המומחה

כשד"ר יוני ראובן בן ה-37 נכנס לחדר הוא יכול לראות בעיניים של המטופלים את המאבק. זה מתחיל במין תהייה כזו שמתחלפת בבלבול ואז במבוכה. בעיניים שמשוטטות לקבל תשובה. "המראה שלי הוא לא החזות של הרופא שמצפים לה. אני יכול לראות בעיניים שלהם את ההתלבטות. יש נטייה להכניס אנשים לשבלונות, ואני לא נכנס להם לאף רובריקה. יש אנשים שזה גדול עליהם, אז הם חייבים לסגור את הפינה הזאת ולשאול אם אני קוצ'יני. הם חייבים להכניס אותי לאיזושהי קטגוריה. אין הרבה כאלה, אבל מי שכן אני רואה שאני צריך לפתור להם משהו".

ואתה פותר להם את זה?
"יש אנשים שאני פותר להם את הבלבול ועונה מה אני, ממש בתשובה קצרה. ויש אנשים שאני משאיר אותם עם הבלבול, 'תלכו, הכל טוב, טיפלתי בכם, עשיתי את העבודה הכי טובה, זה כבר שלכם'".

זה לא נשאר איתך אחרי שהם הולכים?
"לא, זה שלהם, זה לא שלי. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, אבל אני יודע איפה אני נמצא. לפעמים זה יתרון".

איך יתרון?
"אני יכול להיות הסניטר, אני יכול להיות כוח העזר, אני יכול להיות הרבה דברים. זה מגיע למצבים מגוחכים  לפעמים כשאני עומד בדלפק, המחלקה עמוסה, האחות לידי ומגיע מישהו וצועק 'איפה הרופא?' ואני עם תג, רואים שאני עושה עבודת רופא, וצועקים עליי 'איפה, איפה הרופא?' אז אני בשקט, כי  אני צריך את השקט הזה עכשיו, כי אני צריך לטפל שנייה במישהו עם חשד להתקף לב. לא שאני מזלזל חלילה בתלונות על כאב גרון, אבל תנוח רגע".

אתה חוטף צעקות כאלה על בסיס יומי?
"על בסיס שעתי. כל רופא מיון יגיד לך את זה – הקצה של מערכת הבריאות נמצא אצלך במיון. אתה חוטף את הצעקות, את התסכולים. אני לא יכול לטפל כל חמש דקות במישהו שצועק למה הוא מחכה שלוש שעות. אני מבין אותו, אבל קשה לתפקד ככה. אז לפעמים המצב הזה שהם לא בטוחים לגבי מי אני בדיוק - נותן לי מרווח פעולה".

למה לא מישהו אחר?

לאחרונה יוני איבד את היתרון שלו. היום במסדרונות בית החולים כבר מזהים את המתמחה אף-אוזן-גרון השקט מהדלפק, שממלא את המסך בנחישות בסדרת הדרמה "המתמחים" בקשת 12, שמלווה מקרוב חמישה רופאים בשנת ההתמחות הקשה ביותר. עכשיו, כבר ברור שמאחורי הסטטוסקופ יש סיפור מורכב של הגירה והתאקלמות, פריצת דרך והישגים פרטיים שאיכשהו תמיד הופכים להיות גם הישגים של קהילה שלמה.

יוני נולד באדיס אבבה לפני 37 שנה. כשהיה בן שמונה חודשים בלבד, עלה יחד עם אימו, אחיו ואחותו לארץ בטיסה מסחרית דרך קהיר. בחודשים הראשונים השתקעו במרכז קליטה בעתלית, ולאחר מכן עברו לירושלים. אביו, אסיר ציון שפעל למען קידום עליית יהודי אתיופיה לישראל, נשאר מאחור ורק חודשים מאוחר יותר הצטרף למשפחה בישראל. היום, יוני נשוי לניבה, ואב לשניים – מור בת החמש ועידו בן השנה וחצי.

הוא מעיד על עצמו שהיה ילד ביישן ומופנם, אבל למרות הקשיים גדל כישראלי לכל דבר. בבית, טיפח קשר קרוב עם הוריו, והרצון להוכיח דחף אותו קדימה אל עבר לימודי הרפואה באוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע. בנוסף ללימודי הרפואה, סיים דוקטורט שעסק במיפוי המחלות של רוב העדה האתיופית בארץ, עבודה שהוצגה בוועדות הכנסת ומשרד הבריאות. יוני מתמחה אף-אוזן-גרון בשנתו השלישית בבית החולים בילינסון, ועוד שלוש שנים ישלים את מסלולו בדרך להיות רופא בכיר צעיר.

"צועקים עליי איפה הרופא ואני בשקט, אני אתיופי, אני יכול להיות מה שבא לי, מבחינתם אני הסניטר"

כבר בהיכרות הראשונה איתו על המסך, מגלים שגם כל המסלול המרשים הזה, לא הצליח עדיין לרפא את כאבי הגדילה. התחושה היומיומית שעוד רגע הכל ילקח ממנו. שמישהו ייגש אליו ויגיד לו שהתבלבל. שהוא לא במקום שהוא שייך אליו. "יש לי כל הזמן תחושה שעוד שניה עולים עליי. זה גם המשפט שפתחתי בו את הפרק הראשון. המון זמן הסתובבתי עם תחושת מתחזה. זה פגש אותי בכל שלב: בלימודי הרפואה, בצבא. הבנתי שזה משהו שחוזר על עצמו. לא ידעתי לתרגם את התחושה הזו לעצמי".

זה בהכרח קשור למוצא שלך?
"לא. תמיד הרגשתי שונה בנוף ביחס למקבילות שלי. אני לא מדבר על זה שאני אתיופי, אלא במוזיקה שאני אוהב, בסוג החברים שלי, משהו תמיד היה טיפה שונה. המסלול שלי גרם לי לתווך לא פעם סיטואציות, שמרגיש לי שבעולם רגיל לא היו קורות, שהעולמות האלה לא היו נפגשים אבל הן קרו בגללי ואני נמצא באמצע".

איפה הכי הרגשת שאתה מפגיש עולמות שונים?
"בלימודי הדוקטורט שלי. יחד עם לימודי הרפואה (MD) עשיתי גם דוקטורט (PhD). מאוד דחפתי את עצמי בלימודים. אני מסתכל על האקדמיה ואנשים שם מתעסקים בכל מיני עכברים ומצילים חיים, והדוקטורט שלי הוא על יוצאי אתיופיה. עשיתי מיפוי על מחלות של כמעט כל יוצאי אתיופיה בארץ, סדר גודל של 90 אלף איש – סרטן, מחלות לב, סכרת. כשאתה מגיש את העבודה שלך לשיפוט, צריך שמישהו יסתכל על הצעת הדוקטורט שלך, שיראה שלא עשית פאשלה נוראית. לי אין למי לפנות. אני לא יכול להביא את לאמא שלי, 'בואי שנייה, תסתכלי ותעברי על 20 העמודים האלה'".

מה הבעיה בזה?
"היא לא תוכל לעשות את זה".

בגלל השפה?
"גם, אבל היא גם לא תדע מה אני רוצה ממנה. לא שאני מזלזל, בקושי אני ידעתי מה רוצים ממני, אז עכשיו אני אפיל את זה עליה? כשהייתי בכיתה ו', אמא שלי עשתה תואר ראשון או שני, ואני הייתי זה שעובר על העבודות שלה, לראות שאין שגיאות כתיב".

צריך הרבה אומץ בשביל זה, אולי בעצם הרבה ביטחון.
"תחושת המתחזה הזו, זה משהו משותף להרבה אנשים, שלא מדברים עליו. את יכולה לראות את זה באנשים שהם הראשונים באקדמיה במשפחה שלהם, שאף אחד בסביבה שלהם לא מדבר את זה, אף אחד בסביבה שלהם לא מבין לגמרי למה הם התקדמו או למה הם עושים דוקטורט. נהייתה לי מן תחושה כזאת שאתה הולך במקום חדש, ואף אחד במרחב שלך לא היה שם. אתה חושש".

היית חלוץ בדרך שלך.  
"חלוץ זה גם מפחיד. הדבר הכי קטן שאתה עושה לוקח לך שעות כי אתה רוצה שזה יצא הכי טוב. זה מפחיד שעוד שנייה מישהו יעלה עליך. כל הישג שלי אמרתי 'טוב, זה היה מזל, בדיוק הייתי בזמן הנכון במקום הנכון'".

שבעצם אלה החיים, זה לא באמת אתה?
"בדיוק, זה חלק מזה. אתה מקטין הצלחות שקשורות אליך ומעצים דברים אחרים".

אבל חוסר ביטחון גם יכול לעכב אותך.
"אני חושב שהוא מביא אותך מאוד רחוק. אבל כן, יש לך פחד, אז לפעמים אלה דברים שיכולים להגביל".

רופאים הם תמיד מלאי בטחון, איך זה מסתדר?
"ברור שיש לי ביטחון, אם יש דברים שאני יודע מה לעשות בהם, אין פה בכלל שאלה, אבל במקום שיש התלבטויות צריך לדבר על התלבטויות. אני לא חושב שזאת חולשה. אני לא רוצה רופא שיודע הכל". 

עבודת הדוקטורט של יוני הייתה ראשונה מסוגה, ועסקה במגמות תחלואה כרונית וסרטן בקרב יוצאי אתיופיה. "בהתחלה אמרתי את מי זה מעניין? היו לי תחושות קשות תוך כדי. התחלתי לעבוד עליה ב-2012 כי הבנתי שאין נתונים על מחלות של יוצאי אתיופיה בשום צורה. היו כל מיני פרסומים, אבל זאת לא קבוצת אינטרס בריאותי, לפחות ממה ראיתי. אז באתי בגישה של למה אני הייתי צריך לעשות את זה? למה בשנת 2012 אין שום נתונים? למה אני זה שצריך להרים את הכפפה? למה לא מישהו אחר? פתאום כשהתחילה המחאה כמה שנים אחרי, דובר הרבה גם על הנושא הרפואי. ב-2015 הדוקטורט שלי פתאום עניין המון שרים ואני מקבל אור זרקורים, שגם זאת חוויה מבלבלת".

מה מבלבל בה?
"באיזשהו מקום אתה שמח שזה נעשה אבל אומר, 'זאת גם עבודה שלכם, זאת עבודה של משרד הבריאות. למה אתם נזכרים עכשיו? מה אם לא הייתי?' אם הייתי אומר: 'לא בא לי, רוצה לסיים את לימודי הרפואה שלי וזהו, אז מה?', זה העלה בי תחושות מורכבות".

ועוד יותר מורכב שאתה עובד תחת המערכת הזאת, ועכשיו מעביר סוג של ביקורת עליה.
"את הביקורת אף פעם לא העברתי, כן? בסוף העברתי את הידע שלי. מה שרציתי זה שיהיו נתונים שעל בסיסם יקבלו החלטות ולא על פי איזושהי תחושה. בסוף, העבודה שלי הוצגה בכנסת, היא גם נמצאת באוגדן משרד הבריאות. אז פתאום אתה מבין שהיית בשלב הנכון, בזמן הנכון".

דור שלם של גיבורים לא מקבל הכרה

למרות שהוא לא איש של הפרונט, והעיד על עצמו שאוהב לנוע בצללים תחת מעטה הביישנות, זו אינה הביקורת היחידה שיש ליוני. במקביל להתמחות יש לו עוד מטרה ברורה – לשנות את התפיסה שהתקבעה בכל הנוגע לעלייה של יהודי אתיופיה לארץ. "חסרה לי ההכרה שיש פה דור שלם של גיבורים שלא מקבל את ההערכה שהוא צריך לקבל. ברגע שמספרים את הסיפור של יוצאי אתיופיה, מדברים על חיל האוויר שהעלה, המוסד שהעלה, אבל הנרטיב שאני מספר הוא שאף אחד לא העלה אותי, אני הבאתי את עצמי. ויש תמיד את השאלה – עלו או הועלו? מה שלא קולטים בכל הסיפור, זה את האקטיביזם המאוד משמעותי של יהודי אתיופיה, באתיופיה, כדי להעלות את עצמם. אבא שלי מוגדר כאסיר ציון של יוצאי אתיופיה, וכשאני מספר את הסיפור לחברים שלי הם אומרים, 'מה, אסיר ציון אתיופי?', אנשים לא מבינים עד הסוף".

"אין לי חיים אישיים, אבל אני לא מרגיש שאני אבא חסר"

בשנות ה-80, אביו של יוני פעל יחד עם האגודה האמריקאית למען יהודי אתיופיה, במטרה להעלות אותם לארץ. סיפור הכיסוי: מתן אשרות לימודים בחו"ל לסטודנטים. בפועל: המטוס נוחת בקונקשן והיעד הסופי משתנה לישראל. אלא שאז המשטר חשד באביו, והכניס אותו לכלא למשך יותר משנה. שם, ספג יחס אכזרי. "היה שלב שמאוד כעסתי על הסביבה, על המערכת. זה הצורך שלי להכיר בו כגיבור. יש את נתן שרנסקי, דמות מיתולוגית מברית המועצות, שמספר על איך שיחק שח-מט בגולאג, ואני אומר 'וואלה, הסיפור של אבא שלי לא שונה משלו'".

אתה אומר שאתה כועס, אבל נשמע די רגוע.
"הכעס הזה כבר נרגע, אני מספר את הסיפור של אבא שלי להרבה אנשים, וגיליתי שככל שאני מספר אותו ומקבל את ההכרה הזאת אני פחות כועס. זה סיפור חשוב לספר כי הוא משנה התפיסה".

אז למה התפיסה הזאת עדיין מקובעת בנרטיב של יוצאי אתיופיה לדעתך?
"זה דור שקשה לו לבטא את עצמו, הרבה עברו טראומות, לוקח להם זמן לספר את הסיפור. ויש סיפורים נוראיים. אין משפחה שלא היה בה אבל באותה תקופה. זה לא אחד, שניים – זה אח, אחות, דוד, דודה. חושבים שאנשים מתו מהמסע לסודן אבל לא, הם עוד מתו בזמן שהם ממתינים במחנות פליטים. מכולרה, מרעב. הטענה המרכזית של יוצאי אתיופיה באותה תקופה הייתה שלא עושים מספיק. כלומר, מעלים קצת בכל פעם, והדבר הזה גבה מחיר כבד, מחיר של חיים".

כמעט גבה גם את מחיר החיים של אבא שלך. אתה יודע למה חשדו בו?
"משלחת של אמריקאים עוררה את תשומת הלב של השלטון, שסימן את אבא שלי כנציג מקומי. זה היה לזכותו וגם לרעתו. בסוף הוא השתחרר אחרי שנה וקצת בזכות המשלחת, אבל המשטר האתיופי לא הבין למה כל כך דואגים לו, אמרו 'יש פה ארגון שדואג לאיזה אתיופי מעפן, אז הוא בטוח משהו'. אבא שלי עבר עינויים".

במקביל לניסיונות השחרור של אביו, הארגון האמריקאי פעל גם להשגת אשרות מלגה למשפחתו. "בגלל שאבא שלי אסיר ציון לא העלו אותו על הטיסה", הוא מספר על חוסר הוודאות סביב העלייה של משפחתו לישראל, "לא ידענו אם אבא שלי יבוא או לא יבוא. בסוף, בלחץ כזה או אחר, הוא גם עלה אחרי כמה חודשים. אבל אבא שלי לא סיים את הפעילות שלו, אז הוא טס לכמה חודשים לקנדה ולארה"ב כדי לקדם את העלייה של יוצאי אתיופיה".

ומאז הקשר ביניכם היה קרוב?
"מאוד קרוב. שני ההורים שלי היו מאוד בחיים שלי. אני חושב שאני מזכיר להם תקופה חדשה בחיים. עליתי בגיל כמה חודשים, שזה כלום, אז נולדתי פה. אני נחשב לילד מאוד ישראלי".

איזה ילד היית?
"באיזשהו שלב הפכתי להיות חננת על. היו לי המון חברים מכל הסוגים, אבל שוב, הבעיה היחידה שיש לי זאת מן תחושת זרות כזאת".

תחושת המתחזה שדיברנו עליה?
"מלבד תחושת המתחזה יש לי גם תחושות של שונות, שאני לא אחד מהחבר'ה. אני לא יודע אם הסביבה נותנת לי את זה, אם אני מרגיש את זה. אבל מישהו שלא מכיר אותי, או כזה שחושב שהוא חצי מכיר אותי, כל מה שהוא רואה זה את האתיופיות שלי, ומבחינתו זה רק זה".

אל תהיה 100, תהיה 70 בהכל

מרגע עלייתה של "המתמחים" לאוויר היא מעוררת עניין גבוה בציבור. יש שם הכל – מתח, חיים, ניצחונות והפסדים. הכל מזוקק לתוך חמישה אנשים צעירים ומוכשרים, שמדי יום לוקחים סיכונים של חיים ומוות. החשיפה של הציבור אל נבכי מסדרונות בית החולים, מספקת הצצה אל החלטות הרות גורל שנמצאות בידיים של הרופאים הצעירים. לצד יוני, משתתפים גם ד"ר נתי בן שלום, מתמחה בנוירוכירורגיה, ד"ר ענבל ברוך, המיועדת להיות מנתחת הלב הראשונה בישראל, ד"ר איה מור ששון, בכירה צעירה בגינקולוגיה ומיילדות וד"ר נמרוד אבירן, שנמצא בתת התמחות בטראומה וכירורגיה דחופה.

"התוכנית הזאת נתנה לי, ומקווה שלשאר המתמחים, הזדמנות להסתכל על הדברים מהצד, משהו שלא קורה. שואלים אותך שאלות שאתה לא שואל את עצמך, אתה משחזר את החוויות. גם בסוף מי שצופה בך מהצד, רואה דברים שאתה בכלל לא רואה בתוך המסע הזה" מודה יוני.

ומסע זאת אולי המילה המדויקת ביותר לתאר תורנות של מתמחה. אחת הטענות המרכזיות שעולות בשנים האחרונות סביב עולם הרפואה, היא השעות הארוכות של תורנויות המתמחים. במהלך הקורונה הן אמנם קוצרו ל-12 שעות בעקבות הפרדת הצוותים והחשש להדבקה, אבל בשלושת החודשים האחרונים שבו הרופאים הצעירים לשגרה, וכעת עומדים על הרגליים במשך 26 שעות רצופות. לצורך ההשוואה, באירופה, הגביל האיחוד האירופי את אורך התורנות ל-13 שעות ברציפות, כאשר שעות העבודה השבועיות מסתכמות בעד 48 שעות. בישראל המספר יכול להגיע גם ל-80 שעות שבועיות, מה שמקשה על המתמחים לנהל שגרת חיים בתוך ומחוץ לבית החולים.

"המושג מחאת המתמחים הוא מאוד קשה", טוען יוני, "אני לא חושב שזאת מחאה של מתמחים, זאת צריכה להיות מחאת המטופלים. עוד שלוש שנים אני אסיים את ההתמחות ואתקדם אבל כשאמא שלך או את תגיעו למיון עוד שבע שנים, יהיה שם מישהו אחר שיישא בנטל, ואתה לא רוצה שמי שמטפל בך יעבוד 26 שעות, זה לא הגיוני. כל העניין הוא שזאת לא מחאה של המתמחים, זאת צריכה להיות מחאה של מטופלים. זה אינטרס של כולם".

"בדוקטורט מיפיתי את המחלות של העדה האתיופית. זאת העבודה שלי? איפה משרד הבריאות?"

השעות האינסופיות גם תובעות את שלהן בניהול חיים פרטיים לצד העבודה הסיזיפית בבית החולים. יוני נשוי לניבה מזה שש שנים, הם הכירו במהלך השנה הרביעית ללימודי הרפואה שלו בבאר שבע. היא דוקטורנטית לכימיה, שבדייט הראשון אמנם הרגישה כמו בראיון עבודה, אבל כבר מהפעם השנייה שנפגשו, כשיוני חלק איתה את עניין הזהויות, נוצר ביניהם חיבור. משם, החיים הזוגיים של השניים התגלגלו די מהר, ולאחר שנה וחצי נישאו זה לזו. היום הם הורים למור בת החמש ועידו בן השנה וחצי. "אין לי חיים אישיים", הוא מודה, "הרצון שלי אולי זה לפצות, אבל האמת היא שאני לא מרגיש אבא חסר. אני יחסית מאוד מעורב, מאוד חשוב לי להגיע להשכבות בלילה, זה המינימום שאני יכול לעשות כי אני בקושי רואה את הילדים. לגדל אותם גם מחזיק אותי שפוי. לפעמים אתה נמצא באיזושהי בועה שזה כל עולמך, ופתאום הדברים הקטנים שמים אותך בפרופורציה".

כמו מה למשל?
"סתם, דברים קטנים שקורים עם הילדים שלך. עם כל הרופאים שהולכים ומתגאים, בסופו של דבר אם יש להם ילדים – הם צריכים לנגב להם את החרא מהטוסיק".

נשמע שאתה נותן מעצמך המון לסביבה, מתי אתה גם מקבל?
"האמת שניבה מזכירה לי שאני צריך לקבל, כי אני לא באמת זוכר. כשאתה בהתמחות אתה לא שואל את עצמך את השאלות האלה, אתה לא מרגיש שיש לך את הלוקסוס. כאילו, מה לקבל עכשיו? את שואלת אותי, וואלה, הייתי שמח לקבל זמן לעצמי. אבל תמיד יש את העבודה, את המשפחה, את הילדים וזמן לעצמי אין. אולי ברגעים הקטנים, כמה דקות נסיעה באוטו ולשמוע את המוזיקה שאני רוצה. אבל בסוף, הילדים זה העצמי, המשפחה וגם היחסים עם המתמחים האחרים".

מתי פעם אחרונה יצאת לחופשה נגיד?
"זה משהו שאני לומד מניבה. אני בן אדם של עבודה, עבודה, עבודה, וניבה היא בן אדם של כיף, כיף, כיף. היא מדביקה אותי קצת בכיף. נניח אם יש לי זמן פנוי ישר אני חושב, אולי אני אעשה עוד דוקטורט".

וואו, איזה כיף.
"לגמרי, אז ניבה אומרת לי 'לך, תשב, תראה איזו סדרה', היא מאפסת אותי".

איך היא מתמודדת עם השעות הארוכות של עבודה המתמחה?
"מקללת בחצי צחוק, לא בטוח שהיא ידעה עד כמה ארוכות השעות, אבל זה היה משהו שדיברנו עליו אז. המקום הזה ידוע באינטנסיביות שלו, במה שהוא דורש ממך".

אתה מספר לה על אירועים שחווית בתורנות?
"היא המקום שאני יכול לצחוק איתו על כל מה שאני עובר".

אז מה הסוד שלך לדלג בהצלחה בין כל הכובעים בחיים?
"יש משפט שאימצתי לחיים: אסור להיות 100 בהכל, תהיה 70 בהכל. אם תהיה 100 במשהו אחד, תשלם מחיר מאוד כבד באלמנט אחר. זה עניין של איזון".

משתמע שלא קיבלת 100 בלימודים.
"לא ניסיתי להיות המצטיין בלימודי הרפואה, לא ניסיתי להיות בשורה הראשונה. הרווח שלי זה שיש לי את ניבה ושני ילדים. בסוף ה-100 הזה לא הוביל אותי לשום מקום, ה-80 כן. וקיבלתי 80 כי בחרתי לצאת לדייט עם ניבה, כי בחרתי לצאת עם חברים שלי, כי בחרתי לשמור על השפיות שלי. אז אני בעד 70 בהכל".

עוד נחשוד בך שאתה בחור ממוצע.
"נכון. אני אשמח להיות ממוצע. זה יעשה אותי מאושר".