בשנה השנייה לתואר אמיר זהבי החליט לאמץ כלב. הוא נסע לחוות האימוץ, שם התאהב בגורה לברדורית קטנה, או כך לפחות חשב. הסבירו לו אז שלברדור זה גזע נוח שאוהב את כולם וזה נראה כמו שידוך מושלם. אבל בבית הגורה הקטנטונת התבררה כמעורבת ובעיקר כנענית. במקום פרטנרית קלה, זהבי קיבל את פטל, כלבה מסורה ואוהבת, אבל רק את המשפחה שלה ורק בתוך הבית. בחוץ, כל טיול איתה הופך למלחמה. "היא מלאך בבית אבל בחוץ היא בלתי נסבלת. היא לא אוהבת אף כלב, היא לא אוהבת אף אחד ברחוב. זה ההפך ממה שציפיתי לו כשאימצתי אותה, אבל היום אני מבין שזה אופי ששווה הרבה יותר, כי אני יודע שכשהיא אוהבת אותי, זה באמת ולא כי היא אוהבת כל אחד".
וזה אולי כל הסיפור של זהבי במחיר טיול אחד בפארק. הגיבור השנוי במחלוקת של "חתונה ממבט ראשון" (מוצ"ש וראשון בקשת 12), מי שנתפס על המסך כאדם סופר בררן או ביקורתי הוא בעצם איש רגיש, מסור וכזה ששומר את האהבה שלו בבית. רק צריך לדעת להיכנס. אבל הדרך פנימה לא תמיד קלה, וזהבי מלא רצון טוב אבל לפעמים לא בטוח שפותח את הדלת. גם כשדופקים חזק. עכשיו, הוא מרגיש שאולי יש מחיר לסגירות הזו שלו, ואולי אם הוא רק יפתח את הדלת אפשר יהיה להבין למה הדמות על המסך לא משקפת מבחינתו את מי שהוא באמת.
מה שלומך? איך זה לצפות בעצמך על המסך?
"עוברים עליי ימים מאד לא קלים. אני צופה בפרקים, רואה אותי מבחינה חיצונית על המסך, אבל לא רואה את מי שאני בתור בנאדם. גם כל מי שמכיר אותי אומר לי, שזה לא אני. וזה הקושי".
הימים הם ימי קורונה והכל מקבל הרבה יותר תשומת לב מהרגיל, אולי זה פוגע בנקודות כואבות.
"אני מבין שאנשים עוברים עכשיו הרבה לחץ עם הקורונה וכל מה שנגזר ממנה. אני מבין מאיפה כל האגרסיות האלה מגיעות. העניין הוא שהטוקבקים הם רק הסימפטום, ולא הבעיה. הבעיה היא הדרך המעוותת שבה מציגים אותי ואת הסיפור שלנו על המסך. הדרך הזאת היא המנוע מאחורי כל מיני טוקבקים זדוניים. תראי, לא הייתי בא לספר פה את הצד שלי בשביל להתנגח בטוקבקים. אין בזה טעם. מה שמטריד אותי הוא שאנשים שלא מכירים אותי, אבל היו יכולים להיות חברים שלי, מבינים עליי דברים שלא קשורים למציאות. זאת הבאסה האמיתית".
זה לא קצת 'אכלו לי שתו לי'? כולם יודעים מה החוקים של תוכנית מצולמת. במה אמיר של המציאות שונה מזה שאנחנו רואים על המסך?
"החל מהדברים הכי קטנים. יש סצנות שבקושי נותנים לי להשלים משפט, או להגיע לפואנטה במה שאני רוצה להעביר. אני חושב שבסך הכל אני בן אדם שיודע לבטא את עצמו ויודע לדבר ולנהל שיחה, וזה לא משתקף על המסך. מאוד מנסים לרדד את כל מי שאני לשני צירים של 'נמשך-לא נמשך' ושל 'שקרן-לא שקרן', ומעבר לזה שזה חוטא למציאות וחוטא למי שאני, אני לא מאמין שאנשים באים לראות את התוכנית בשביל להתמקד בשני הנושאים האלה. אני מאוכזב ממה שאני רואה על המסך, כי אני חושב שזה לא משקף אותי. זאת המוטיבציה העיקרית שלי לעשות את הראיון הזה".
אולי פשוט קשה לך לקבל ביקורת?
"אני מאוד מאמין בביקורת ושאפשר ללמוד מביקורת, אבל מבחינתי אם הביקורת נכתבת בצורה לא עניינית והיא גם לא מחוברת למציאות, כי המציאות לא משתקפת, אז אין לי סיבה להגיב אליה וגם אין לי מה ללמוד ממנה. היא מיותרת".
איך מגיבה הסביבה הקרובה אליך?
"זאת תקופה קשה לחברים שלי ולמשפחה שלי, כי הם רואים את הצורה ההזויה שבה מציגים אותי והם לא יכולים לעזור. גם אני וגם הקרובים אליי עוברים שיעור באיך להתמודד עם חוסר צדק בלי יכולת להגיב. שלושה חודשים שאני יודע שפעמיים בשבוע הולכים להיכנס בי, לשם הנרטיב, ולא אני ולא הקרובים אליי יכולים לעשות שום דבר בנידון. במובנים מסוימים אני חושב שהייתי צריך לבקש רשות מהמשפחה ומהחברים להיכנס לתוכנית".
"אף אחד לא מושלם. גם לא אני"
לא סתם זהבי (31) מזכיר את החברים ובעיקר את המשפחה שלו, כמקור הכוח העיקרי שלו בימים האלה. כמו שתגלו עוד מעט, הוא רגיל לבחון את עצמו בהקפדה יתרה, וככזה הוא גם מזהה היטב את מקורות החוזק שלו. והוא זקוק להם בימים אלה. הוא נולד וגדל בחיפה, כשהיה בן שש עברה המשפחה לארה"ב בעקבות עבודתו של אביו, איתן זהבי, איש בכיר ומוערך בתעשיית ההייטק הישראלית, ממייסדי חברת הענק מלאנוקס, שבאותה תקופה עבד באינטל. אמו סיגל היתה מורה לספרות ולשון והוא הבכור לשתי אחיות, מאיה ורוני.
"לא ידעתי אנגלית, הגענו בכיתה א' וזאת כיתה שכבר אמורים ללמוד קרוא וכתוב בשפה שאני לא יודע לדבר. הכינו אותי לקושי גדול אבל הסתכלתי על זה כעל הרפתקה. אני זוכר שאני נכנס לכיתה ביום הראשון, וכולם מדברים אליי אבל אני לא יכול לדבר חזרה. תמיד הייתי גרוע בסמול טוק, נראה לי שזה הגיע משם". אחרי ארבע שנים המשפחה חזרה לארץ והשתקעה בזיכרון יעקב, זהבי הנער החליט להתמקד בציור. "כל החיים ציירתי, רציתי מאוד ללמוד אמנות ובעיקר אמנות קלאסית. אז הלכתי לביה"ס לאמנויות בחיפה ומהר מאוד הבנתי שזה ממש לא מה שחשבתי".
למה?
"ציור זה משהו שמאוד אהבתי, אבל אהבתי לעשות אותו בתנאים שלי. אני זוכר שבכיתה ז' עבדתי על ציור אבסטרקטי בצבעי שמן כמעט שבוע. הגשתי אותו למורה, היא הרימה אותו הפוך, הסתכלה עליו לשבריר שנייה, אמרה 80 והמשיכה הלאה. אז הבנתי שזה לא המקום בשבילי, ועברתי למגמת תיאטרון. שם ממש מצאתי את עצמי, אני זוכר את השנים האלה ממש לטובה".
איך מאהבה עזה לציור ותיאטרון מגיעים להיות אנליסט שיווק דיגיטלי?
"ממש במקרה, רוב החיים שלי הכרתי את עצמי כמישהו הומני. גדלתי בסביבה של אנשים מוכשרים בטירוף בכל מה שאנליטי, מתמטיקה ומדעי המחשב. גיליתי מאוחר יחסית שלמרות שאולי זה פחות זורם לי מהם, זה גם משהו שאני מאוד חזק בו. אני חושב שמה שאני עושה היום, זה שילוב של אנליטיקה אבל גם של טבע האדם".
ואיך קיבלו במשפחה האנליטית את הדרך האחרת שלך?
"יש לי משפחה מדהימה. הם תמכו בי מההתחלה בכל דבר שגרתי ועד דברים משוגעים כמו להירשם לחתונה ממבט ראשון. הם תמיד 100 אחוז מאחוריי. אמא שלי משוררת, ובעברה הייתה מורה לספרות ולשון, שתי האחיות שלי מנגנות כמעט על כל כלי אפשרי וגם יוצרות בעצמן, אז למרות שהמשכורת מגיעה מתפקידים של אנליטיקה יש לנו את הצד הזה שאנחנו מאוד מטפחים".
נשמע שאתם מאוד קרובים.
"אני חולה על המשפחה שלי, ובטח בתקופה כזאת אני מרגיש את זה פי אלף יותר חזק, כי זאת באמת תקופה שבה המשפחה נבחנת. אנחנו מאוד קרובים וקשורים אחד לשני".
על איזה מודל של זוגיות גדלת בבית?
"מודל שנראה לי קשה מאוד להגיע אליו. ההורים שלי מכירים מגיל 16 ויחד מגיל 18, הם התחתנו מוקדם, הביאו אותי מוקדם והם עדיין יחד".
מה היית רוצה לאמץ מהזוגיות של ההורים שלך?
"שמישהי תבין אותי כמו שההורים שלי מבינים זה את זו. שבת הזוג שלי תסתכל על החסרונות והקשיים שלי, כמו שההורים שלי יודעים להסתכל האחד על הקשיים של השני ולראות גם את החוזק".
אז היתרון שלך הוא בחולשות שלך?
"אף אחד לא מושלם. גם אני לא. אני חושב שבני זוג שמצליחים להסתכל על הבאגים של האחר כפיצ'ר, יוצאים נשכרים".
אז מה הבאגים שלך?
"יש לי מעט מאוד סבלנות למסכות, ליומרנות, אני צוחק על עצמי הרבה, יש אנשים שרואים את זה כחולשה אבל אני חושב שהומור עצמי זה חשוב. הייתה לי פעם בת זוג שהיה לה מאוד חשוב להרים לעצמה כל הזמן, שזה בול ההפך. לא משנה כמה נתתי לה להרגיש שאני מעריך אותה היא לא נפטרה מההרגל של לטפוח לעצמה על השכם. אני לא יכול להגיד שרק זה מה שהרס את הקשר, אבל ברגע שאחד מרגיש חוסר ביטחון בתוך הקשר זה משליך על הכל".
נשמע מורכב וגם שלקחת על עצמך הרבה אחריות בתוך הקשר הזה. אז מה קרה שם?
"בהתחלה זה גרם לי יותר להראות לה איך אני מרגיש כלפיה, להראות לה שהיא מדהימה בעיניי ושאין לה שום סיבה להרגיש חוסר ביטחון. הבנתי שלמרות המאמצים שלי זה משהו עמוק יותר, ואז עלו לי ספקות לגבי האם אנחנו יכולים להיות יחד, כי נראה לי שאחד מהתפקידים של בני זוג זה ליצור אווירת בטחון הדדית. אם אין את זה היחסים יהיו תמיד טיפה קרים".
כמה זמן הייתם ביחד?
"כמעט חצי שנה".
וזה הקשר הכי ארוך שהיה לך?
"היו לי קשרים יותר ארוכים, לא הרבה. היו לי שני קשרים של כמעט שנתיים, אבל באמת עבר הרבה זמן מאז. בשש השנים האחרונות, הקשרים הכי ארוכים שלי הם משהו כמו חמישה חודשים, שמונה חודשים, וגם הם יותר הרגישו כמו מאבק לגרום לזה לעבוד מאשר חודשים של אהבה מטורפת".
למה לדעתך אתה לא מצליח ליצור קשר של אהבה מטורפת?
"קשה לי להתמסר, בכל קשר עולים אצלי ספקות. לפעמים הם מינוריים והכל טוב אבל לפעמים הם מתעצמים, ואז אני מגיב בהיסוס. יצאתי לכל כך הרבה דייטים, הייתי בטוח שכבר מצאתי את האחת, אבל משהו אצלי מונע ממני לקחת את הקשר ולהפוך אותו ליחסים שילוו אותי לכל החיים. מה זה הדבר הזה? זאת שאלה גדולה שאני מחפש עליה תשובה. אולי זה מחזיר אותנו חזרה לזו שתהיה איתי ותסתכל על הבאגים שלי כפיצ'ר. לכולם יש ספקות אני יודע, אבל לי קשה להתמודד איתם".
אולי זה משהו דורי, כל עניין אשליית השפע, FOBO, FOMO?
"אני חושב שהרבה שנים זה השפיע עליי, היום אני מבין שזאת אשליה, ואחד השינויים הגדולים שעברו עליי בשנה-שנתיים האחרונות, זה שהבנתי שלמצוא את האחת זה הרבה יותר פשוט מלשמור עליה. הבנתי כבר שלא יהיה לי קשר שבו לא תעלה לי המחשבה האם זה מסלול החיים היחיד שהיה יכול להיות באופק - וזה בסדר. נראה לי שהדבר הנכון הוא לצאת מהמחשבה הזאת לתובנות על כמה טוב הקשר שאני נמצא בו".
וזה משהו שהתהליך של "חתונה ממבט ראשון" עזר לך להבין על עצמך?
"הבנתי שהדפוסים שסיגלתי לעצמי, במהלך שמונה שנים של רווקות בתל אביב, הם אותם הדפוסים שמונעים ממני היום לשמור על זוגיות. הייתי ביקורתי, חסר סבלנות, עם FOMO מאוד משמעותי, אז הבנתי שכל הדברים האלה מונעים ממני את היכולת לשמור על קשר כשאני כבר רוצה אותו, וזה מה שגרם לי לחפש בכלל את 'חתונה ממבט ראשון'".
הומור, פתיחות, משיכה
ידוע שלהכיר בבעיה זו כבר חצי הדרך לפתרון, וזה בדיוק הקו שהנחה את זהבי במהלך המיונים לתוכנית. ולא רק פעם אחת. במשך שתי עונות הוא צמצם, דייק ושינן לעצמו את רשימת התכונות של מי שאמורה להתאים לו כמו כפפה ליד. משימה לא פשוטה, אם תשאלו אותו. אבל המומחים נענו לאתגר ושלפו בפינצטה את דנית ליבנת, עורכת דין בת 32 מתל אביב, שכל חלומה הוא חנון עם טוויסט. ואיזה טוויסט זה היה.
זהבי הוא ממש לא הסטריאוטיפ של האנליסט שיושב ימים שלמים מול המחשב. הביוגרפיה שלו מסקרנת כמעט כמו המקומות שהיא לקחה אותו על הגלובוס. הוא עבד שנה במלאנוקס במיזוגים ורכישות, אבל גם בירמן ב"האומן 17" במסיבות גייז. הוא היה עוזר ראש המטה של השר גלעד ארדן במשרד הפנים, עבד בחברה ישראלית שמכרה מערכות נשק לצבא קולומביה, ואפילו מכר מוצרי קוסמטיקה בפינלנד. שם הוא התאהב ועד היום מנהל לונג דיסטנס ריליישנשיפ עם בקתה בלב הטבע הפראי של המדינה הצפונית.
מה למדת על עצמך תוך כדי המיונים לתוכנית?
"המיונים עזרו לי להגדיר בצורה מדויקת מה אני מחפש. אלה היו המון שיחות, המון שאלות שבכלל לא חשבתי שיש להן קשר למציאת התאמה אבל המדע אומר שכן. זה היה תהליך ארוך, חלקו מעניין וחלקו סיזיפי. את חלקו עשיתי פעמיים, אבל לא את הכל. למדתי מה יותר חשוב לי ומה פחות במערכת יחסים".
ומה חשוב יותר ומה פחות?
"הומור מעיד המון על התאמה בין שני אנשים, פתיחות זה משהו שיכול לגרום ליחסים להמריא וברור גם שמשיכה זה דבר חשוב".
אחרי כל המיונים בפעם הראשונה לא נמצאה לך התאמה.
"מצאו לי התאמה, והיא קיבלה רגליים קרות יומיים לפני שאני והיא באנו לקבל את המעטפה. אז בעצם להגיד שלא מצאו לי התאמה בעונה הראשונה זה שקר. הפתיע אותי שבחרו להציג את הניסיון הראשון שלי בתוכנית כמשהו שלא צלח".
וזה יותר קשה מאשר שאין התאמה בכלל?
"מאוד התאכזבתי אבל אני מבין אותה. להחליט ברגע האמת שאת לא רוצה להתחתן בלי להכיר את בן הזוג, זה הכי לגיטימי. אם הייתי מגיע למומחים והם היו אומרים שלא מצאו לי התאמה, אז המוטיבציה שלי לחזור שוב הייתה נעלמת. דווקא זה שמצאו לי התאמה, גרם לי להרגיש שאני לא איזה עוף מוזר שאף אחת לא מתאימה לו. כשהציעו לי בעונה הבאה לבוא אמרתי 'אוקיי, אני חייב ללכת על זה, כי הפעם זה יקרה. מה הסיכוי שפעמיים מישהי תקבל רגליים קרות?'. חבל לי שהציגו רק את הסיפור שלי כמישהו שלא מצאו לו שידוך, כשבעצם כן מצאו לי שידוך".
וכשאמרו לך הפעם שיש פתאום התאמה, איך הרגשת?
"זה רגע מטורף, זה רגע שמרגיש כמו נצח. אני זוכר את עצמי בתוך חדר ההתארגנות לפני הספה, אני לא יודע כמה זמן הייתי שם בפועל, אבל זה הרגיש לי כאילו הייתי שם שעה עם לב דופק. עושה סיבובים מסביב לשולחן קפה קטן כדי לשמור על הזון. ולא הייתי בזון, לא חושב שזה עבד".
אם שם לא היית בזון, איך היית בזון בחופה?
"היינו הזוג היחיד שלא היה איתנו אף אחד על החופה, אז עמדתי שם לבד כמה דקות טובות, סופג את כל המתח. זו הייתה חוויה מאוד מרגשת, מאוד מלחיצה, אבל אני חושב שזה היה נכון להעביר אותי את כל המתח הזה, את כל ההתרגשות ולהעצים את הכל בשביל ליצור את ההיי הזה. כדי שכשהיא נכנסת נתחיל בצורה הכי חיובית שיכול להיות".
וכשהיא נכנסת, הכלה שחיכית לה במשך שתי עונות, מה עובר לך בראש?
"שמחתי מאוד, אני זוכר את עצמי משחרר אוויר של שלווה. מאוד שמחתי לראות אותה, שמחתי שהיא חייכה כשראתה אותי. הציגו את זה בפרק כאילו פחדתי מה יהיה אם אני אראה אותה ואתאכזב, אבל בעצם הדבר שפחדתי ממנו היה מה אם היא תראה אותי ותתאכזב".
דווקא אתה, הספקן הנצחי, פתאום מפחד שלא יבחרו בו.
"הלחיצה אותי האפשרות שהיא תיכנס ותתאכזב ממני, כי ידעתי שאם זה יהיה הפוך ואני אתאכזב, יש לי את אורך הרוח בשביל לתת לזה צ'אנס מלא. ידעתי שאני מוכן להתמודד עם התחלה קצת חורקת. אם הייתי צריך לבחור בין שני התסריטים הלא טובים האלה, הייתי מעדיף שהיא תיכנס ואני אתאכזב ממנה, מתוך ידיעה שאני מוכן לאתגר ורוצה את השיעור הזה".
ראיתי את החופה שלך, שניכם הייתם מאוד נרגשים.
"באמת? היית בחתונה שלנו?"
כן, פגשתי שם חברים שלך והם סיפרו שאתה אדם מאוד רומנטי.
"כן, אני חושב שאני די רומנטי. אני לא יודע אם רואים את זה או לא, אבל אני כן חושב שזה משהו שמאוד מאפיין אותי".
בוא נחזור לחתונה.
"החתונה שלנו הייתה אדירה, מאוד שמחה, סיטואציה סופר הזויה אבל אני אומר את זה בצורה הכי חיובית שאפשר. הכל עבר בטיל מהרגע שעליתי לחופה ועד שיצאנו במונית לבית המלון, ואומרים שכשהזמן עובר מהר זה המדד הכי טוב לזה שנהנים".
ופתאום כשכל הקרובים נעלמים ואתה לבד עם דנית במונית, אתה מבין שאתה נשוי?
"זה מאוד מאוד קשוח כי מצד אחד, אלה הדקות הראשונות בדייט הראשון, אבל מצד שני כל מה שקורה מסביב, משקף זוג בהתחלה של ירח דבש. מאוד קשה לדחוק החוצה את הקולות של 'אתם זוג נשוי', ולהתמקד בזה שאנחנו זוג בשלוש-ארבע דקות של ההיכרות. זה דורש המון חוזק, צריך תפיסת מציאות מאוד חזקה בשביל להתמקד במה שבאמת קורה".
ואיך אתה חושב שהתמודדת עם זה?
"אני לא יכול להגיד שהייתי טוב בזה, שהצלחתי לדחוק את כל מה שמסביב ולזקק את מה באמת קורה. זה היה האתגר שלי חלק גדול מהזמן, גם בדקה הראשונה במונית וגם בשבועיים אחר כך. התקשיתי להתעלם מאיך שמצופה מאיתנו להתנהג, ולנווט בין איך שאני מרגיש שאנחנו צריכים להתנהג, לבין איך שהלב שלי מכתיב שאנחנו צריכים להתנהג. זה חלק מהקשיים האינהרנטיים בתוכנית. זה שזוגות מרגישים אחרי שבוע כאילו הם ביחד שנים, יכול להיות משהו שמעיף את הקשר למעלה אבל זה גם יכול להיות משהו הרסני".
למה?
"כשבני הזוג עפים אחד על השנייה, אז הקולות מבחוץ שאומרים 'אתם זוג נשוי' זה דווקא משהו שמוריד חסמים, מעודד פתיחות וגורם ליחסים להתקדם הרבה יותר מהר. אבל כשעוד לא יודעים איך מרגישים אחד כלפי השנייה, אז הכוחות האלה פשוט יוצרים לחץ, ומצב שבו מאוד קל לאבד אחד את השנייה".
ואיך זה התבטא אצלך?
"לא הייתי מסונכרן בין איך שאני מרגיש ואיך שאני רוצה להתנהג. התפתינו להתנהג כמו זוג נשוי לפני שאנחנו מרגישים את זה והרבה לפני שאנחנו מכירים אחד את השנייה. הלחץ שנובע מהפורמט לא עזר לנו כי אנחנו יוצאים מהמונית ומובילים אותנו לחדר עם מיטה אחת, והכי מתבקש כמו זוג נשוי שהרגע התחתנתם, לכו לישון יחד. זה היה אתגר מורכב לקשר שלנו".
"לא חושב שהסתרתי שום דבר מדנית"
אם מיטת בית המלון הפכה אתגר, כבר למחרת הזוג הטרי טס לירח דבש. שם, בין הציפייה להחזיק ידיים לבין הנשיקה הראשונה מול מכתב המומחים, ההייפ של החתונה התפוגג. חוסר הוודאות שהתחיל לבצבץ עוד בארץ, תפס את המקום הראשון ברחובות ברלין, מה שהתבטא על המסך בשתיקות שהבהילו את ליבנת. מתחת לפני השטח, הדיסוננס בין הרצוי למצוי הלך והתגבר, וזהבי פתח מול המצלמה את קלפי המשיכה במונולוג שזכה ללא מעט ביקורת ציבורית.
אלא שכמעט קל מדי לשכוח שמדובר למעשה בשני זרים, והיכן שפתיחות מנצחת בדרך כלל, דווקא לשמור את הקלפים קרוב לחזה הוא הצעד הנכון במחשבה על עתיד הקשר. "לקח לי משהו כמו שבוע להבין בדיוק איפה אני נמצא. להפנים את הכללים החדשים, ולהבין מה קורה מסביבי. אבל גם בירח הדבש היה כיף. חבל לי שלא מראים את זה, היו לנו שיחות מעולות, הסתובבנו בפארקים ודיברנו על החיים. שמעתי המון על דנית, מאיפה היא מגיעה, מה היא אוהבת, מה היא חושבת. קפצנו בנג'י וזה היה מאוד מגניב לראות אותה קופצת מהגג הזה בלי למצמץ. היא הייתה הרבה יותר גיבורה ממה שאני הייתי בסיטואציה הזאת".
אולי התהליך שעברת הוא יותר פנימי? אנחנו ראינו גם איך לדנית היה קשה עם השתיקות שלך.
"אני לא דברן מאוד גדול, אבל היו בינינו הרבה שיחות שהתחילו במקום אחד והסתיימו בנושא שכבר לא יכולנו להסביר איך הגענו אליו. המקומות שבהם היו יותר שתיקות אלה המקומות שבהם הייתי צריך להתמודד עם הדיסוננס בין איך שמצופה ממני להתנהג לבין איך שאני רוצה להתנהג. כי בראש שלי, אני צריך לתת צ'אנס אמיתי. דנית בחורה מדהימה, ואני לא עברתי את כל השנה וחצי הזאת של המיונים כדי להגיע לאיזושהי מסקנה אחרי שלושה ימים, וגם משיכה זה לא עניין שחור או לבן.
"חבל לי שמרדדים את השיח אל 'נמשך אליה' או 'לא נמשך אליה'. משיכה זה מין עצב כזה שמתחיל במשהו מאוד ויזואלי אבל בהתאם לאופי ובהתאם לקשר יכול ללכת לכל כיוון. הבנתי שאני אעשה כל מה שאני יכול כדי לתת צ'אנס ליחסים האלה, שכן ראיתי בהם פוטנציאל, עם כל הקשיים. כל הקולות בחוץ אומרים תתחברו – תחזיקו ידיים, תתנשקו, תשנו יחד, ומה שקורה אצלי בפנים זה שאני לא רוצה לשבור את הכלים אבל אני גם לא רוצה להשלות. זה מה שהוליד חלק מהמתח, וזה גם מה שהוליד את השתיקות".
אז למה בעצם לפתוח את עניין המשיכה מול המצלמה בחדר כושר ולא מול דנית?
"בשבילי כושר זו אחת הדרכים להתנתק ולעבד דברים. הייתי חייב את הריצה הזאת בשביל הנפש שלי, ובכל רגע בירח הדבש שלנו היינו חייבים להצטלם. בווידאו של חדר הכושר הדברים ממש הוצאו מהקשרם. סיפרתי שם בעיקר על דנית, על כל הטוב שגיליתי בה, וציינתי, שמבחינת המשיכה – היא לא חזקה כמו שהייתי רוצה, אבל אם אדבר איתה על משיכה יום אחרי ה'חתונה', זה עלול לפגוע בה ובמערכת היחסים בינינו".
אז זו ההזדמנות להסביר איך אתה רואה את עניין המשיכה.
"את מכירה את זה שאת פוגשת מישהי ויש לה שם ארכאי, נגיד קוראים לה יוכבד, ואת אומרת לעצמך 'וואו, איזה מן שם נוראי', ואז חצי שנה אחר כך, בגלל האישיות שלה את אומרת 'וואו, יוכבד זה מדהים'. אז ככה זה גם יכול להיות במשיכה. זה לא דבר בינארי, ויש הרבה מקום לצאת ממצב שהוא לא נעים למצב שהוא מאוד נעים. לזה קיוויתי".
אבל למה לא פשוט להגיד לה את זה?
"חשבתי איך הייתי מגיב אם היו אומרים לי אחרי שלושה ימים 'שמע, אני לא נמשכת אליך', והבנתי שלא נכון לי להגיד את זה. ברור לי שאם היא הייתה שואלת אותי 'האם אני מושכת בעיניך?', היינו מדברים על זה, אבל ככה משום מקום לא ראיתי בזה משהו שעוזר ליחסים. אגב, נחתנו מברלין ובשיחה הראשונה שלי עם יעל (המומחית ו"פ), היא אמרה לי שהיא ממליצה לי לא לדבר על המשיכה, בשביל לתת צ'אנס אמיתי ליחסים. יעל אמרה לי שאין שום דבר לא מוסרי בלשמור את זה לעצמי ולראות מה קורה. הבנתי את ההמלצה של יעל, אבל הקול בתוכי אמר 'הבטחתם זה לזו כנות אבסולוטית'. הייתי קרוע".
אבל ידעת שהכל מצולם וכל מה שאתה אומר יגיע לדנית בסופו של דבר. חשבת איך זה יתפרש אצלה?
"סיפרתי לדנית הכל. היו לנו הרבה שיחות לא מצולמות, ואלה היו השיחות שהיינו הכי פתוחים בהן. הקפדתי שנדבר על הנושאים האלה לא מול מצלמה, כדי שלא לשים אותה במקום שאחר כך כל המדינה תראה את התגובה שלה. זה נכון שבשבוע הראשון לא אמרתי את המילה 'משיכה'. אמרתי שאני צריך עוד זמן לראות איך אני מרגיש, שאני לא רוצה לפעול מתוך לחץ חיצוני, אלא בכנות. אמרתי הכל חוץ מאת המילה משיכה. אחר כך גם ניהלנו עוד שיחה מאוד פתוחה ולא מול מצלמה, כשגם המילה משיכה נאמרה שם. אז אני לא חושב שהסתרתי שום דבר מדנית. חבל לי שזה נראה כמו שזה נראה על המסך".
ומה נאמר בשיחות שלא ראינו עם דנית?
"סיפרתי לדנית בדיוק איך אני מרגיש, אני לא חושב שזה הפתיע אותה, אני חושב שבאיזשהו מקום זה גם שיחרר אותה להגיד לי איך היא מרגישה. היו לי המון חששות לפני השיחה הזאת, כי בשיא הכנות אני לא חושב שהייתי מצליח להתמודד עם שיחה כזאת כמו שדנית התמודדה איתה, היא הייתה מדהימה. אחד מהדברים שהכי כואבים לי זה שלא מראים בתוכנית את רמת הפתיחות שלי ושל דנית, מציגים את זה כאילו כל אחד מאיתנו חי בעולם נפרד, כשבעצם אנחנו היינו פתוחים אחד עם השנייה והיה בינינו שיח".
עדיין בתוך המערבולת
זהבי מרגיש היום רחוק משגרת חייו, ועוד בתקופה שבה השגרה גם ככה התהפכה לכולם. למרות שהוא לא מסתובב הרבה, כשמזהים אותו ברחוב הוא דווקא זוכה לפרגון, מה שאי אפשר להגיד על הטוקבקים ברשת. "גם אם אני לא קורא טוקבקים, הם מגיעים אליי בהודעות פרטיות באינסטגרם, בפייסבוק ואפילו בוואטסאפ כבר קיבלתי, אז בעצם אין לי כל כך דרך להתחמק מזה. גם אם אני לא מחפש אותם, הם באים אליי".
יש מסר שהיית רוצה להעביר להם?
"אני חושב שמי שעד היום לא למד שיש דרך מכובדת ועניינית להעביר ביקורת, לא ילמד את זה עכשיו מאיזה משפט שאמסגר כמסר. אני גם לא הבנאדם להעביר מסרים".
מה תיקח הלאה מהתוכנית ומה אתה משאיר מאחור?
"למדתי כמה משמעותי המקום של החברים והמשפחה בחיים שלי. זה מקור כוח עצום עבורי. למדתי איך שומרים על ראש פתוח ונמצאים בסיטואציה בלי לנסות לשפוט ולהגדיר אותה, אלא פשוט להיות נוכח. ולמדתי גם שיעור על תקשורת ועל ריאליטי. לא אהיה נאיבי כמו שהייתי. בסופו של דבר, נראה לי שאם נעשה את הראיון הזה עוד 10 שנים, כנראה אהיה יותר מוכן לענות על השאלות האלה, כי היום אני עדיין בתוך המערבולת".
אז איפה נעשה את הראיון הזה עוד 10 שנים?
"הלוואי ונעשה אותו פה, בדירה הזאת, ביחד עם אשתי ועם הילדים שלנו. זה החלום, מבחינתי, להקים משפחה".