר אחד קראו 'מריה מגדלנה'".
הנתון שאנחנו יוצאים איתו לדרך, ושאותו מכיר כל חובב אירוויזיון, הוא שקשה מאוד לנחש מראש. "אין לזה תשובה רצינית", עונה בזלזול עורך ומגיש תכנית הרדיו החדשה ("חלון לגאווה", כאן 11), העיתונאי הוותיק איציק יושע. "זה קזינו. הצטרפות מקרים. רק שזה קזינו שכיף להתמכר אליו, לא מביא איתו סמים קשים".
"זה לא מדע מדויק והכל יחסי. למעשה, עד הערב עצמו מאוד קשה לדעת. גם למומחים", מסכים דניאל דונקלמן, מומחה ופרשן אירוויזיון. וצדי צרפתי מוסיף: "אני באמת לא חושב שזה משנה שזכינו. המשחק מתחיל לגמרי מחדש".
לפני שנבדוק מה המומחים כן מציעים, הנה שני דברים לשים לב אליהם: ראשית, יש בכל זאת שנים עם רצפי זכייה של שירים דומים. למשל בשנות ה-90, שבהן זכו הבלדות האיריות שהוזכרו לעיל, ואז "נוקטורנו" הנורבגי ומיד אחריו שוב "The Voice" האירי, שזה די אותו שיר. רצף מעניין אחר הוא מתחילת שנות האלפיים, כשהזכיות של טורקיה ("Everyway That I Can"), אוקראינה ("Wild Dances") ויוון ("My Number One"), היו עם שירים באותו גרוב, עם אותה הופעה הבימתית. ונדמה היה שהם עלו על הסאונד הנכון לתקופה. מה גם שהשיר האוקראיני שזכה באיסטנבול שמר על קצב מעט מזרחי, בעוד שטורקיה עצמה שלחה להקת רוק מיושנת בשם "אתינה" והגיעה למקום ה-22.
אגב, בהרבה מאוד מקרים מגיעה המדינה המארחת - כלומר זאת שזכתה בפעם הקודמת - למקומות ממש מביכים, שלא לומר למקום האחרון. כך קרה השנה בפורטוגל, שסיימה ראשונה מהסוף בתחרות שהתקיימה בליסבון. שנה לפניה הגיעה אוקראינה הזוכה למקום ה-23 בתחרות בקייב; שנתיים לפניהן, באירוויזיון בווינה, הגיעו גם ממשיכי דרכה של קונצ'יטה למקום האחרון. מביך? מאכזב? נכון, אבל כדאי לדעת מראש שזה לא "פוליטיקה" ולא "אנטישמיות". זה פשוט קורה לפעמים. בעיקר אם המדינה המארחת משתגעת, כי עקרונית יש למארחת יתרון מסוים. ככה גם חושב יואב גינאי. השאלה היא איך מתרגמים את היתרון הזה.
מה כן אפשר לעשות כדי לזכות השנה באירוויזיון? צדי צרפתי חושב גם הוא שצריך להפתיע. "או לא ממש להפתיע", הוא מתקן את עצמו, "אלא להביא משהו שהוא יותר משיר ואפילו יותר מהופעה טובה. משהו שיישמע כמו תופעה. הרי השיר כבר מזמן לא לבד, גם לא המבצע והבמה. הייתי עכשיו בברודווי ב'ביקור התזמורת' וראיתי איך פתאום כינור ערבי נשמע להם מדהים, ודרבוקה אחת שאנחנו לא היינו עושים ממנה עניין מרימה את האולם".
מה שמביא אותנו לשאלת המוזיקה המזרחית. "Toy" היה פופ במינון שדורון מדלי הוא המומחה הכי גדול שלו; זה לא בדיוק מזרחי, אבל גם לא בדיוק פופ מערבי. כמו "גולדן בוי" ו"תל אביב" של עומר אדם, "Toy" היה בדיוק במינון של מה שעובר לאוזן זרה. אהרון זבולון, שניהל בעבר את מועדון חובבי האירוויזיון בארץ, משוכנע למשל ש"אם 'גולדן בוי' היה השיר הישראלי השנה, הוא היה בטוח זוכה". יש סיכוי שהוא צודק, אבל זה כבר באמת לא משנה. לאביב להב, חובב אירוויזיון מקצועי, יש פתרון פשוט: "תנו למדלי לנצח שוב", הוא אומר. "למה להפסיק?".
להב מכוון גם לעובדה שמדלי, שכבר כמעט עשור משתתף בתחרויות ומכיר את כל הנוגעים בדבר, שולט מאוד בפן חשוב של התחרות: התככים מאחורי הקלעים, מה שקוראים פוליטיקה (וכן, בהקשר הזה יש בהחלט קטע פוליטי באירוויזיון). הפעם הראשונה של מדלי בתחרות הייתה עם בועז מעודה ב-2008; הוא טס רק כדי לגלות שאנחנו מגיעים לא מוכנים, ומאז טווה רשת של קשרים והוא באמת האיש הנכון להוביל את המשלחת. בעניין השיר עצמו, צריך לזכור שמדלי כתב ב-2016 את "Made of Stars" שהוא, איך נאמר בעדינות, לא השיר הכי טוב שהוא כתב בחיים. כלומר גם מדלי טוב רק כשהוא קולע.
הנה עוד פרט: מעולם לא ייצג את ישראל בתחרות שיר מזרחי באמת. ליאור נרקיס ושרית חדד שרו פופ מכובס, מורן מזור שרה בלדה, מדלי הוא מדלי. שום דבר באירוויזיון לא נשמע דומה באמת ל"צליל מיתר", "תגידו לה", "נערי שובה אליי" או "מלכת השושנים". בטח לא לשירי חפלה אמיתיים. האם זה הזמן לשלוח שיר מזרחי אסלי, כזה שהולך עד הסוף? על זה אף אחד לא מוכן לקחת אחריות.
"יש פחד בללכת אול דה ויי עם שיר מזרחי", מסביר דונקלמן. "בוא נזכור שאנחנו לא יצואני מוזיקה גדולים. איזה אמן שהצליח בישראל הצליח מאוד גם באירופה ובעולם? לדעתי אף אחד. לכן צריך לחשוב לא פרובינציאלי. לא לנסות להציג לעולם את הפרצוף היפה שלנו, אלא לעבוד קשה למצוא את האיזון הנכון בין פופ למזרחי, לשמחה הישראלית, שהיא כן עובדת".
זבולון דווקא בטוח שמזרחי זה הכיוון. "מה שאנשים לא קולטים", הוא מסביר בלהט, "זה שישראל נחשבת בשנים האחרונות מעצמת אירוויזיון. אנחנו מאוד בכיוון עלייה, שמים לב אלינו. ומבינים שמה שבא מכאן יש לו ניחוח מזרחי".
מה שמשאיר אותנו בעולם הפופ הים תיכוני החדש, עם שירים שמחים. איכשהו נראה שבלדה קורעת מאוד תתקשה, אלא אם זאת תהיה בלדה הורסת. ואם שואלים אילו שירים ישראליים מהשנה האחרונה היו יכולים לזכות בתחרות, השמות שעולים יותר מכולם הם סטטיק ובנאל תבורי (ממש כל שיר שלהם), "תבואי אליי" של אייל גולן ו"מוגזם" של עברי לידר.
אז אולי צריך פשוט לשאול את לידר מה הוא חושב. הוא אינו איש אירוויזיונים, אבל הוא מאמין שזה מאוד פשוט: "צריך שיר בנזונה. שיר ממש טוב, כזה שאי אפשר לעמוד בפניו", אומר לידר. "ומאחר שכל היוצרים בארץ כבר יודעים שמשיר אירוויזיון טוב עושים הרבה כסף, קשה לי להאמין שהכותבים הצעירים מהשורה הראשונה לא ירצו לתת שיר". דולב רם ופן חזות כבר אמרנו?
אז הנה אנחנו מסכמים. כל מה שצריך זה "שיר גדול, אבל לא גדול מדי למבצע שייבחר" (דונקלמן), "פרפורמר מיוחד" (להב), "עם סממני המנון" (גינאי), "מפתיע, כמו 'שובר שורות'" (צרפתי), ו"קצת מזל" (יושע). וכך כמו תמיד חזרנו לנקודת ההתחלה, לא חכמים בהרבה, אבל עם המון זמזום בראש של שירי אירוויזיון שפתאום נזכרנו בהם. יהיה כיף.