כשוונסה וידל אביטן דיברה לתוך המיקרופון שהגיש לה השף חיים כהן, תוך ששאריות קונפטי בשיערה מעידות כי הרגע הוכתרה כמאסטר שף של ישראל, היא סיכמה בחמישה משפטים את הניצחון הפרטי שלה, שלא באמת היה קשור לאוכל. "באתי לפה ומצאתי משהו שאפילו לא ידעתי שאני מחפשת אותו", אמרה מבעד לדמעות, "ואני רוצה להגיד לכם תודה שנתתם לי הזדמנות לחיות את החלום שלי, תודה שנתתם לי את האפשרות לגלות את עצמי".
המילים האלה של הישראלית הצרפתיה שכבשה את לבבות השופטים והפריים טיים, חשפו את הסיפור האמיתי שמאחורי החליפה הוורודה והמבטא הרומנטי שלה. מי שעשתה עלייה מפריז לפני 16 שנים, אמא לשישה, רעיה למופת ולוק כללי שנמצא תחת ההגדרה של "טרה, טרה שיק", קיבלה את האישור שכל כך היתה צריכה, אך כאמור אפילו לא ידעה שהיא מחפשת. "אם את שואלת אותי מה עשיתי מאז העלייה, כוונסה אני לא יכולה להגיד שעשיתי ממש משהו. תמיד הייתי האישה של ואמא של. הצלחתי לתת לעצמי מקום, אבל לא מקום גדול. עד היום שבו הבת הגדולה שלי רשמה אותי לתכנית".
מאחורי גבך?
"כן! פתאום התקשרו אליי מהתכנית, ואמרתי לה 'את רצינית?', אמרתי לה את זה כ'נו נו נו', אבל הייתי כל כך שמחה שמישהו עשה את זה בשבילי, כי אני לא הייתי רושמת את עצמי, התביישתי. באודישן הראשון, כשקיבלתי את כל המחמאות מהשופטים, הרגשתי דברים שכל כך הרבה זמן לא הרגשתי. ילדתי שש פעמים, זה עושה משהו שאי אפשר לתאר, כן? אבל כאן זה היה משהו אחר, שתיתי את המחמאות האלה כאילו הייתי ממש צמאה".
ואיך זה מרגיש להיות מאסטר שף?
"אין מילים, גם בצרפתית אני מחפשת את המילים ולא מוצאת. הרבה שמחה וגאווה, אני גאה בעצמי שזו הדוגמה שאני נותנת לילדים שלי. גם הצלחתי לדבר בעברית ברורה למרות שעשיתי הרבה שגיאות. לא ידעתי שיש לי את היכולות האלה. בזכות החוויה של מאסטר שף הבנתי שהייתי ישראלית בעולם צרפתי, והיום אחרי התכנית אני מרגישה ישראלית בישראל".
"קשה לילדים שלי לאכול אצל חברים. בחיים לא קניתי קטשופ"
בעונה השמינית של מאסטר שף, תוך שהיא מוציאה תחת ידיה מנות אסתטיות ומשובחות ששילבו בין המטבח הצרפתי לחומרי הגלם המקומיים, בין האיפוק האירופי לחוצפה הישראלית, בין מוסר מצופה לקרוקומבוש מגרה, ונסה גילתה את ונסה. זו שבעבעה על אש קטנה מתחת לבגדי המעצבים ברעננה בזמן שתיחזקה בית למופת עם שישה ילדים - אוה בת 20, אלון בן 18, אורנלה בת 15, אנדי בן 10, איזי בן 7 ונס בת שנתיים - ונישואים בני שני עשורים לידידיה (אדי) אביטן, איש עסקים בתחום הנדל"ן. לפני כמה שנים, אביטן הורשע בצרפת במעורבות ב"עוקץ המאה", שבו מעורבים צרפתים נוספים שעלו לישראל בשנים האחרונות, אולם המדינה סירבה להסגירו לרשויות הצרפתיות. לאחר שאביטן הגיע לעודד את אשתו בגמר התכנית וזהותו נחשפה בתקשורת, ונסה העדיפה לא להגיב בנושא.
בניסיון לג'נגל בין אימהות, זוגיות וחיים - גילתה ונסה שהכדור המרכזי שנותר על הרצפה הוא החלומות שלה. "מאז שעלינו לארץ רציתי לעבוד כדי לעשות משהו כאישה, לא להיות רק אמא ואשתו של, אבל היה לי קשה בגלל השפה, אז עבדתי עם בעלי בעסק שלו", היא משחזרת. "לא יכולה להגיד לך שזו היתה התשוקה שלי, אבל זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות כי זו היתה הדלת בשבילי לדבר עם אנשים, להיפגש, להיות בעניינים".
ומה באמת רצית לעשות? על מה חלמת?
"רציתי לעשות משהו משלי, שבעלי יגיד 'וואו היא עשתה משהו לבד' ויהיה גאה בי, אבל אמרתי 'מה אני יכולה לעשות?'. אין לי שפה, והשפה שלי כל כך חשובה לי, בצרפת עבדתי ביחסי הציבור של בית האופנה קלואה אז את יכולה להבין שהצרפתית שלי ברמה גבוהה. פה העברית שלי לא ברמה גבוהה, אני עושה שגיאות, מבינים אותי, אבל זה לא מספיק. אמרתי לעצמי לא נורא, יש לי משפחה, אני מגדלת את הילדים, קצת עובדת, מה חסר לי? שמתי פלסטר כדי לא לראות שיש משהו שכן חסר".
המימוש העצמי.
"בדיוק. האופנה היתה התשוקה הראשונה שלי והבישול קרה תוך כדי, כי אני מבשלת כל יום. אז את התשוקה לאופנה תרגמתי לאסתטיקה של הבישול. זה הרגע שאני הכי אוהבת, כשהכל מוכן ואני מצלחתת את המנה ורואה שכולם אוכלים קודם כל עם העיניים".
ילדים קטנים יכולים להעריך אוכל מתוחכם ומצולחת? הם רוצים פתיתים עם קטשופ, לא?
"להפך, כשהם הולכים לבתים של חברים קשה להם לאכול פתיתים עם קטשופ. בחיים לא קניתי קטשופ הביתה. קשה להם לאכול אצל אחרים אוכל שמבושל אחרת, אז אני אומרת להם 'כשאתם מוזמנים אי אפשר לא לאכול שום דבר, זה לא יפה, ואחר כך אומרים שהם מפונקים וחושבים שאני אשמה. תאכלו קצת, תעשו מאמץ קטן'".
אז מה אוכלים אצלך בבית?
"בבית אנחנו אוכלים בריא. הילדים שלי אוהבים את כל הירקות, דגים בתנור, מה שאני מבשלת הם אוכלים. במהלך השבוע אוכלים בצהריים דג או עוף או הודו, ובשבת בקר. אנחנו אוכלים דגים בתנור עם עשבי תיבול ובצל וליד שעועית ירוקה מוקפצת עם שום וקצת אורז בצד, למשל. בבוקר הם אוכלים בריוש או עוגת לימון שאני אופה. אני לא יכולה לוותר עליה כי אם אין אותה יש משבר בבית, אז אני אופה אחת בכל יום, יום וחצי. בריוש אני אופה פעם בשבוע".
מתי את קמה בבוקר?
"אני קמה בשש וחצי הכי מאוחר. אני שותה את הקפה שלי לבד ואז בשבע היום מתחיל. אני מעירה את כולם ועד שמונה אני ממש עסוקה עם הקטנים, אם אני לא בגב שלהם הם לא זזים. יושבים לאכול ארוחת בוקר ואז בשמונה בעלי לוקח אותם לבתי הספר ואני לוקחת את הקטנה לגן. בשמונה ועשרה אני מתחילה לבשל ארוחת צהריים ומוציאה את מה שאני רוצה לבשל לארוחת ערב. אם יש לי ספורט אז אני הולכת לאימון, או הולכת למשרד, ואם אין לי משהו ממש דחוף אז אני אופה בריוש".
אז רוב היום שלך סובב סביב הילדים.
"כן. אמהות זה התפקיד הכי חשוב והכי אהוב עלי, אני רוצה לעשות הכל בשבילם. אני לא מתלוננת על זה, אני אוהבת את זה".
אני מצליחה להבין למה אייל שני אמר באודישן שהוא רוצה להיות הילד השביעי שלך.
"נכון, אבל סליחה אייל, אני ממש אוהבת אותך, ובכל זאת שישה זה כבר כל כך הרבה עבודה, אין לי כוח יותר".
מצד שני מדובר בילד שממש יעזור לך במטבח.
"נכון, אולי אני כן צריכה לשקול את זה".
ומה התכניות עכשיו אחרי הזכייה?
"אני פותחת דוכן בפסטיבל בירושלים בחול המועד סוכות וזו תהיה הפגישה הראשונה שלי עם עם ישראל. אני אעשה שם פחזניות, בשר ביין, ואיזו מנה ראשונה שאני עדיין חושבת עליה".
יהיה קרוקומבוש?
"יהיה משהו דומה".
יש סיכוי שתפתחי מסעדה?
"לא בעתיד הקרוב. לפתוח מסעדה זה המון עבודה, וכשיש שישה ילדים בבית זה לא משהו שאני יכולה לעשות. אם יום אחד אפתח מסעדה אני רוצה להיות ממש במטבח, לא לעשות חצי עבודה. בינתיים אני עובדת על סדנאות בישול גם בעברית וגם בצרפתית".
"עשיתי קצת בוטוקס. זה קיים, כמו קונסילר, למה לא להשתמש?"
כמו בריאליטי, גם בפגישה שלנו מנשבת ממנה בריזה אירופית. היא מתוקתקת, כל שיערה יודעת את מקומה ואת תורת הבייביליס, ונראה שהיא בדרך לשבוע האופנה, ולא, נגיד, לעוד סרוויס לשישה ילדים. אפשר להוציא את הצרפתייה מפריז, אך לא את פריז מהצרפתייה, והיא עושה זאת בקסם רב, או כפי שהיא אומרת - "שארם" ("אני מבינה שלמבטא שלי פה יש כנראה שארם, אבל הוא מביך אותי. כששמעתי את עצמי עכשיו בטלוויזיה אמרתי איזה מסכנים שאתם צריכים לשמוע את הקול והמבטא שלי. אבל ככה אני, אני לא יכולה לדבר אחרת").
היא נולדה באוביין שבדרום צרפת, בת יחידה להורים מתחום המסעדנות. "אבא שלי היה קצב במקור, ואחר כך היה להם ביחד בר-מסעדה עם אוכל רחוב. אחרי בית הספר הייתי יושבת שם, שותה משהו, אוכלת משהו, זה היה העולם שלי", היא מסבירה את החיבור לקולינריה, שהחל כבר אז. "סבתא שלי היתה בשלנית מעולה, ראיתי אותה מבשלת הרבה כשהייתי קטנה. ובגלל שהייתי בת יחידה וכל הזמן הייתי עם ההורים, אז מילדות טעמתי הרבה דברים, זה פותח גם את החיך וגם את הסקרנות".
בגיל 17 פתחו הוריה בראסרי בפריז, והמשפחה עברה להתגורר בעיר האורות. שם, בתפאורה המתאימה לסיפורי אהבה גדולים מהחיים, היא הכירה את מי שלימים הפך להיות בעלה. "הכרתי אותו בגיל 18 כשהוא היה בן 28, התחלנו כידידים אבל הוא כבר דמיין איך אהיה בת הזוג שלו", היא צוחקת. "הוא היה החבר הכי טוב שלי, בכל שישי היה מגיע אליי עם זר פרחים כדי להגיד לי שבת שלום. יום אחד אמרתי לו 'אני מרגישה שאתה רוצה משהו מעבר ואני רוצה שהמצב ישאר כפי שהוא, שנשאר חברים'. הוא אמר 'אני מכבד את מה שאת רוצה, אני באמת לא רואה בך רק ידידה'. בשישי שלאחר מכן ירדתי מהבית שלי וראיתי אותו עם זר, אמרתי 'אין, הוא לא יכול לוותר על הזר הזה', אבל אז הוא נכנס איתו למסעדה מתחת לבית שלי ונתן אותו לברברה המלצרית. חזרתי הביתה ובכיתי, הבנתי ברגע הזה שאני יכולה להפסיד אותו, והבנתי שאני אוהבת אותו יותר מחבר".
מדובר ללא ספק במהלך מתוחכם.
"נכון, ואני מתנצלת בפני ברברה שקיבלה את הזר, אבל אולי היא היתה בקומבינה הזו שלו כדי שאבין שאני אוהבת אותו. בכל מקרה זה עבד, כי מאז אנחנו ביחד. בתקופה ההיא למדתי תקשורת בצרפת, עשיתי התמחות בבית האופנה קלואה ואחרי כמה חודשים לקחו אותי לתפקיד יחסי הציבור שלהם. זו היתה חוויה מטורפת, אהבתי מה שעשיתי, ואז בגיל 22 התחתנתי והפכתי להיות אמא".
תמיד רצית הרבה ילדים?
"תמיד. אני בת יחידה ואני בטוחה שזה מגיע משם. כבת יחידה היה לי קצת משעמם, אני לא יכולה להגיד שזה היה לי קשה בילדות כי גדלתי עם הדודים והדודות של אמא שלי, אבל זה לא כמו אחים, זה לא כמו להתחלק איתם בדברים ולריב כמו אחים, שאת זה לא הכרתי. אני בטוחה שזה בא ממקום של תיקון, וגם בעלי רצה משפחה גדולה אז זה יצא לנו בול".
אלוהים, ונסה, אז איך את נראית כאילו יצאת מ"ווג"? אני עם תינוק אחד ואני גמורה.
"תודה רבה, אבל אחרי שיש לך שלושה ילדים זה כבר יותר קל, זה כבר לא משנה, והילדים הראשונים כבר גדולים ועוזרים. זה נכון שצריך יותר מקום ויותר דברים, אבל זה כל כך הרבה יותר אושר, וזה מה שאני רציתי. כבר 20 שנה שכל הזמן בעגלת הסופר שלי יש חלב וטיטולים".
מה ההבדל בין אימהות בגיל 22 לאימהות בגיל 41?
"זה מאוד שונה. בבגרות יש יותר הנאה, היום אני יותר מבינה כמה זה נס, כמה זה קסם להיות אמא, להיות בהיריון. כשהייתי צעירה חשבתי שכולן בהיריון וכולן עושים ילדים. היום יש לי יותר סבלנות".
ללדת בגיל 41 זה לא קל.
"נכון, זה פחות קל, יותר מעייף, אבל ידעתי שזו המילה האחרונה שלי בתחום הילדים. יש לי מזל שבהיריון אני לא עולה הרבה, מקסימום 7-8 קילו, אם זה לא היה ככה אולי הייתי חושבת יותר".
הבכורה שלך בת 20, היית ממליצה לה להפוך לאמא בגיל 22?
"בטח שממליצה".
זה לא מאוד מוקדם?
"זה מוקדם, אבל אני חושבת שאם יש לה את המזל שלה והיא אוהבת את החבר שלה כמו בעל, למה לחכות? זה כל כך הרבה אושר. אומרים לי שאני לא נראית כמו אחרי שש לידות, ואני בטוחה שזה בזכות הילדים שלי שמחזיקים אותי ככה. זה יותר טוב מביבי קרים, סיסי קרים, קונסילר, כל מה שאת רוצה. עם הילדים הקטנים אני עסוקה, שורפת הרבה קלוריות, ועם הגדולים אני עכשווית, יודעת מה שומעים עכשיו, מה לובשים, איך לדבר, איך לא להגיד פדיחות, איך להשתמש באינסטגרם".
כלומר שישה ילדים במקום בוטוקס.
"נכון. ילדים זה יותר טוב מכל בוטוקס, מכל הזרקה, הם משאירים אותי כל כך צעירה. ואני לא נגד בוטוקס, אם אפשר לעשות קצת אז זה יופי".
עשית?
"קצת, בשנה שעברה. זה קיים, כמו קונסילר, אז למה לא להשתמש בזה?".
ומה עוד את עושה בשביל המראה החיצוני?
"אני מנסה לאכול בריא, לעשות ספורט, אני מתאמנת רק פעמיים בשבוע, אבל בואי אליי הביתה לשבוע ותראי כמה אני רצה, אני כל הזמן בקרדיו. אני חושבת שזה קשור גם לגנים. אמא שלי וסבתא שלי גם לא נראות בגיל שלהן".
ואיך משלבים בין אימהות לשישה ילדים לבין זוגיות?
"לזכור כל יום ששום דבר לא מובן מאליו. חשוב לי להיות יפה בשבילו, אני אוהבת שהוא אומר לי 'איזו יפה את' או שהוא שם לב שאני לובשת משהו חדש".
שמתי לב שאת חובבת פריטי מעצבים.
"בטח. יש לי 'ווישליסט' גם".
מה יש לך עכשיו ב'ווישליסט'?
"אני ממש רוצה עכשיו את המגפיים של ג'ימי צ'ו, בעלי יודע. אם יום אחד הוא ירצה לפרגן לי, ויש חגים עוד מעט, אז ברוך הבא, אני מוכנה".
אגב, הוא עדיין מביא לך פרחים בשישי?
"כל שישי, מאז שהכרנו. פעם קרה שלא היה לו זמן אז הוא הביא לי פרחים מהגינה. זה חמוד, נכון?".
אז הצרפתים באמת רומנטיים כמו בקלישאה?
"לא יודעת אם כל הצרפתים, אבל הצרפתי שלי כן".
צילום: רן יחזקאל | סטיילינג: ליאת מורשת | איפור: נילי שריג | שיער: נועה מלכה ל"סולו" | בגדים (לפי לוקים): לוק 1: שמלה סגולה- זארה, נעליים- אלדו | לוק 2: חצאית וחולצה שחורה שקופה- זארה, נעליים- אלדו | לוק 3: שמלת לימונים וחגורה- OFRIMATZA STŪDIO, נעליים- אלדו | לוק 4: מעיל טראנץ' תכלת- קרייזי ליין, נעליים אלדו | לוק 5: מכנסיים וגופייה- H&M, נעליים- אלדו | לוק 6: שמלה כתומה- H&M, נעליים- אלדו