קשה לחשוב על ילדה בת 16 מקריית אתא מפוצצת אולמות, עד שנזכרים באחד, עומר אדם, שהיה בן 15 כשהודח מהעונה השביעית של כוכב נולד כי הוסיף לעצמו שנה כדי לעמוד בתקנון התכנית. צריך להסתכל טוב טוב על ילדי פלא, אין לדעת אם יום אחד תשלם 500 שקל כדי לשמוע אותם עושים את מנורה. מדי פעם נכנס מתמודד ממש צעיר לריאליטי, כזה שעדיין לא מעכל את ההמולה סביבו אבל השופטים שפוגשים אותו רואים את הדברים מאוד בבהירות: יש כאן טאלנט.
במקרה של לינוי קנטור, לא ברור מי גילה פה את מי. התכנית אותה או היא את התכנית. היא לא חשבה שתתקדם מעבר לאודישן הראשון של "אביב או איל", אבל אז פתאום מצאה את עצמה כאחת מהמתמודדות המובילות. (הגמר ישודר בשידור חי ביום שלישי 4.9, בקשת 12). אל השופטים ניגשה בפעם הראשונה ברגליים רועדות וחיוך שברירי, ואז פתחה את הפה ונתנה בקולה העדין ביצועים לשירי רוק מחוספסים כמו "Karma Police" ו-"Seven Nation Aramy" ולא השאירה להם מקום לחשוב אחרת: היא נולדה לשיר, נקודה.
איך פתאום עוברים ביום אחד מלשיר בטקסי בית ספר ללשיר בפריים טיים?
"יום אחד התקשרו אלי מההפקה והציעו לי להגיע לאודישן. האמת שלא רציתי ללכת, תמיד הייתי מנגנת לבד עם עצמי בחדר ובמקסימום בטקסים וזה היה נשמע לי מפחיד פתאום לעשות את השינוי".
ואז?
"ההורים שלי דחפו אותי לעשות את זה, אמרו לי מה כבר יקרה, תנסי. וניסיתי. לא חשבתי שאעבור את האודישן הראשון ואיכשהו הגעתי לכאן.ההורים שלי תמיד דוחפים אותי להגשים את החלומות שלי, אפילו כשיש חששות".
ממה חששת?
"לקפוא במקום, לא להצליח לזוז ולהוציא קול. לא ידעתי אם אני בשלה במאה אחוז להופיע בטלוויזיה, לשיר מול כולם, לעבור את כל הדבר הזה. אמרתי לעצמי שעכשיו אני קופצת למים, ככה, בלי לדעת מה מצפה לי".
בפעם הראשונה שעלית לבמה מירי אמרה לך שזה יפה שאת בכלל עומדת מולם, כשהיא הייתה בת 16 בקושי היה לה ביטחון לדבר עם אנשים.
"גם אני הייתי בשוק, לא הבנתי בכלל מה הולך סביבי. ניסיתי להתחבר אל השיר, כאילו להתחבא מאחורי המילים, אבל לא יכולתי באמת להתעלם מהלחץ. לא ידעתי איך לאכול את כל המצלמות ותשומת הלב, עד שהתחלתי להיפתח ואז גם ליהנות, להבין שעכשיו זה הזמן שלי להגשים את החלום שלי".
מה החלום?
"התוכנית נתנה לי פוש גדול להאמין שאני יכולה להיות מוזיקאית, שזאת תהיה הקריירה שלי ומה שאעסוק בו. כי בתור אחת שפשוט ישבה עם עצמה לבד בחדר עם גיטרה שהיא קנתה מדמי כיס, לעולם לא הייתי חושבת שאקח את המוזיקה לכיוון של מקצוע. אבל עברתי ב'אביב או אייל' תהליך מפחיד, ששינה אותי מאה שמונים מעלות. הבנתי שדרך המוזיקה אני מביעה את האמנות שלי, את מי שאני".
מי הייתה לינוי של לפני התכנית?
"הייתי ילדה ביישנית שאפילו לא יכלה לשיר מול ההורים שלה, הייתי שרה רק לעצמי. פתאום אני רוצה שעוד אנשים ישמעו אותי, לעשות הופעות, לפרוץ. אני רוצה את התחושה הזאת שאנשים רוצים לשמוע את הקול שלי".
את גם מציירת וגם שרה, דברים שעושים לבד, שדורשים הסתגרות.
"נכון והתכנית נתנה לי ביטחון עצמי, פתחה אותי. הייתי חייבת לשבור את הביישנות באיזה שהוא שלב כי צריך להתחבר אל שיר ולזוז על הבמה, לשיר אותו בקול רם. אתה לא יכול להישאר בשקט שלך כי ככה אנשים לא ישמיו לב אליך. כשאתה מכניס את עצמך לקצב, יוצא מהמחשבות שלך עצמך, אתה שר את השיר הכי טוב. להיות ביישן לא יכול להיות חלק מעמידה על במה".
עבדת קשה בשביל להרגיש משוחררת?
"עבדתי על זה עם עצמי, אמרתי לעצמי שזהו, אי אפשר ככה יותר. אם אני רוצה שיכירו את האמנות שלי, אני צריכה להראות אותה במלואה".
יש לך מחשבות על מה היה קורה אם היית ניגשת לתוכנית עוד חמש שנים נגיד? אולי אז היית בשלה באופן טבעי ולא צריכה להתאמץ יותר מדי.
"עכשיו אני בשיא התשוקה שלי למוזיקה, ולא יודעת מה יהיה איתי בגיל עשרים".
"כשאני לא מתייעצת עם ההורים שלי אני טועה"
אין הורה שלא מחפש את המדריך הזה, לגידול כישרונות צעירים. מה צריך להכניס לחביתה בשביל שהילד שלך יתעלה מעל הבינוניות ויהפוף לזמיר ריווחי, אמן נדיר או ספורטאי שיודעים את השם שלו בסופר. במקרה של קנטור, שגדלה בקריית אתא והקטנה מבין שלושה אחים, ההורים יודעים משהו שאחרים לא. היא מציירת, שרה ולא צריך להתווכח איתה על שיעורי בית ("ההורים הבינו שזה לא משנה שהתכנית מצולמת על חשבון הלימודים, אני תלמידה משקיעה שמשלימה הכל").
מתי התחלת לפתח את כל הכשרונות האלה?
"גדלתי גם למוזיקה וגם לציור. אמא שלי מציירת אז כל הבית שלנו ציורים. מגיל ממש קטן הייתי לומדת מהאינטרנט איך עושים דברים, הייתי רואה שעות סרטונים של אנשים מציירים, מנסה ללמוד בשיטת קו קו".
לצייר זה רק תחביב, או גם מפלט?
"לפעמים כשקצת קשה לי אני בורחת אל הציור. לא היו לי משברים גדולים, אבל כולם מדי פעם מאבדים ביטחון ואותי הציור מרגיע במקרים כאלה. כשאני מציירת אני יוצרת עולם משלי, מפסיקה לשים לב למחשבות שמתרוצצות לי בראש, המוח על השתק ואני מתרכזת רק במה שאני עושה באותו הרגע".
והמוזיקה?
"קניתי גיטרה בתחילת החטיבה, הייתי לומדת עם עצמי שירים ואז מצלמת את עצמי ומעלה קאברים לאינסטגרם. המשפחה שלי היא לא משפחה של זמרים, אני המוזרה היחידה שכל היום עם הגיטרה. כולם הופתעו לראות את זה, כל הילדות אמרו לי שאני הכי מיוחדת".
מדמיינת את הדברים קורים בלי ההורים שלך? אין הופעה שלך בתכנית שלא רואים אותם לפני או אחרי, מתמוגגים ממך ומחזיקים אצבעות.
"ההורים מאז ומתמיד היו שם בשבילי, הם עוזרים לי בכל דבר וכשניסיתי לעשות דברים לבד, מבלי להתייעץ איתם, תמיד יצא שטעיתי. ביום יום יש לי הרבה מחשבות כמו מה יקרה אם לא יאהבו את האמנות שלי והם תמיד שם בשביל להגיד לי 'זאת את, וזאת האמת שלך, אז תלכי עד הסוף כי אנחנו שם כדי לתמוך בך'. בכל פעם על הבמה הייתי מגניבה אליהם מבט וזה היה מרגיע אותי".
יש לך מחשבות על להיות עצמאית יותר? להיות בטוחה בעצמך גם בלי התמיכה שלהם?
"כן, עוד אחד מהדברים שהתוכנית עשתה זה להפוך אותי לאדם יותר עצמאי. ההורים לא תמיד היו שם בחדרי חזרות ופתאום הייתי צריכה ללכת ולהכיר אנשים, להציג את עצמי ולהתמודד לבד. אבל גם כשאני פחות מפונקת ונתמכת, הם איתי".
מה, אף פעם לא היה לך מרד נעורים?
"היה לי, אבל גם בו הם היו איתי, לא יצאתי נגדם אף פעם כי אני באמת מאמינה שהם הצודקים".
את גרה עכשיו בקריית אתא, שזה לא בדיוק מרכז תל אביב, המקום הכל קורה בו.
"תמיד רציתי לעבור למרכז תל אביב. אני כל הזמן חושבת על ללמוד בבית ספר לאמנויות כמו תלמה ילין, אבל זה רחוק מאוד וזה קשה לעבור מהעיר שנולדת בה וגדלת בה".
לא תיסעי בשביל החלום?
"ההצלחה מאוד חשובה לי אבל חלומות יכולים להתגשם גם בעתיד. והנה, פתאום נפתחה לי הזדמנות ואני פורצת דרך התכנית".
האוטודידקטיות שלה מאפיינת הרבה אמנים בגילה, שגדלו אל תוך האינטרנט ולא היו צריכים שום ייחוס או סביבה פורה כדי לפרוח. יוטיוב זאת הטלוויזיה שלהם, פייסבוק ואינסטגרם זאת המציאות שלהם והמטרה המקודשת היא להפוך לכוכבי רשת מחוזרים. האמצעים: למצוא ולהבליט את הדבר המיוחד שלהם, להצטלם מכל זווית אפשרית ואז לגרוף לייקים ולעורר תשומת לב. אלא שקנטור מגלה שזה לא כל כך פשוט.
בתכלס היום המקום האמיתי להצליח הוא באינסטגרם, לא?
"תמיד רציתי להתפרסם דרך האינסטגרם אבל גיליתי שזה לא קל כמו שזה נראה. קשה שישימו לב אליך. אתה צריך תנופה שתעיף אותך למעלה. ניסיתי ללמוד לעשות את זה, העלתי כמה קאברים ודווקא כן ראיתי שאנשים שאני לא מכירה שמעו אותם, אבל הם לא הגיעו בהמוניהם. אפשר להגיד זה פתח לי את התיאבון להגיע אל קהל".
רואים טלוויזיה בגילך? טלוויזיה זה לא לאנשים מבוגרים?
"זה כן אבל ז'אנר השירים שאני שרה הוא גם ככה מכוון יותר לקהל מבוגר, או לבני נוער ספציפים שכן שומעים את רדיוהד והביטלס ועבורם זאת לא מוזיקה מיינסטרימית".
עם יד הלב, לשיר, לצייר או להיות באינסטגרם?
"וואו שאלה קשה. כל היום אני בטלפון. להיות באינסטגרם זה יותר כיף, נראה לי".
"הלוואי שהייתי יכולה להיות נסרין של הרוק"
קנטור היא איננה מתמודדת הריאליטי הקלאסית, זאת שרוצה לנצל כל שניית תהילה ומחתימה כרטיס בעשרות השקות. זאת לא רק תמימות הגיל, זה האופי. היא אסופה ורצינית ונראה שהטירוף של הטינאייג'ריות פסח עליה והתחלף ברציונליות בריאה ("דווקא לפעמים גם אני יכול להיות משוגעת, כשאני יוצאת עם חברים. אפילו שאנחנו לא שותים בכלל"). התהילה שהיא רוצה היא מסוג אחר לגמרי ממה שרגילים לרצות היום, בשבילה מספיק רק קהל ומיקרופון.
נעלבת שאביב קרא לך גויאבה?
"בהתחלה לא הבנתי למה הוא מתכוון אבל אז אמרו לי שזאת מחמאה אז זרמתי. אבל האמת שזה כיף לשמוע מה שהוא אמר. זה דימוי מוזר אבל נראה לי שהבנתי אותו. יש לי כמה צדדים – אני מתוקה, מרירה ולא בשלה עדיין. זה כיף לשמוע את זה".
היה לך ברור שתלכי עם אביב?
"כן, בואי נגיד שאייל הוא פחות הז'אנר שלי".
מה למדת מאביב?
"למדתי שאני באמת מסוגלת, למרות הגיל. מסוגלת לעשות קאבר לשירים שאנשים גדלו עליהם, לרגש אנשים. הוא לא התייחס אלי כמו אל מישהי צעירה אלא כמו אל זמרת והצלחתי להבין את הביקורת שהם נותנים לי לאורך כל השלבים. חוץ מבאודישן הראשון שהייתי מבוהלת בו, הם דיברו רק על הקול שלי והביצועים שלי. וגם לא באתי להעלב, ידעתי שאת הכל צריך לקחת למקום של למידה".
מי המודל שלך? כמו מי את רוצה להיות?
"זה ישמע קצת קיטשי אבל נראה לי שכמו אביב. בהתחלה לא אהבו אותו ולקח הרבה שנים עד שהוא נכנס לתודעה, אבל אז אנשים התחילו להבין אותו ועכשיו הוא רץ עם הלהקה שלו בחו"ל. הלוואי שגם אני אתקדם כמוהו, גם אם בהתחלה יהיה לי קשה".
ומה עם איזה מודל נשי?
"חסר נשים בז'אנר הזה של הרוק. נסרין מביאה קול נשי למוזיקה המזרחי והלוואי שהייתי מביאה דבר כזה לרוק".
מדמיינת את עצמך מוקפת במעריצים, מצלמות וסוכנים?
"הלוואי. אבל לא כל כך חשוב לי להתפרסם כמו שאני חולמת על קהל שצמוד אלי ושרוצה להקשיב לי. אני לא צריכה מיליונים, מספיק רק מי שאוהב אותי באמת".
מצליחה לעכל את האהבה וההכרה שאת מקבלת עכשיו?
"יקח לי זמן להבין מה קורה סביבי. אני נהנת מהרגע ובכל פעם שאני חושבת על זה אני אומרת, מה, אימאל'ה, איך? אני באמת מגשימה עכשיו חלום? יש לי מחשבות על העובדה שזה תחום קשה, שלא מרוויחים בו הרבה כסף ושיש תחרות, אבל הבנתי שזה תהליך שכל אמן חווה, ובכל עבודה את צריכה לסבול משהו אז עדיף שאני אסבול תוך כדי שאני עושה את מה שאני אוהבת".
אז יש כבר כיוון ויש גם מקפצה. איפה נראה אותך בשנה הבאה?
"כנראה שלומדת לבגרויות".
שיער: משה גבאי | איפור: ליטל רפאלוב