היא הייתה אמורה לגלות לי מי רצח את תאיר ראדה. זה נראה הגיוני: אחרי שלוש שנים של זוגיות עם הבמאי יותם גנדלמן, מיוצרי "צל של אמת", אתה מצפה שדניאל גל תגלה לך ככה בסוד, ככה אוף רקורד, מי עשה את זה. מה שאתה לא מצפה לו זה לגלות שהיא וגנדלמן כבר לא. כבר שלושה חודשים שלא.
מה קרה?
"זה פשוט נגמר, וזה עצוב וזה כואב וזה געגוע ענק. מדובר בחבר הכי טוב שלי, האיש שהכי עניין אותי לשמוע את המחשבות הראשונות שלו בבוקר. שאהבתי כל מחשבה שהוא חשב, גרועה או אפלה ככל שתהיה בהשפעת החומרים שהוא עבד עליהם".
גרתם ביחד. אנשים מסביבכם בטח חשבו שאתם הולכים עד הסוף.
"גם אנחנו חשבנו, אבל גילינו שלא. אם תראיין אותי בעוד שנתיים תהיה לי פרספקטיבה יותר טובה, אבל ניהלנו קשר בריא ויפה ולכל אחד היה את עצמו ואת האושר שלו. מאוד שמרנו על זה, אני בהתפתחות האישית שלי והוא בהתפתחות האישית שלו".
היא הייתה גרושה כשהכירו, אחרי נישואים בני עשרה חודשים וחלוף שהסתיימו כשהייתה בת 28, ובשנים שלה עם גנדלמן הם אכן התפתחו: הוא נחשף עם "צל של אמת" וסדרת ההמשך שלה, "רוצח כביש החוף"; היא עשתה קפיצה נחשונית ממעמד של שחקנית-בעיקר-תיאטרון לכוכבת נוער ("גאליס") ולכוכבת, נקודה ("פצועים בראש" המוערכת, "תאג"ד" התופעתית ועכשיו "ביום שהאדמה רעדה", סדרת הדרמה הנצפית ביותר בישראל 2019).
עזרתם אחד לשנייה בהתמודדות הזו של להיות פתאום בפרונט?
"עזרנו אחד לשנייה בהכל, היינו זוג טוב. גם הפרידה נורא יפה. אנחנו מתראים ואומרים אחד לשני כמה אנחנו אוהבים וחסרים. שנינו פשוט הבנו שזה לא מה שנכון, כל אחד מזוויתו הוא".
אני רוצה רגע לנתק בין שני נושאים, כי אולי זה לא קשור: את חושבת על ילדים?
"חד משמעית כן, מבחינתי שזה יהיה אתמול. צריך אבל את הדבר הזה, איך קוראים לזה, גבר. זה הדבר היחיד שעוצר אותי".
ויותם -
"ויותם הוא אדם מאוד פרטי שלא הייתי רוצה להיכנס לעניינים שלו מהבחינה הזאת. אני כן יכולה להגיד שדיבורים על ילדים, או שהם מזרזים את הילד או שהם מזרזים את הפרידה".
עד סוף היקום
ופרידות מזרזות אייטמים במדורי רכילות, אבל לא היו. לגל וגנדלמן היה כל מה שצריך כדי להיות פאוור קאפל, אבל אם תחפשו את הזוגיות שלהם בגוגל, תמצאו משהו בסדר גודל של חמישה אזכורים. על הריאיון הזוגי המסורתי בכלל אין מה לדבר. ועכשיו, שלושה חודשים של בנפרד ואפילו לא שתי שורות ברכילות – זה יוצא דופן, כמעט עיוות בסטנדרטים של סלבס.
אף אחד בסביבתכם לא אמר אוקיי, אם כבר נפרדתם, תמנפו את זה?
"מי שבסביבתנו מכיר את שנינו. אף אחד לא היה אומר דבר כזה".
סוכנים? יחצ"נים?
"הסוכנת שלי שאלה אם מצאתי דירה, איך אני מרגישה, מה שלומי. לא אם אני רוצה למנף את זה".
אני מחבר את זה לדברים שאמרת בעבר, ויוצא לי שמעולם לא התמסרת עד הסוף למעמד של סלב. אפילו לאינסטגרם נכנסת רק כי הסוכנת הכריחה אותך.
"אני אדם שחשוב לו להיות בשליטה, והפרדוקס הוא שאנחנו באמת יכולים לשלוט רק בסדרי עדיפויות. ולשנות את סדר העדיפויות שלי, את מה שאני חווה או איזה חברים יש לי, רק בשביל לצלם אותם - זה מחיר כבד מדי בשבילי. יש אנשים שטבעית עושים את זה, לא כי הם פחות או יותר טובים ממני אלא כי הם אנשים אחרים. אני לא כזאת. אני עושה ניסיונות, אומרת קחי חודש של כל יום תמונה, ואחרי שבועיים נמאס לי".
אפילו אם במובן מסוים זה פוגע לך בקריירה?
"לא במובן מסוים. זה פוגע בי, נקודה".
אבל זה לא עוצר אותה. היום (חמישי) יהיה עוד אחד מהערבים האלה שבהם חצי מדינה רואה אותה, כשהפרק האחרון של "ביום שהאדמה רעדה" ישודר בקשת 12. זה לא רק עוד פרק סיום – הסדרה הזו היא הדבר הכי קרוב שיש ל"אבודים" ישראלית, מיינד-פאק אינטנסיבי מבית היוצר של עמרי גבעון ("בשבילה גיבורים עפים") שגורם לך לתהות מה אתה רואה, ובאמצע העונה מתברר שחלק מהתשובה הוא "מפגש בין שני יקומים מקבילים".
מתוקף מקבילותם של היקומים דנן, גל משחקת בתפקיד כפול, או ליתר דיוק שתי גרסאות של אותו תפקיד – קצת כמו גווינת' פאלטרו ב"דלתות מסתובבות", אם תרצו. באחת מהן היא זיכרון בתודעה של אלמן (נדב נייטס) שאשתו נהרגה בתאונת דרכים בדרך לחדר הלידה; בגרסה השנייה היא אותה אישה, אלא שבקו העלילה הזה היא שרדה את תאונת הדרכים ודווקא בעלה נעדר, צרות שניכרות בה מאוד ("יש עבודת איפור מטורפת כדי לעשות אותי אישה בדיכאון בעולם המקביל", מגלגלת גל את הקרדיט).
מבחינתך את משחקת דמות אחת או שתיים?
"על פניו זה כתוב כשתי דמויות, כי זאת לא אותה אישה חוץ מזה שיש לה אותו די.אן.איי, אבל מה זו דמות? מה זה אדם? בוא ניקח אותי - נניח שהכל היה אותו דבר, אבל לא הייתי חווה פעם שיתוק מהצוואר ומטה או לא הייתי גדלה בבית שבו אומרים לך 'את יכולה להיות מה שאת רוצה, שחקנית, רקדנית, זיבי' - אז לא הייתי ממש ממש אחרת?".
ברמה הטכנית, עבודת משחק נטו, איך מגלמים שתי דמויות שהן אחת?
"בשבילי, דמות היא סך כל פעולותיה. כשאני משחקת שתיים, כל מה שאני צריכה לעשות זה לשחק את הפעולות שלהן הכי קיצוני שאני יכולה, להתפרע עם הקצוות. אחת היא פרפר מגן עדן והשנייה דיכאונית, אבל אלה רק כותרות. תסמכי על עצמך שאת את ולכי עד הסוף בפעולות שלה. זה מה שמעניין".
ועכשיו זה הכי מעניין, הפינאלה. את מצליחה לשמור בסוד את הפתרון הגדול?
"יש לי אינטרס שהדבר הזה יישמר בסוד, בא לי לראות את הפרצופים המופתעים. אנשים מתקשרים אליי, 'מה זה, ראיתי את הפרק, מה קורה', ואני כזה, אממ".
אתה יכול בבקשה להביא לי את הרגל שלי?
כמו שהדלתות הסתובבו ביקום הזה, גל (32) נולדה ברמת השרון. יש לה אח בכור ואחות קטנה בשם יובל, שהיא "רקדנית מהממת. בדיוק סימסה לי הבוקר שיש לה שלוש הופעות". גל עצמה החלה לרקוד בגיל שלוש. אפשר לראות את זה על היציבה שלה, על האופן שבו היא "נושאת את עצמה" כמאמר הלועזים; מה שאי אפשר לראות הוא מה שהותיר בה השיתוק. זה קרה בגיל 12: תסמונת גיאן-בארה, מחלה אוטו-אימונית שפוגעת במעטפת העצב, תפסה אותה "באמצע חופשת פסח של כיתה ז'. זה הידרדרות של יומיים, הייתי חולה בשפעת ופתאום הייתי משותקת, בכיסא גלגלים".
כמה זמן זה נמשך?
"שנתיים, אבל אפשר לומר שעד היום אני משתקמת. אני סוחבת נכות שלא רואים, תופעה שנקראת פרופריוספציה. זאת בעיה בתפיסה המרחבית שמתבטאת ברגל ימין. אם אני קצת שיכורה, קצת במחזור, קצת לא מפוקסת - מספיק שאני מתעסקת בלהוציא את המפתחות כשאני עולה במדרגות - אז הרגל לא מצליחה לאמוד כמה להרים את עצמה למדרגה".
מה עושים נגד זה?
"אני נוגעת בה וזה מרפא אותה. עשיתי את זה על הבמה, עשיתי את זה תוך כדי ריקוד גם כשהצטרפתי לבת שבע. אף אחד לא רואה".
בואי נחזור לגיל 12. להתעורר משותקת, זה מפחיד אימים.
"אתה אומר את זה כאדם בוגר ואבא. ההורים שלי באמת הגיבו ככה, אבא שלי עדיין מחלק את חייו ללפני ואחרי".
די נו, לא נכנסת לפאניקה?
"פחדתי, אבל זה אחרת כשאת ילדה בת 12, אולי כי יש לך פחות מה לאבד. התקופה של השיתוק לא זכורה לי כטראומה. לא יכולתי להזיז את הגפיים, אבל הרגשתי אותן, זה לא שכל מערכת העצבים התקלפה והלכה לעזאזל. נוצר לי קשר אחר עם הגוף, ובאופן מסוים זה סקרן אותי".
מה מרגישים? מה חושבים?
"חושבים דברים כמו 'איך אני מזיזה את הרגל שלי? זה כמו להזיז את הכוס הזאת בכוח המחשבה, מה, כאילו להתאמץ עם העיניים?'. אבל יותר מעניין מה שמרגישים. נגיד, הצלחתי להרגיש את זרימת הדם שלי. דברים כאלה. זה כמו להיות על חומרים פסיכדליים, מה גם שחוויתי הזיות מאוד קשות".
בשינה?
"בזמן ערות. אף אחד לא ידע לתת על זה מענה, אבל שנים אחר כך פגשתי חולים של גיאן-בארה - באתי אליהם כדי להגיד היי ושהכל יהיה בסדר – וגם הם סיפרו על הזיות".
הזיה לדוגמה, בבקשה.
"הייתי יכולה לדמיין שהרגליים שלי לא מחוברות לגוף ושמישהו צריך להביא לי אותן, או שהבטן התחתונה והאגן נופלים ומתנתקים ממני. טירוף".
לט איט גו
כמו בסרט, ספציפית של דיסני, היא נלחמה והשתקמה ולבסוף חזרה לרקוד. "אם הדרך בין אדם משותק לאדם הולך זה איקס, אז הדרך בין הולך לרקדן זה לפחות שני איקס", היא מחשבת. "כמעט לא הגיוני לעשות את זה. הייתי הולכת לשיעורי בלט עם הליכון, עושה פלייה ורלווה כמו ביצה רכה".
מה שהיה חוג, תחביב, נהפך עם השיקום למרכז חייה ובתיכון היא כבר למדה במגמת המחול בתיכון אלון. רק שזה לא נגמר עם זרי פרחים בפרמיירה של "אגם הברבורים": לאחר שעשתה את כל הדרך ממיטת בית החולים לבת שבע – פחות או יותר ברצף, מאחר שהצבא ויתר על שירותיה לאור עברה הרפואי - אוהד נהרין פיטר אותה תוך עשרה חודשים.
הלך ההפי אנד.
"בדיוק פגשתי את אוהד לפני איזה חצי שנה, דיברנו קצת על מה שהיה אחרי שמונה שנים. הוא אמר לי, 'אם היינו עובדים ביחד היום, היינו עובדים הרבה מאוד שנים'. בסופו של דבר זה היה חוסר התאמה של הרגע, אולי גם אצלי וגם אצלו".
אמרת פעם שלא היית רקדנית מספיק טובה.
"לכן אף פעם לא הייתי בכעס על המקום. בתוך תוכי הבנתי למה פוטרתי, היו שעתיים בכי על זה שלא רצו אותי וזהו. לרקוד גם לא עשה אותי מאושרת בשום צורה, אני יכולה להגיד בדיעבד".
מגיל תיכון היית רקדנית רצינית. עם ההיסטוריה הרפואית שלך והדרישות של התחום הזה, איך נמנעים מעיסוק לא בריא בדימוי גוף?
"לא נמנעים, זאת התשובה. ואז בבגרותך את מטפלת בזה וכותבת על זה ומשחקת את זה".
חכי רגע עם בגרותך. מה עם נערותך?
"דווקא בתיכון הייתי עשרה קילו יותר ממה שאני היום".
נחסך ממך הסרט של מורה למחול שדורשת ממך להגיע למשקל של קלמנטינה?
"בתיכון דווקא לא אמרו לנו לרזות, אבל לא נחסך ממני שום סרט. מי שאמר לנו לרזות זה אנחנו והטלוויזיה. לחץ תקשורתי, לחץ פרסומי, לחץ גברי. וגם נשי, אתם לא אשמים לבד. זאת האווירה הכללית, וזה מסביבך כשאת כל הזמן בבגד גוף וגרביונים. ממילא את מבינה שכרקדנית, אם תהיי הגרסה הכי מהודקת של עצמך, תהיי רקדנית יותר טובה. אין שאלה בכלל. אולי אם הייתי גדלה באווירה ציבורית אחרת, אבל בשנות ה-90 היללו את הרזון".
עד לאן זה הגיע אצלך?
"לא לאשפוזים או לדברים קיצוניים, אבל היו מצבים שהענשתי את עצמי בהרעבה והייתה בעיקר ההתעסקות. תראה, תסביך שליטה צריך ללכת לאנשהו, ואם את רקדנית, אז אוכל יהיה הדבר הראשון שתבחרי".
ורק בבגרותך - הנה הגענו אליה - השתחררת מזה?
"היום אני במקום מאוד מאוזן, ואני חושבת שזה ככה רק מאז שהתחלתי ללמוד משחק ב'ניסן נתיב'. בגיל 24".
את בטיפול?
"בטח!".
אולד סקול? פסיכולוג?
"ניו סקול, פסיכולוגית, וזה ממש ממש חשוב לי. הנפש מתנהגת כמו בית, ופתאום אתה מגלה שיש פה עוד פאקינג מרתף שהוא ממש חשוך ומאובק. מה תעשה - תביא זרקור ענק ותאיר עליו, או שתגיד 'אני סוגר את הדלת ובורח'?".
אמרת פעם שאת מפחדת להשתגע.
"אולי הייתי קצת רוצה להשתגע. לא הייתי רוצה חותמת של סכיזופרנית, אני לא מקלה ראש, אבל להשתגע במובן של לא להיות תלויה בכלום. לעזוב את הכל, את המושגים - אתה גבר, אני אישה, זה ריאיון במאקו, ווטאבר. אני אדם חרדתי, אדם שמפחד להשתגע, אבל הפחדים שלנו הם המון פעמים המשאלות שלנו. אותם מרתפים שאנחנו מגלים בבית".
כמה אור עושים 47 אנשים
כשחקנית היא קרתה מהר מאוד. בתחילת העשור לוהקה לסדרה "חיים אחרים", הופיעה בתיאטרון "החאן" וב"צוותא" וב"הבימה", וב-2016 התפוצצה עם "פצועים בראש", "גאליס" ובעיקר "תאג"ד", שם גילמה את רותם הפרמדיקית. היא תחזור בקרוב לדמות ולסדרה ("אנחנו מצלמים עונה שנייה ממש עכשיו"), ויש אנשים שבשבילם היא מעולם לא עזבה. אנחנו נתקלים בכמה מהם בסוף הפגישה, תיכוניסטים שקוראים לה רותם ומבקשים סלפי ("אני משתדלת להיות הכי נחמדה שאפשר כשמבקשים ממני", אמרה לי רבע שעה לפני מעשה, "אבל אני יכולה להשתפר בזה").
"תשמע סיפור", היא משמיעה לי סיפור. "לא מזמן חזרתי מ'הבימה' ומטר ממני התנגשו בשיא המהירות שתי בנות על אופניים חשמליים, אחת עם קסדה ואחת בלי. היו שם גם שני בנים וכולנו הבנו שצריך לתפוס מישהי, אז הם לקחו את זו עם הקסדה ואני את זאת בלי. אני מטפלת בה, בודקת אישונים ודופק, מתקשרת למד"א. אני לא פרמדיקית, אבל עושים מה שיכולים, ולאט לאט מתאספים אנשים ולא מבינים אם זאת סצנה. עכשיו, אתם רואים שאין פה מצלמות ואני גם לא במדים, אבל לכל אחד יש פרצוף כזה של 'רגע, איפה ההפקה'. ואני כזה, זה באמת קורה!".
כרקדנית סיכמנו שלא היית מאושרת. וכשחקנית?
"חד משמעית, זה מה שהייתי צריכה. כשהתחלתי לשחק הרגשתי שאני חייבת להבין מה ההבדל בין משחק לריקוד – כאילו שאלה מטומטמת, אבל הייתי חייבת תשובה – והבנתי שההבדל הוא בקול, כי רקדנית היא אילמת והשחקנית מדברת. תחשוב על המטאפורה המהממת הזו של האני: קול זה זוג מיתרים שעוברת דרכו רוח. אין דבר יותר אישי מהקול שלנו".
הייתם צריכים לראות אותה מבטאת את המשפט האחרון. את כל המשפטים: אותה דרך שבה היא נושאת את עצמה נוכחת בכל רגע של השיחה. אם לחבוש לרגע את הכובע השני שלי, זה של מבקר הקולנוע, אז זה נוכח גם במשחק שלה. היא מהשחקניות, מהאנשים, שמדברים עם כל הגוף ואומרים אפילו יותר כשרק הוא מדבר. "אני חווה את הכל דרך הגוף", ככה היא מנסחת את זה. "אני מניחה שזה קשור לשיתוק, להיותי רקדנית ובטח להיותי שחקנית, אבל מה שזה לא יהיה, בשבילי אין כמו לנסח רגשות באופן פיזי. זאת ממש גאולה".
הגוף, הנפש, הקול – הכל מתנקז למפגש שלה עם מקהלת "זולת", מיזם של הסופר/ תסריטאי/ במאי גון בן ארי. "חיים שלי האנשים האלה", היא אומרת, שוב עם כל הגוף. "גון ואני חברים טובים, אקסים מגיל 18. הוא תמיד כתב שירים ויום אחד הוא שאל בפייסבוק אם עוד אנשים רוצים לשיר איתו, קצת בעקבות מה שקניה ווסט עושה עם 'סאנדיי סרוויס'. הוא היה בטוח שיבואו שבעה אנשים לכל היותר, והיום הם 47. קבוצה בלתי מוסברת של אור. מי בכלל מקים מקהלה בימינו?".
את שרה איתם?
"לא, אני מתביישת. החיבור איתם התחיל כשגון אמר לי בואי, תעשי לנו חימום פיזי לפני הופעה. שאלתי מה הוא רוצה שיהיה בחימום, הוא אמר אולי שתי מילים, אבל ישר הבנתי איך אני עושה את זה בגוף. זה היה כל כך כיף, כזה חיבור. מאז אני באה ועושה להם חימומים".
ראיתי קטעי וידאו בדף הפייסבוק של "זולת". חייב להגיד שזה נראה קצת כמו כת.
"אני מציעה שנלך להופעה ביחד, שתוכל לראות ולהחליט בעצמך. אי אפשר לעשות משהו גדול בלי לקחת סיכון, והם לוקחים סיכון - לא שהם יהפכו לכת, אלא שיחשבו שהם כת. אבל אני אומרת לך חצי רגל מבפנים, זאת פשוט רפואה גדולה מאוד".
ניכר שיש בזה צד רוחני. הזכרת את קניה ווסט, ו"סאנדיי סרוויס" זאת שירה כנסייתית. גוספל.
"בוודאי, 'זולת' זה מאוד רוחני. זה המון שירים על אלוהים ועל החיפוש. איך אפשר לכתוב שירים על משהו אחר? גם אהבה היא זה, זוגיות היא זה, סבל הוא זה. כל החומרים הקדושים שמהם עשוי הטוב, מהם עשויות גם כתות. זה בסדר שהגבול דק. אנחנו גם צוחקים על זה מלא, אחרי ההופעה הראשונה אמרתי לגון 'סבבה, מתי אתם רוצחים מישהו?'. הכל בסדר. זה במלא מודעות".
אגב רוחניות, סיפרת פעם שיש לך תחביב ללכת למקווה באיילת השחר.
"אני מאוד מאוד מאמינה באלוהים. כל החברים האתאיסטים שלי שואלים למה, והתשובה היחידה שיש לי היא 'כי כיף לי'".
אלוהים ההוא, מהספר?
"אני לא יודעת מי זה או אם המקווה שייך לאלוהים. זה מקווה פראי, אין בלנית, זה בתוך היער, אני לא עושה משהו טקסי או משהו שכובל אותי. אתה יכול לכתוב שיש לי פלירט עם הדת, אבל אני לא עושה שום דבר אקטיבי כדי להתקרב אליה, לא שומרת שבת".
המשפחה שלך מסורתית?
"אימא שלי הייתה חרדית ויצאה בשאלה, יש משפחה מורחבת חרדית ואני בקו ישיר לבעל שם טוב, אתה יושב עם נצר. אבל אני לא הולכת כל חודש למקווה בגלל המחזור וכאלה, ממש לא. נראה לי שזה יותר הקשר המטורף שיש לי עם מים. אני מאוד מפחדת ממנו, אבל יש גם משהו בים, באינסוף - כמו באלוהים, שהוא גם האינסוף - שגורם לי לרצות ללכת אליו".
דונט קול אס
שלושה חודשים אחרי יותם, כמה פניות של גברים את הודפת?
"מאז שאני מוכרת, 'מהטלוויזיה', הרבה פחות מתחילים איתי, לא הרבה יותר. אני חושבת שזה מפחיד גברים. לא את כולם, אבל ככלל, גבר שהאישה שלו יותר מוכרת ממנו, יותר מצליחה ממנו - היא כאילו לא שלו. וזה מאוד מאיים".
ואת כאמור גם בקושי באינסטגרם ובכלל לא בפייסבוק ואני מניח שעל אפליקציות היכרות אין מה לדבר. אז מאיפה תבוא הזוגיות הבאה?
"אין לי שום בעיה להתחיל עם בחורים, הכל בסדר. אני עושה את זה מדהים".
איך?
"אני מודיעה להם. פשוט ככה".
צילום: שרבן לופו | סטיילינג: אביב כפיר | איפור: איציק ואקיל | שיער: עמרי רשף