סאגת הראיונות של אדל בספלוב, כוכבת "איט גירלז" ו"המירוץ למיליון" נמשכת כבר יותר משבועיים, שהם פרק זמן מוזיאלי כמעט במונחי תקשורת. מוזיאלי במובן של "צריך למסגר כל פריים מהראיונות שלה ב'אנשים', לתלות במוזיאון ולשים לידו לוחית מתכת שכתוב בה 'מרץ 2018, מסקרה על קנבס'". כן, עד כדי כך. הראיון של בספלוב עם אפרת וכטל במסגרת התוכנית "אנשים" הנפיק ממנה ציטוטים מופלאים על האקס המפורסם שלה, יוצא הריאליטי טום קשתי, ועל הסכסוך המלוכלך שלה עם משפחתה, ובעיקר עם אחותה ואמה.
"גדלתי במשפחה לא חמה... מבחינתי לא הייתה אמא בשום צורה, היא מחוקה לכל החיים", אמרה בספלוב על אמה, "לחתונה שלי היא לא תהיה מוזמנת, את הנכדים שלה היא לא תראה לעולם - וזה העונש שמגיע לה". כעבור ארבעה ימים התייצבה לנה דוביזנסקי, אותה אם מוחרמת אל מול אותן המצלמות ואותם אנשי צוות ב"אנשים" כדי להגיב לאישומים של בתה: "זה הכל שקר. אני לא ארשה לה יותר לפתוח פה וללכלך על המשפחה". ובזמן שלא נעים לשמוע, וכמעט מתחשק להסיט את המבט נוכח הווידויים החושפניים האלה, אי אפשר שלא להתרשם מהציבוריות שלהם. וכל זה ברצועת השידור התמימה לכאורה של עשרה לשש בערב.
ואכן, תוכניות הראיונות "אנשים" בהנחיית קורין גדעון וחיים אתגר, כמו אחותה הטלוויזיונית הגדולה, "הכל אישי" (גם היא בהנחיית אתגר), הפכו בשנה האחרונה לספקיות מרכזיות ומרתקות של ציטוטים מופרעים. רוצים עוד דוגמאות? כי יש לי משהו כמו מאה מהן. הראיון ההיסטרי של רני רהב, בו אמר למראיין "אני מזלזל בך" וזמן קצר לאחר מכן פרץ בבכי במהלך ראיון משותף עם הוריו, שודר ב"הכל אישי", בשעת שידור שבערוצים אחרים מאכלסת בדרך כלל תוכניות קלות לעיכול. אתם יודעים, כאלה שמציגות בפניכם סיכום נעים ומבודח של אירועי היום, ומקנחות באיזה סרטון מצחיק מפייסבוק. ויש עוד הרבה יותר: הווידוי של ורדה רזיאל-ז'קונט על מספר הגברים איתם שכבה לפני שפגשה את בן זוגה הנוכחי התרחש ב"אנשים"; הניסיון לתלוש את שיערו של יו"ר "המחנה הציוני" אבי גבאי כדי להוכיח שהוא לא חובש פאה - ב"אנשים"; יובל כספין חושף רומן עם גבר נשוי? "אנשים"; רעייתו של חיים טופול סיפרה ב"אנשים" שדקרה את אורי זוהר במסרגה ואילנה אביטל הכתירה את עצמה, ובצדק, ל"פנטזיה של חצי מדינה" באותה התוכנית.
מי שרב
"אנשים" הצליחה לאתר איזה כפתור סודי בנפשו של צופה הטלוויזיה הישראלי, והיא לא מתביישת ללחוץ עליו פעם בשבוע ולראות אילו אורות יידלקו לו ואיזה רעש של עונג הוא יפיק. הקונספט הוא כמעט מינימליסטי - כתבות מגזיניות וראיונות, חלקם מצולמים מראש וחלקם נערכים בזמן אמת, כשיחה בין גדעון, אתגר והמרואיין. אבל המינימליזם הזה מצליח ליצור רגעי טלוויזיה כל כך קיצוניים באופן כל כך עקבי, שקשה שלא להתרשם. וזה, אם לחזור לדימוי המוזיאון מתחילת הטקסט, בגלל עבודת האוצרות המדויקת ש"אנשים" ו"הכל אישי" עושות. הן חופרות עמוק-עמוק בעדכונים שיש לבידור הישראלי להציע, אורזות את השלל בצורה נגישה ומושכת - אותו ראיון תמציתי - ומשדרות. הן פשוט נותנות לסטורי, ואלה כמעט תמיד סטוריז מצויינים, לעשות את שלהם.
ל"אנשים" לא אכפת מי אתה, אכפת לה מה עשית. אין לה בעיה לערבב בין האייקוניות הכל-ישראלית של חיים טופול עם הדימוי הכיפי והשטחי יותר של אדל בספלוב ואביבית בר-זוהר. "אנשים" רוצה לספר לכם איזוטריה, היא רוצה לדבר אתכם כמו עם חבר טוב. היא לא מתעניינת בתמונה הנוצצת שמלווה את כתבת השער, אלא בפפראצי המביך שמסתתר בעמוד האחורי. אין לה בעיה להחזיר לתודעה הציבורית שמות שכבר קצת נשכחו ממנה אם יש להם משהו מספיק מעניין לספר. לא בשביל לזלזל בירון אילן או ורדה רזיאל ז'קונט, כן? מדובר בפועלי תרבות חרוצים ומצליחים, אבל לא בכאלה שהיינו מתעניינים בהם אלמלא הראיון הטלוויזיוני שהוציא מהם ציטוטים על חובותיהם הכלכליים או כיבושיהם המיניים. סקס וכסף הם האישו, הם המעשה הדרמטי, הם נקודת המכירה, ואנחנו רוצים לקנות.
וחייבים לדבר על הריבים, כי אלוהים, אילו ריבים יפים ראינו בשנה האחרונה ב"אנשים". מתוכנית ראיונות מנומסת, שההייטרים קראו לה 'חנפנית', היא הפכה לזירת עימותים מרתקת שרודפת אחרי השיאים של עצמה. המשפחה של אדל בספלוב היא רק חוליה אחרונה בשרשרת של עימותים ששודרו במלואם ב"אנשים", חלקם אפילו בהשתתפות המנחה - קורין גדעון. העימות בין גדעון לליהיא גרינר, למשל, הוא משהו שלא הייתם יכולים לראות בשום תוכנית טלוויזיה אחרת; הוא היה מטואטא מחוץ לשידור ואל הרצפה המטאפורית של חדר העריכה, והיינו נשארים עם אותו שטנץ ראיוני משמים שאנחנו יכולים לראות, או לקרוא, בכל מקום אחר. התפיסה המסורתית של הראיון הטלוויזיוני רוצה להצליל ולהשקיף אותו, להפוך את המראיין לאיזה קול נעלם מחוץ לפריים וליצור עבור הצופים את התחושה שגרינר מנהלת איזה מונולוג חושפני. "אנשים", לעומת זאת, מאמינה בחיכוך, בלהראות לצופיה את החלקים הלא נעימים, כי אלה בעצם החלקים הכי מעניינים שיש. ואם בהתכתשות בין גדעון וגרינר עוד יכולנו לבוא בטענות למרואיינת ולהגיד שהיא זו שלא כיבדה את כללי הטקס, מה נגיד על הראיון עם אביבית בר זוהר?
בראיון הבהרה לראיון קודם (כן-כן, כמו "אינספשן" של ראיונות), נקלעו גדעון ובר זוהר לוויכוחון אודות משנתה של אביבית בנושא זוגיות. כשבר זוהר טענה שגדעון נמצאת במערכת יחסים עם גבר אמיד, ורמזה שהמנחה נהנית לקצור את הפירות מקשר שכזה, גדעון השיבה: "אני לא חיה על חשבון של אף אחד, אביבית... אף אחד לא משלם על הטיסות שלי... אני לא חייבת לך דין וחשבון". זה רגע טלוויזיוני מושלם פשוט משום שהוא כל כך כן: הוא מראה מנחה מקצועית, שעונה בחזרה למרואיינת מקצועית לא פחות. יש פה קרב שקול, וקרבות שקולים הם מעניינים. עיתונות "קלאסית" שמכבדת את צופיה, לעומת זאת, מעניינת הרבה פחות.
דם, דבש ודקירה במסרגות
כל תרבות פופולרית שמכבדת את עצמה צריכה ריאה ירוקה כמו "אנשים", שעושה לנו שירות שאף תכנית אחרת לא עושה: היא מנקזת אליה את האיזוטריה והפיקנטריה המענגים ביותר ואז מגישה לנו אותן בצורה הכי טהורה שלהן, ישר לווריד.
בניגוד לתכניות אחרות, "אנשים" יודעת בדיוק מה היא, היא לא באמת משלה את עצמה או את צופיה שהיא באה להשכין שלום. היא לא באה לפייס, אלא ליצור עימות ובאופן שבו היא בנויה, "אנשים" מצליחה לגרום לנו להגיע לקתרזיס המושלם. היא מייצרת מתח סופר-מספק שנבנה ונבנה עד שמתפרץ כולו. אנחנו צופים בגבי עמרני או אילנה אביטל מנהלים את הראיון המעונב שלהם ויודעים, פשוט יודעים שהנה, תיכף בא ציטוט שעולם לא נשכח. תיכף תצא מהראיון הזה כותרת נהדרת. תיכף נגלה משהו חדש ומסעיר על האדם הרגיל למראה הזה.
במציאות טלוויזיונית בה כולם רוצים למצוא חן, "אנשים" הצליחה להפוך לתוכנית לא מתייפייפת, אותנטית, למקום אליו הולכים כשלא רוצים להתאפק יותר. המרואיינים והצופים גם יחד. אז סבבה, שמרו את התוכן הגנרי שלכם לרצועת השידור המקודשת שבין שמונה בערב לאחת-עשרה בלילה. עד אז (ואחר כך), תנו לנו את מה שאנחנו באמת רוצים: דם, דבש וסיפורים על דקירה במסרגות.