לפני שש שנים איתי תורג'מן הגיע למסקנה שהוא מתפרק. הוא היה בן 31. שחקן מוערך, מצליח ומחוזר, אבל לא היה לו כיף. תקראו לזה קלישאת האדם שיש לו הכל ואין לו כלום, או שתקראו לזה בריטני ספירס בשיר "לאקי", אבל תורג'מן ידע שהוא לא מאושר. "לא הצלחתי לקבל תפקידים שרציתי המון זמן, הקריירה הייתה במצב לא טוב, מערכות היחסים שלי היו בלי כיוון לחתונה או כלום, גם כלכלית הייתה תקופה לא מזהירה. אבל בעיקר, הייתי לא שמח. רצתי בקנאות אחרי תחזוקה חיצונית, דרינקים, אוכל, עיר, להתלבש. ואיזה חבר, לא הכי טוב, מישהו שבמקרה ראיתי על רוטשילד, אמר לי 'אתה נופל נשמה, אתה פשוט עוד לא הבנת'. הוא ראה פנימה, הוא זיהה בי משהו".
מה?
"שאני רקוב".
באותו ערב הגיע תורג'מן אל אותו החבר, והחל את השינוי הגדול של חייו. זה שגרם לו לקחת הפסקה מהקריירה והמשחק, לעבור מהפך אישי ונפשי ולהתפוצץ עלינו שוב כעופר מ"חזרות", תפקיד מעולה בסדרה הקטנה הכי גדולה של 2020. באותו הערב, אצל החבר, הוא קודם כל החליט שדי. "הוא אמר לי", תורג'מן משחזר, "תיכנע, תגיע רגע לתחתית, תראה מה יש שם. אני מבטיח לך שיש תחתית ושיש סולם זהב, אבל צריך להסכים להגיע עד למטה בשבילו".
בלילה ההוא הוא לא נרדם, ולמחרת התקשר לבעל הדירה שלו והודיע שהוא עוזב. "ארזתי את כל הבית, שמתי הכל בקונטיינר, נסעתי להורים. נכנסתי אליהם עם לפטופ, גלשן ומצלמה וביקשתי לשים ראש בחדר שלי כמה ימים. הודיתי שאני מתפרק. זה התנאי הבסיסי להתחיל לקבל עזרה. להודות מול עצמי שאני לא יודע כלום. שהייתי פילוסוף ולא הייתי חכם. הסתכלתי בכנות על המציאות סביבי והודיתי שאם ככה נראים החיים שלי, ואני כל כך לא שמח, כנראה שכדאי לי להעביר את הקוקפיט למקור חוכמה אחר".
מה זה אומר?
"להתפרק מכל הערכים שמרכיבים את הדימוי העצמי שלי, מכל מה שמגדיר אותי בעולם. שזה לא פשוט, אלו דברים שטיפחתי באדיקות. לבדוק מי צריך את כל זה - להתלבש ככה, לדבר ככה. להיות ציני, להיות אדם שאנשים חוששים לידו או מכבדים אותו מאוד".
מאותו הרגע, הכל קרה מהר. "הדבר החכם היה ההחלטה להיכנע. אני מעודד אנשים להיכנע. תיכנעו, כי רק בכניעה המוחלטת אפשר להתחיל לבנות. תרימו רגע ידיים. תמצאו את השקט והשמחה שמתלווה לזה. הייתי בדרופ, אין תפקידים, אני בשלילת רשיון של שנתיים וחצי, אני בן 31 ואני חוזר לגור אצל ההורים, בלי כסף, בלי בת זוג, כלום. ואני הולך בשדות ומרגיש הבן אדם הכי בר מזל בעולם. הכי שמח שיש".
איך?
"כי ידעתי בכל כולי שאני על דרך המלך, אני על סולם זהב".
סולם הזהב של תורג'מן היה תכנית 12 הצעדים לטיפול בהתמכרויות. "חלק מהכניעה שלי היה בזה שאני לא יודע מה אני הולך לעשות אבל אני יודע שאני הולך להפסיק לעשות מלא דברים. שאני יודע שבזה שאני מפורסם יש הכרח לתחזק איזו פרסונה שקוברת אותי בעיר ובתרבות הזאת של ארוחות ערב ויין. שאני חייב להוריד את זה, לאפשר לעצמי להיות נזקק".
הזדקקות היא תחושה שתורג'מן (37) לא ממש הכיר עד אז. מגיל 14 הוא מפרנס את עצמו ממשחק. הוא עזב את בית הוריו בגן יבנה בגיל צעיר וחי בתל אביב מגיל 17. בגיל 15 הוא פרץ לחיינו ב"פלורנטין". פרט ויקיפדיה שישרת אתכם בסמול טוק: הוא השחקן הצעיר ביותר שזכה אי פעם בפרס אופיר, בגיל 19, על "בית"ר פרובאנס". ראינו אותו גם ב"בופור" וב"הכל דבש" ובמדורי הרכילות, שחקן פצצה שגם אהב להיות סלב, הגבולות גם ככה תמיד היו מטושטשים. אבל נחזור ל-12 הצעדים, התכנית שהחזירה לתורג'מן את עצמו עם בונוס אחד משמעותי - אלוהים. "זאת פסיכולוגיה מעשית שמבוססת על תובנה דתית", הוא מסביר ולוגם מכוס תה, לא לפני שממלמל "שהכל נהיה בדברו".
"שבע בערב בצפון תל אביב, יום חורפי, אני נכנס מבויש. יושבים שבעה אנשים, אנשי עסקים מוכרים. יש 'סבב הרגשה' וכל אחד מספר על עצמו ועל ההתמכרות שלו. היה משהו באנרגיה בחדר ובדינמיקה בין האנשים שאין לי איך לתאר חוץ מזה שרוח אלוקים נמצאה שם", הוא אומר ועוצר לרגע. "היו קטעים שדיברתי ועלה לי בכי וידעתי שזה דיבור שהוא מחובר לבורא, שהוא מזוכך".
רגע, למה אתה היית מכור?
"כביכול לכלום. הגיע תורי והייתי נבוך, כי אני שותה פה ושם מעשן פה ושם, אבל אני ספורטאי, בריא, רץ מאה קילומטר בשבוע, עובד, והם מספרים על התמכרויות קשות. אבל הבנתי שיש לי דרך לעשות עם האנשים האלה, שאני רוצה להיות בהחלמה שלהם. אמרתי - אני מכור להגנות שלי, ללהיות מפורסם, לפוזה שלי, לבגדים שלי, לנהנתנות, להנאה חיצונית, להרגשה, לפיקים של שמחה ברמה גבוהה, ואני לא מצליח לחיות באפרוריות".
והתקבלת.
"כן, אבל התנאי היה שמי שנוכח נמנע מכל משנה תודעה חיצוני, לא שתייה, לא עישונים לא שום דבר. אמרתי בטח, התחבר לי מאוד לזה שבאתי לעשות עבודה. זאת החלטה של גיבורים. כשהפסקתי לשתות הבנתי כמה הייתי צריך את זה. אני לא זוכר מציאות שלי יושב בלי כוס יין לבן, לבוא לארוחת ערב דבר ראשון להסתכל איפה הבקבוק יין, לייצר משככי כאבים לחולשות שלי".
מאז אתה סחי בלטה?
"כל הזמן. יש רגעים שזה לא פשוט, אני רואה כוס יין ויש לי התמודדות עם זה".
החיבור לאלוהים לא היה טבעי עבורו. "תמיד חיפשתי, הייתי בבודהיזם ובהודו ובהתבודדויות בסיני. יש משהו במיתוג החברתי של היהדות שגרם לי להרגיש לא שייך. כשהייתי אבוד התגלגלתי ללשמוע את הרב יובל הכהן אשרוב, זה היה דיבור על תזונה, כדי למקסם את התוצאות במרתון, יש לו מרכז רפואה טבעית. אחרי ששמתי פליי על ההקלטה שלו לא הצלחתי לצאת מהחדר שבוע".
ההתחזקות כוללת שמירת שבת וכשרות, אבל לא תראו אותו עם כיפה או שישה ילדים בקרוב. "ההשתפרות שלי היא במידות, השתפרות הלכתית היא לא בראש מעייני. אני מתאמן כל יום בדברים האלו, כל יום אני מקיים מפעל קטן של השתפרות. פעם הייתי בריכוז עצמי, בתחושה שאין שום צדדים נוספים ושהחוויה שלי היא החשובה ביותר במציאות, הייתי סובל ומאשים ומתעצבן, היום אני אומר תודה".
אין לי טו דו ליסט
"חזרות", הפתיעה אותנו מכמה כיוונים. קודם כל כי היא צצה משום מקום, היא הייתה אמורה להיות הסדרה הקטנה, הפילר למפלצות כמו "שעת נעילה", והתבררה כדבר האמיתי. נועה קולר וארז דריגס, היוצרים שגם מככבים בה, מגלמים מחזאית ובמאי, זוג פרוד שעובד יחד על הצגה שעוסקת בזוגיות. בהצגה מגלמים אותם תורג'מן ואגם רודברג המעולים. רודברג התגלתה כהפתעה וכשחקנית נהדרת, על תורג'מן כבר ידענו. הדמות שלו, של השחקן המרוכז בעצמו, האנושי והבוגדני והמעורער - תופסת תאוצה לאורך הסדרה והופכת ליותר משמעותית וקיצונית, והיא מתלבשת עליו כל כך טוב שאי אפשר שלא לתהות אם היא לא מבוססת עליו, או על הוא של פעם - תורג'י.
"לפני שש או שבע שנים התקשרה אליי נועה קולר", הוא משחזר, "ביקשה ג'סטה, להשתתף בקריאה של פרק אחד בטלוויזיה. לא הכרתי אותה, היא אמרה לי חזרה אחת וקריאה. זה היה משהו אחר לגמרי, סיטקום על מאחורי הקלעים של סדרה. עשינו הרבה קריאות וחזרות לאורך השנים והתחברנו, ובשלב כלשהו זה כבר התחיל להיכתב עליי ועל אגם. לא חיפשו ללהק שחקנים, ידעו שזה אנחנו, וזה יושב עלינו, לא בסיפורים אבל משהו בנקודת מוצא של הדמות הוא דומה".
מה דומה?
"ההזדהות עם עופר היא במקום שהוא לא מרוצה מהחיים שלו, אדם שכביכול מגשים את עצמו ואת החלומות שלו בהצלחה, אבל בסוף הנשמה היא בת מלך ולבת מלך אי אפשר לבוא עם תכשיטים, זה לא מרגש אותה. אנחנו רואים אנשים מצליחים ומתבקש שהם יהיו גם שמחים, והם לא. וזה מה שהבנתי - לקחת זה מרוקן, תהיה בצד הנותן. זה הפוך מהקפיטליזם האמריקאי של 'תחטוף תרוויח תיקח', אתה חוטף ומרוויח ולוקח ולא טוב לך. היום אין לי טו דו ליסט של פעולות טקטיות מתוך החתירה שלי להישג, ההישג היחיד שלי הוא להיות אדם אוהב את הבריות ושיש לו אפשרות לתת".
אתה מפחד להתמוטט שוב?
"לא, כי פעם הייתי ללא הבורא והיום אני עם הבורא חזק מאוד, אני לא מפחד מכלום. אין לי שום ספק שאני שחקן ורק שחקן בעולם הזה, אף פעם לא בחרתי להתייחס לאם יזכרו אותי או ישכחו אותי. תמיד טסתי להודו לחצי שנה בתקופות הכי פיקיות בחיים שלי, אני לא מוכן לתת לאסטרטגיה להיות יותר חזקה מהצורך הפנימי שלי".
אז עכשיו אתה בקאמבק?
"אני לא יודע מה זה קאמבק. אף פעם לא עצרתי, הייתי צריך רגע. זה לא דבר שאפשר לעבור בתוך פרונט. היום יש לי אפשרות לגור איפה שאני רוצה ולעשות מה שבא לי, ואני עדיין אצל ההורים. היו לי כמה תחנות טובות מאוד לחזור למשחק וידעתי שזה לא הזמן, כי בסוף זה תהליך של ניקיון, ברמה של לנקות מעצמי את ההגנות, לאפשר לעצמי להיות פגיע להרגיש דברים שהם לא שמחה מובהקת, לפגוש פייס טו פייס את החיים הרגילים, את האפרוריות שבהם".
אתה רוצה חיים פשוטים וקטנים?
"אני חייב לשמור על קשר עם הדבר הזה. לאחרונה הבנתי מה זה אגו. חושבים שאגו זה כבוד, אבל זה קודם כל הדמות הזאת שכל אחד מאתנו חושב שהיא המושלמת, מה היינו רוצים להיות. כשאנשים מאוד מחוברים לאגו שלהם נוצרת בעיה כי המציאות לא נפגשת עם האגו שלך, היא נפגשת איתך, אדם אנושי, רגיל, חסר, זקוק, שלא צריך לעשות ממנו כזה עניין גדול. המציאות שוברת לאנשים את האגו כי היא לא סופרת אותם, ושחקנים ומפורסמים המציאות מאוד סופרת".
בעצם כל החיים אמרו לך שאתה מדהים.
"סוג של, ולא ידעתי איך לשמוע דיבור אחר מהמציאות. הייתי חייב להתפרק מהדברים האלה. מזה שבכיתה ז' מלכת הכיתה רצתה להיות חברה שלי למרות שהייתי הילד הכי נמוך בכיתה. אני לא רוצה להיות הילד הזה יותר. אני לא רוצה לאבד קשר למצב אנושי אמיתי ולמציאות. שיהיה ברור, אני אסיר תודה לזה, לזה שהולך לי, לזה שאנשים אוהבים, אבל אסור שבדימוי העצמי שלי יהיה את הדברים האלה".
איך מונעים את ניתוק הרגליים מהקרקע?
"אני מזכיר לעצמי - אתה איתי שלום הקטן מקריית מלאכי, תהיה נזקק, תהיה פגיע, תרצה חמלה, תרצה אהבה, תרצה שיראו שאתה חמוד. תרצה שחברה שלך תיתן לך נשיקה, ואם היא לא תיתן לך נשיקה שזה יהרוס לך את כל היום. תצטרך את הדברים האלה".
הכל זהב
החברה שאם היא לא תיתן לו נשיקה יהרס לו היום נקראת לור, בצרפתית זה זהב. היא בת 23, סטודנטית לכלכלה ויזמות ("המוח שלנו מורכב משני הפכים"). הפרש הגילים גדול, כן, אבל "יש לה מידות של חסידים, אני עובד קשה כדי להשיג את המידות שלה יש באופן טבעי". הם ביחד חמישה חודשים, הכירו כשפינתה לו חניה בתל אביב. "היא הייתה צריכה את החנייה, אבל היא הרגישה שאני צריך את החנייה יותר".
לוותר על חנייה בתל אביב זאת מדרגה רוחנית גבוהה.
"זאת מידה. מידה פנימית של רגישות שהפילה אותי. אבל לא ביקשתי את הטלפון, אני מאוד חסר ביטחון בדבר הזה, אני לחוץ מלקבל לא, שייבשו אותי".
קיבלת פעם לא?
"לא, אבל לא כי אני איזה משהו שכולם רוצים, אלא כי לא הסתכנתי. לא העזתי."
אז איך התחברתם?
"הייתה בה איזו ענווה פנימית שהרבה זמן לא ראיתי. היא הייתה לבושה פצצה, חולצת בטן ושורטס אחרי אימון, ובתוך כל הדבר הזה עדיין הייתה שם איזו סגפנות כזאת. בקיצור אכלתי את הלב, איזה טמבל איך לא אמרתי כלום, מקסימום הייתה אומרת לא, מה קרה? ואז בשמונה בערב היא עשתה לי לייק באינסטוש, הזמנתי אותה לשחייה לילית, לא באה, אבל מאז, ישתבחוש".
סיפור חמוד.
"התאהבתי בה אחרי תשע דקות בערך. בעיקרון של התפילה, אני לא מבקש את התוצאה, אלא את מה שמאפשר אותה. אני לא מבקש זוגיות טובה, אלא להפוך לאדם שיכול להיות בזוגיות כזאת. אם אני רוצה מליון דולר, אני אתפלל להפוך לאדם שיש לו מסוגלות לעשות מליון דולר. התהליך שאני עושה בשנים האחרונות, התוצאה שלו היא שכזאת בחורה מדהימה מתחברת איתי".
גם לור בקטע של שבת וכשרות?
"לא, אבל היא מכבדת אותי ואני את הרצונות שלה. התורה שאני לומד היא כזאת שמתקנת את מידת השתלטנות והכבוד הגברי שטבועים בי, זאת החזרה בתשובה האמיתית, לא להתפלל עוד שעתיים ביום או פחות שעתיים ביום".
אתה בן זוג טוב?
"לא יודע, תשאלי אותה".
לור, שיושבת לא רחוק מאיתנו בעיצומו של שיעור זום, נקראת לזירה. גזר הדין: "אני לא קמה מהמיטה בבוקר בלי לפחות 300 נשיקות, אני חושבת על לקנות לי ג'ינג'ר והוא כבר קנה לי, הוא יבוא מהבית רק כדי להביא לי חיבוק".
"להיות בן זוג טוב זה המקום הכי חשוב לי היום, יותר ממשחק וכסף", תורג'מן מסכם.
ולהיות אבא טוב?
"בעזרת השם. מאוד רוצה. אבל גם רוצה שיהיה גם רצון מהצד השני, לאט לאט, בזמן שלו".
כרגע הם מדברים על לעבור לגור יחד, לא ידוע איפה, אבל בטוח שלא בתל אביב. לור מתגוררת בהרצליה ותורג'מן אוהב את גן יבנה, הוא גם מלמד שם משחק בסטודיו שפתח.
"הרצון שלי היום הוא להגיע לעמק השווה עם בת הזוג שלי, היא צריכה את המשפחה, החברות, הלימודים. והאמת היא שהרצליה זה מקום חמוד לגור בו, יש פה רגילות. בתל אביב העיר אונסת את האנשים להיות הגרסה הכי מושלמת שלהם, אין לעיר סבלנות לרגילות לפשטות. תל אביב היא עיר תיירותית וכולם באים להיות בשיא שלהם. כמו שאני נוסע לניו יורק ואני שם וואו של עצמי. אנשים באים מרחובות להיות וואו של עצמם. אני אוהב לפגוש אותה מבחוץ, אבל לא רוצה לגור שם, רוצה לרדת פה למכולת לקנות לחמניות ונקניק".
מודה אני
אחד התפקידים הזכורים של תורג'מן הוא דווקא לא כשחקן אלא כמתמודד ריאליטי. ב-2012 הוא היה אחד המתמודדים הבולטים ב"הישרדות VIP", שהייתה אחת העונות המצליחות בתולדות התכנית בישראל. מהתכנית הוא יצא עם זוגיות ארוכה עם אנה ארונוב ועם סטמפה סופית של סלב, כזאת שמשחק בלבד לא יכול להוביל אליה. הצפייה בריאליטי בכיכוב עצמו לא הייתה פשוטה, והוא מספר בכנות שהיא השפיעה עליו יותר משחשב ויותר משנוטים לייחס לחוויה כזאת.
"היום אני יודע שהזרע הראשון של ההתעוררות שלי היה כשצפיתי בעצמי בהישרדות. הרי כל הפורמט הוא כזה שלוקחים אנשים, אחרי בירור עמוק על המורכבות האישיותית שלהם, ומעמידים אותם מול הדברים שמקפיצים אותם. אני לא שופט את הפורמט כי ככה מייצרים רייטינג".
ראית את עצמך והתבאסת?
"אני לא מתבאס כי זה דבר פסיבי, ואני גם לא אומר משהו נגד העורכים, זה לא בקלאסה שלי. גם בתקופה שעשו לי עוול בעריכה מגמתית וקיצונית לא אמרתי מילה, כי אמרתי - זאת בחירה שלך, ידעת לאן אתה בא, שמת את תדמיתך ואישיותך בתוך השבלונה הזאת ועכשיו עושים איתה את הקציצות שעושים איתה. הייתי דמות מאוד קיצונית שהייתה הציר הדרמטי של כמעט כל סיפורי העונה שהייתה מוצלחת ופרובוקטיבית, מביני דבר יודעים לזהות איזה שימוש עשו בדמות שלי. לוקחים את איתי שהוא קיצוני, אימפולסיבי, עקשן, תחרותי, נחוש ומכור לשליטה, ומייצרים לו אלף סיטואציות שבהן אין לו שום שליטה".
אתה מתחרט?
"לא. אני מודה על זה כי זה אפשר לי התעוררות, זה חייב אותי להגיב. תגובה שבאה כמה שנים אחרי, אבל שם בישרו לי על החוב, קיבלתי את הדואר הרשום, תליתי על המקרר, אחרי כמה שנים שילמתי. ואני חושב שאת זה הייתי אומר לכל מי שהולך לעשות ריאליטי: שיבואו לעבור תיקון, שזה לא יפתיע אותם שפתאום זה קורה".
בתכנית כיכב תורג'מן עם מי שהיה חברו הטוב באותה התקופה, אושרי כהן. הם היו צמד תל אביבי הדוק, אבל גם החבילה הזאת כבר התפרקה. "אני לא מבין איך זה עדיין מעניין אנשים", מתלונן תורג'מן.
מצטערת, זה בבריף.
"למה אף אחד לא מאמין לזה שלא הייתה דרמה?".
כי הייתם חברים טובים ואתם כבר לא.
"כן, חברי נעורים כאלה. גרנו ביחד והיינו בכמה שנים מאוד קרובות. כל אחד התפתח למקומות משלו, אני אוהב אותו אהבת נפש ומעריך אותו כשחקן מבריק ואדם טוב. אם אנחנו נפגשים עכשיו אנחנו מתחברים ועוצרים ברחוב לשעה לדבר, אכלנו חומוס לא מזמן, תייגתי אותו באיזה תמונה, הכל באמת סבבה, לכולם היו אנשים שבתקופות מסוימות היו קרובים יותר והשתנה".
עכשיו אתה מנחה את "זוג מנצח". אתה מגיע עם יותר חמלה בגלל הניסיון שלך?
"חד משמעית. זוג מנצח היא תכנית כיפית, היא לטובת הזוגות, רוצים להוציא אנשים טוב ואנושי ואת המורכבות של הדינמיקה, ועדיין הערך הכי חשוב בעיני למתמודדים זה להרוויח את השיעור. לא קמפיין של שני שקל באינסטגרם או שטות דמיונית אחרת, שירוויחו התפתחות אישית שבשום מציאות אחרת לא יכולה להתאפשר".
כל המנצחים בתכנית הזאת נפרדים.
"אם הם נפרדים אז טוב שכך".
את התכנית אתה מנחה עם אנה, האקסית, שבעצמה מצאה אהבה בטלוויזיה.
"אין שום משקעים, עבדנו ביחד סופר בכיף. לא ראיתי את התכנית שלה אבל אני מכיר את בן הזוג שלה והוא חתיכת בחור מהמם, בחור ששווה שהייתה מכירה גם בקטמנדו יחפה על הר. תראי איזה יופי החיים האלה, איך הם מסדרים לאנשים דברים".
צילום: מאיר כהן | סטיילינג: תומר אלמוזינינו לסולו, אסיסטנטים שיר בן שלוש ורוק מחמוד | איפור: רונאל גושן