"אחרי שבע לידות זה כבר לא עניין רגשי זה מקצועי לגמרי, אני כמו דולה. בלידה האחרונה התחלתי לעבור בין החדרים לבוש במדי סגל ושאלתי: מה יש לנו כאן?"; "הדבר שאנשים לא מבינים זה הבלאי. תחשבו כמה מכונות כביסה אנחנו מפעילים. לא פחות משמונה פעמים ביום".
התסריטאי רשף לוי מדבר המון על המשפחה הגדולה שלו בסטנדאפ ובראיונות, אבל את שבעת הילדים הוא וזוגתו טלי הקפידו תמיד להרחיק מהמצלמות. הראשונה שיוצאת מהפקעת המגוננת היא תמוז לוי, שעולה לזרקורים בצורה הכי קרובה לבית שאפשר, כשהיא מגלמת את בתו של לוי ב"נחמה", סדרה חדשה שיצר עם תומר שני, ובכיכובו. איך קורה שהבת הבכורה של אחד היוצרים הכי פוריים בארץ, בוגרת מגמת תיאטרון ב"תלמה ילין", מגיעה למסך רק בגיל 21? כי במשפחת לוי יש חוק: "לא עושים דברים עד שאתה בן 18, לא משתתפים בדברים כאלה", היא מגלה. "נראה לי שזה בא מהרצון להגן עלינו, שההחלטה באמת תהיה אחרי שחשבת על זה באמת. הייתי נגיד בפרמיירה של הבורר, הוא ביקש שלא יצלמו אותי, הוא נכנס קודם ואנחנו הולכים מסביב. אני גם לא רציתי להצטלם. יש משהו מפחיד בחשיפה". לבקשת ההורים היא גם מבקשת שלא לחשוף כאן את שמות אחיה הצעירים, ארבעה בנים ושלוש בנות, בגילאים: 21, 20, 18, 16, 14, 10 ו-7.
שחקנים צעירים בדרך כלל דווקא אוהבים את הפרסום.
"נכון, אבל גם אם אוהבים משהו זה לא בהכרח אומר שלטווח הרחוק זה דבר נכון. אני רואה את זה עכשיו בכל מיני הודעות שכותבים לי אנשים באינסטגרם, גברים שאני לא מכירה ששולחים הודעות מטרידות. תחשוב שילדים קטנים מקבלים הודעות כאלה. אני בת 21 אני יכולה לחיות עם זה, אבל לא נראה לי שילדה בת 15 צריכה להיות בסיטואציה כזאת, זה אינטנס".
כך למדתי לרכל
ב"נחמה" (ימי חמישי, 20:15 ב-3HOT וב-NEXT TV) לוי מגלם הייטקיסט רדום שמתכנן לחזור לסטנדאפ בדיוק כשאשתו מתה ומשאירה אותו לטפל לבד בחמישה ילדים ("הורדתי שני ילדים מטעמי הפקה. כי זה עולה המון", סיפר לאחרונה בראיון). לוי הבת מגלמת את שיר, תיכוניסטית שדוחה את התפקיד ההורי שהורש לה ומעדיפה להיסחף אחר פנטזיות בשיעורי המשחק במגמה. בין יתר השחקנים בקאסט אין קרבה ליוצר, אבל תמוז מספרת שזה ממש לא מפריע לאביה ליצור על הסט אווירה משפחתית. כלומר - אוהבת ומביכה. "לפני כמה שנים הוא החליט שהוא לא אוכל יותר חלב, אז יש לו קטע עכשיו שהוא מכין שוקולד טבעוני ומחלק. למאפרת, לצלם. בהפסקות הוא מציע לאנשים, 'רוצה שנביא דג מהבית? רוצים דג?".
עד כמה גיא נחמה הוא כמו אבא רשף?
"קודם כל אבא שלי לא משחק את עצמו, לדעתי לא. הוא ההיפך, הוא אבא שהכי יודע מה קורה עם הילדים שלו ובן אדם שרודף אחרי החלומות שלו. בחיים זה לא היה יכול לקרות לו שהוא היה עובד בחברת הייטק ולא מגשים את החלום שלו. גם הדמות שאני מגלמת שונה ממני לגמרי. בדברים הקטנים לעומת זאת יש דמיון".
הוא משתמש בסיפורים שלכם, הילדים, בתסריטים או בבדיחות שלו?
"לפעמים כן אבל לא דברים משמעותיים. הוא לא מוכר את הילדים שלו".
הוא נודניק כמו בסדרה?
"לא, אבל הוא מצחיק והוא אוהב לספר בדיחות. אנחנו משפחה של רכלנים, נגיד בטיול אבא שלי בא לאחותי, היה לה איזה מידע, אבא שלי יום אחר כך לוקח אותה לשיחה ואומר לה את לא בסדר, כשיש לך משהו, את חייבת לבוא ולרכל איתי, אנחנו משפחה וזה מה שאנחנו עושים, זה החוק בבית".
אז אבא שלך לימד אותך לרכל?
"בגלל שאני הבכורה כולם סביבי תמיד היו מבוגרים. וכשהייתי נכנסת לחדר והם היו מדברים על דברים מעניינים, אז במקום שיתחילו לדבר באנגלית או שיגידו לי לצאת, אבא שלי היה מלמד אותי לנשום בשקט, להסתכל כזה למטה ולהקשיב לכל מה שקורה, ככה הייתי מגלה את כל הסודות. הייתי שומעת הרבה דברים ומבינה שיש עוד אנשים שקשה להם בעולם חוץ ממך".
היה לך קשה בילדות?
"הייתי קצת בודדה. לפני שעברתי לתלמה ילין בכיתה ט' הייתי בבית ספר רגיל בכפר סבא, ואף פעם לא היה לי טוב. כל אסיפת הורים המורה הייתה אומרת להורים שלי שאני שקטה, סגורה. לא הרגשתי כל כך שייכת. הייתי גם בכיתה נוראית, עשו בה על כל הבנות חרם, כל פעם אחת אחרת. קלאסי ילדים רעים. אז הייתה תקופה שהייתי מנגנת על פסנתר וזה היה כל חיי, אחר כך שיחקתי כדורעף וזה היה כל חיי ובאיזשהו שלב התחלתי לשחק וזה נהיה כל חיי. זה היה הפתרון שלי למצב".
ובתלמה ילין פרחת?
"בתלמה כבר לא הייתי שקטה, פעם ראשונה בחיים הרגשתי שייכת. הייתי בתוך קבוצה של ילדים שמעלים ביחד הפקות ועוברים ביחד שיעורים, זה מאוד מגבש. אמא שלי אומרת שאחרי תלמה פתאום חזרתי הביתה, ארבע שנים לא הייתי בבית, הייתי שם. הדבר היחיד שעניין אותי היה ההפקות בבית הספר, החברים מבית הספר ולהיות בבית ספר. גם היום ההודעות הכי מרגשות שאני מקבלת על הסדרה זה מחברים מהמגמה".
הם לא מקנאים שקיבלת תפקיד משמעותי בסדרה של אבא שלך?
"לא נראה לי, אני חושבת שזה פרגון נטו. זה אנשים שיודעים מה עברתי וראו אותי משחקת מהילדות. זה הכי מרגש כשהם כותבים ושמחים".
מה יקרה כשתלכי אחר כך לאודישנים ותקבלי לא?
"מה זאת אומרת מה יקרה? זה הולך לקרות והכל בסדר. אין לי שום ציפייה שעכשיו יצאה הסדרה וכאילו... זה פרויקט אחד שעשיתי ועכשיו אני רוצה מאוד לקבל את הבא. עשיתי אודישנים וקיבלתי את ה-לא. זו אכזבה, אבל הכל בסדר, זה החיים. אי אפשר להתמוטט מכל לא שמקבלים, חבל".
גם בתקופה שלי היו מורים שחצו את הגבול
יש פער בין היצירה לחיים. ברור. אבל הגבולות עדיין יכולים לעורר אי נחת. לא רק שתמוז צריכה להיכנס לדמות של נערה שמאבדת את אמא שלה, בהמשך היא גם צריכה לצפות באבא שלה, הבדיוני, מפלרטט עם קולגה רווקה שלא נראית מאוד גרוע (דנה חן, בגילומה של גאלה קוגן). לוי לא מכחישה את חוסר הנעימות. "לא ראיתי לנגד עיניי את אמא שלי, לא יכולתי לדמיין אותה מתה. דמיינתי שאמא שלי כדמות מתה".
ואיך היא חוותה את זה?
"תראה אני לא יכולה להגיד לך שאני חושבת שלאמא שלי קל לראות את הסדרה, אבל היא כן מקבלת את זה שזאת העבודה שלאבא וזה מה שהוא עושה. הוא תסריטאי ואף אחד לא יראה את הסדרה שלו אם היא תהיה משעממת. לפחות הוא לא כתב שהוא בוגד בה, הוא כתב שגם אחרי מותה הוא לא מצליח לבגוד בה. ותאמין לי שאני אף פעם לא ראיתי בן אדם אוהב מישהי כמו שאבא שלי אוהב את אמא שלי".
אמא שלך דומה לאמא בסדרה?
"אמא שלי לא ויתרה על הכל כמו הדמות בסדרה. היא אומרת שהתקופה שהיא הייתה בבית עם הילדים הייתה התקופה הכי יפה בחיים שלה, זאת גם הייתה ההגשמה שלה. אני חושבת שזה מדהים. זה גם לא הדבר היחיד שהיא עשתה בחיים שלה, ממש לא. הייתה תקופה ארוכה שהיא לא עבדה אבל היא גם למדה כל הזמן, יש לה תואר שני במשפטים, היא למדה גם לימודי מגדר והיום היא עובדת עם נפגעות תקיפה מינית והיא מלאך. אבל היא התמסרה לגידול הילדים, זה הדבר הכי טבעי בעולם באיזשהו מקום".
היו התנגדויות במשפחה על כך שהאמא בסדרה מתה?
"סבתא שלי ראתה את הפרק הראשון והיא מתקשרת לאמא שלי אומרת כזה (בקול עבה וצרוד), 'הוא הרג אותך בסדרה'".
פיצוח. אז הסבתא היא קצת כמו הסבתא בסדרה.
"היא קצת. תקשיב, היא אישה מדהימה. היא מעשנת שישה פקטים של סיגריות ביום, כל מה שהיא עושה זה להיות בבית ולראות האח הגדול. היא הייתה הדילרית של הממתקים כל הילדות, הייתי מגיעה אליה כדי לאכול ולראות טלוויזיה כי לא היה ממתקים אצלנו ואצלה זה היה פשוט אסם. הימים שלה הפוכים, כל היום היא ישנה, קמה בתשע בערב ואז היא ערה. אז אם נגיד אני נתקעת בלי טרמפ, היא באה לקחת אותי, זה קורה מלא. היא גם הכי אשת סוד, לה אני מספרת הכל".
אגב סודות. יש סצנה בסדרה שהאבא מזהיר את הדמות שלך ממין אוראלי, אני מניח שגם זה לא מבוסס על שיחה אמיתית.
"חס וחלילה, לא היו שיחות כאלה, זה ממש לא הכיוון. בשום צורה. זה לשם הבדיחה בסדרה ואין לזה קשר למה שהולך באמת בבית בשום צורה. ההורים שלי הם הגב שלי וכשקורה לי משהו ואני בצרה אני תמיד באה אליהם, אבל החיים שלי הם שלי".
וקו העלילה שבו את מתאהבת במורה למשחק והוא מנשק אותך.
"שוב, זה מומצא".
זה לא קרה לך, אבל פרשת תלמה ילין חשפה סיפורים דומים. וחמורים מכך.
"נכון, זה דברים שקרו, לגמרי. הסדרה צולמה כשהייתי בת 19, הרבה לפני שהסיפור בתלמה התפוצץ, זה לא בעקבות זה".
שמעת על דברים כאלה אצלכם?
"שמעתי על כל מיני דברים שקרו, אני לא אגיד לך שלא, גם בתקופה שלי. יש מורים שחצו את הגבול, היו מערכות יחסים שהן לא סבבה בין מורים ותלמידים. אבל אני יכולה להגיד שאני יודעת שטיפלו בזה, ברגע שההנהלה גילתה אז פיטרו. אני לא יכולה להגיד לך מה היה כי זה לא משהו שקרה לי או לאנשים קרובים אליי, אבל יש כל מיני שמועות. המורים דווקא היו עם גבולות מאוד ברורים. כמעט כל המורים במגמה מאוד שמרו. נראה לי שזה לא דברים שקרו במהלך השיעורים ושאלה מורים מאוד ספציפיים".
את בבית הספר, יש שמועות, ההורים יודעים?
"אלו בעיקר דברים ששמעתי אחרי התיכון. תראה, תלמה ילין זה בית ספר מדהים, זה המקום שעשה לי הכי טוב. מורים מדהימים, באמת. פעם ב- קורה שמורה קצת לא יודע לאן הוא הגיע, אבל מהר מאוד ההנהלה מגלה את זה ומפסיקים לעבוד עם הבן אדם. זה לא דברים שכולם יודעים וכולם שותקים, אני לא יכולה להסביר לך כמה הרגשתי בטוחה".
את מכירה את התפיסה שבלימודי אמנות יש מערכות יחסים אחרות, שהמורים צריכים להיות קרובים וכו'.
"אני חושבת שזה בולשיט, אני חושבת שזה מקצוע כמו כל המקצועות ושבשביל לעבוד נכון צריך לשים גבולות. זה לא היה ככה במגמה שלי, ממש לא".
מה את חושבת על פסיכודרמה?
"אתה מתכוון לזיכרון רגשי, שכל אחד צריך לספר חוויה? עשו לנו את זה. זה מאוד מקרב בין הילדים וטוב למשחק אבל אני לא סגורה מה אני חושבת על זה. צריך שהמורה יהיה בבקרה ולשמור על הגבול, אני מסכימה שזה בעייתי ומאוד מורכב. לכן אני חושבת שצריך לשמור שאנשים שיעבדו נגיד בתלמה יהיו אנשי חינוך, שיש להם את הכלים. היה נניח מורה שהיה צועק על כיתה, במהלך חזרות וכאלה, אבל גם עליו התלוננו וכרגע הוא לא עובד בבית הספר".
עליך הוציאו אגרסיות? צעקו עליך?
"לי לא עשו שום דבר, ממש לא. תסתכל עלי, מה מישהו עכשיו יצעק עלי?".
"מי שרוצה אופניים שיפנה אלי"
לצד בניית קריירת המשחק לוי מתכננת להתחיל ללמוד תסריטאות בשנה הקרובה, וכמובן שהיא כבר חולמת לכתוב סדרה ולשחק בה. היא מראה לי סיפור קצר שכתבה, לא לפרסום, שעוסק בגבר מבוגר שמשקיע את נשמתו במשחק הכדורגל השכונתי, למרות שהוא רק שופט ואחראי על מנהלות. אי אפשר להתעלם מניצני הכישרון ומהרגישות האנושית, אי אפשר גם להתעלם מכך שהנימה הכללית מזכירה במעט את כתיבתו של אביה. תמוז לא מוטרדת שצילו יאפיל עליה. "אין לי אף השוואה או תחרות עם אבא שלי. אני גם לא מבינה אנשים שמתחרים בהורים שלהם. אבא שלי הוא בן אדם שתמיד יתמוך בי, תמיד ייתן לי גב, אני רק מפרגנת לו ורק שמחה שהוא מצליח. הוא השראה ענקית בשבילי, הוא כותב מדהים והתגלה כשחקן מחונן".
את לא מתבאסת מהמחשבה שישוו אותך אליו, אולי כל החיים?
"לי יש את נקודת המבט שלי על העולם ולו יש את נקודת המבט שלו, אני אמנם מושפעת מנקודת המבט שלו, אבל שלי היא אחרת. חבל להתייחס למקצוע הזה כמו ספורט או כמו תחרות, זה משעמם ומצמצם את הדבר. אם אתה כל הזמן תעשה דברים בהשוואה לאחרים אתה לא תהיה טוב כמו שאתה יכול להיות. לעומת זאת אם תבוא במטרה ליצור את הדבר הכי מעניין שאתה יכול ליצור, אז יש לך סיכוי".
מאיפה קיבלת את הפרספקטיבה הבוגרת הזאת?
"אני בת 21, אפשר כבר לקבל את הפרספקטיבה, כבר גרתי מחוץ לבית איזה חצי שנה, למרות שעכשיו חזרתי קצת".
מה קרה?
"אני חושבת שכרגע לא כל כך בא לי לגור בתל אביב. קודם כל אתה צריך לעבוד, אני כן מפרנסת את עצמי אבל בתל אביב זה כל מה שהתרכזתי בו, כי אתה יודע צריך לשלם שכר דירה. אמנם עבדתי בחנות פרחים ובאמת הרגשתי שהבעלים של החנות, שהם זוג, הם כמו ההורים שלי בתל אביב, אבל חוץ מזה, מה זה העיר המנוכרת הזאת? אתה הולך ברחוב ואתה לא מצליח לעבור כי יש כל כך הרבה אנשים. קניתי אופניים, אמרתי אוקיי אני אסע על אופניים, זה הקטע של העיר, בוא נזרום. כמעט מתתי! כי אין פה שבילים. בא אוטובוס, כמעט דרס אותי, רכבתי עליהם פעם אחת. אגב אם אתה רוצה אופניים אני מוכרת, תכתוב בעיתון, מי שרוצה אופניים שיפנה אלי".
ההורים יכולים לעזור כלכלית.
"אני לא אוהבת, לא רוצה לקחת כסף. בשביל לימודים כן, אבל לא יודעת, אני רוצה להיות עצמאית כמה שאני יכולה".
בשביל מה הם עבדו כל כך קשה אם לא בשביל לממן אותך?
"אבל יש להם שבעה".
אני תמיד חושב שאני יותר חשוב מהאחים שלי, זה מסדר את זה.
"לא, אצלנו אין דבר כזה, זה לא עובד ככה. אין את הטקטיקה הזאת".
אז אתם משפחה היפית שכזאת?
"אנחנו לא היפים, אנחנו פשוט אחרים. אנחנו לא דתיים, יש הרבה ילדים אבל זה בית מאוד סטנדרטי".
יש טלוויזיה בבית?
"ברור! נראה לי אתה מתאר לעצמך...".
בכל זאת, בית עם שבעה ילדים, אני מדמיין אתכם בוואן צבעוני, לא מול המסך.
"כמה בתים עם שבעה ילדים אתה מכיר? אנחנו גרים בכפר סבא, בפרברים, אנחנו כמו משפחה רגילה רק שיש קצת יותר מאיתנו. אין שום פריצת גבולות, בשום צורה, בית מאוד סחי, באמת".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: ליאת מורשת | איפור: נילי שריג | שיער: לידור חדידה ל"ארטבוק" | ע' סטיילינג: לינוי פלח | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: ג'קט ג'ינס ומכנס ג'ינס- Top Shop | לוק 2: אוברול קצר ניוד עם חגורה- Top Shop | לוק 3: טופ פסים- American Vintage, ג'קט לבן- h&m, מכנס ג'ינס לבן- h&m | לוק 4: חליפת ניילון צבעונית- ZARA, נעליים- ALDO | לוק 5: מכנסיים ארוכים וטופ תואם- BERSHKA |