זה כמעט ולא יאמן שהמגפה עדיין כאן. גל ראשון, גל רביעי, גל מלאנתלאפים, מי בכלל עדיין סופר בשלב הזה? כבר היו רגעים בהם חזרנו לשגרה, חשבנו שהכל עוד רגע חולף, ואז עוד התפרצות. כבר חשבנו שאולי אפשר להכיל את המגפה, אבל הנה עוד וריאנט צץ והורס את הכל. שום חיסון לא יעזור, אף מסכה לא תגן, נדמה שאנחנו הולכים להישאר עד לקץ הימים במעגל אינסופי של מגפת ביטלמניה. ובישראל, לא כמו הקורונה, חטפנו את המגפה חזק.

זו היא עונת הביטלס, אין ספק. כך גם היה לפני כשנה, ושנתיים, ופחות או יותר בכל שנה מאז שאסרו על ארבעת הבחורים מליברפול להיכנס לישראל אי אז ב-1965. כמו בקללה צוענית ישנה, ישראל תקועה בלופ בלתי נגמר של כתבות, תוכניות רדיו, מצעדים, מופעי מחווה, שירי כיסוי, תערוכות, הרצאות ואינספור פיסות מרצ'נדייז. בינינו, עם איך שאנחנו מתייחסים אליהם, זה הלם שהצלחנו להתקדם מהשם "חיפושיות הקצב". כמעט 60 שנה של להקה אחת שעדיין מייצרת יותר התייחסויות תרבותיות גם מהאומנים הכי חשובים של היום. נכון, הם באמת אחת מהלהקות הכי חשובות ומשפיעות בהיסטוריה, והם ללא ספק התופעה התרבותית הכי גדולה בתולדות הפופ, אבל אולי צריך לחשוב מחדש על כמה אנחנו מפנים אליהם אור זרקורים.

הגיע הזמן לעשות מארק דיוויד צ'פמן לאובססיה הישראלית לביטלס, או לפחות להחזיר אותה לפרופורציות. בכל העולם מתעסקים עדיין במה הפך את הלהקה הזו לכל כך משמעותית, אבל אחרי אנגליה, רק כאן לאהוב את הביטלס נשאר ספורט לאומי כאילו מעולם לא היו להקות אחרות, כאילו המוזיקה החלה ביום שג'ון ופול נפגשו, כאילו אנחנו עדיין כואבים את החלטת הממשלה מ-65. כשמתעסקים כל כך הרבה בנקודה אחת בזמן, קשה לראות את התמונה הרחבה, והיא שעם כל הכבוד למקומם התרבותי, יש המון מוזיקה שנדחקת הצידה בשל העיסוק הכפייתי בהם.

ארוחת שאריות

לא צריך ללכת רחוק מדי כדי לראות עד כמה העיסוק בהם נשאר מרכזי. רק באתר זה ממש, במהלך העשור האחרון, פורסמו לא פחות מ-91 ידיעות בנושא הביטלס. באתרים אחרים זה אפילו יותר. איך בדיוק? ובכן, זה מה שקורה כשחוגגים 50 שנה לאלבום הבכורה "Please Please Me", ואז 55 שנה לסינגל הראשון "Love Me Do" ואז 40 שנה לרצח ג'ון לנון, יום הולדתו ה-80 של לנון וגם 20 שנה למותו של ג'ורג' הריסון (ממש ביום שני האחרון). בקרוב הלופ יסגור עוד פעם, ונתחיל בחגיגות ה-60 לאלבום הראשון.

וזה לא הסוף, ישנם לפחות חמישה פודקאסטים פעילים בעברית על הביטלס, היה את מצעד שירי הביטלס של כאן88 (התקיים באפריל 2020 לרגל 50 שנה לפירוק הלהקה) ואחריו מצעד שירי ג'ון לנון (התקיים בנובמבר 2020) וכמובן, את ארכיון 60 הפרקים של "מסע הקסם המסתורי" שערך יואב קוטנר בראשית האייטיז (אשר זמין גם כפודקאסט) או את תוכניתו של מודי זנדברג "שומעים חיפושיות", שהחזיקה 21 שנים ומעל לאלף תוכניות ברשות השידור וכאן88, עד שהופסקה לפני ארבע שנים. היא עדיין קיימת, אגב, פשוט בתחנות רדיו אחרות. ואלו רק התכנים שמתמקדים בהם אופן אקסקלוסיבי.

כעת ישנו תירוץ חדש לדבר על הביטלס. "The Beatles: Get Back", הסדרה הדוקומנטרית השאפתנית של פיטר ג'קסון ("שר הטבעות"), שעלתה בשבוע שעבר לשירות הסטרימינג דיסני פלוס ולמרות שבישראל בכלל אי אפשר לצפות בדיסני פלוס, זה לא עצר אף אחד מלצפות, להתגעגע ולדבר על הביטלס. הסדרה מורכבת משלושה פרקים שמצטברים לזמן צפייה מסחרר של 7 שעות ו-48 דקות, כי כנראה שפיטר ג'קסון לא יודע לייצר טרילוגיות קצרות. וזו אפילו לא סדרה שגוללת את סיפורם המלא של הביטלס, אלא כזו שמציגה מחדש שלושה שבועות קריטיים בתולדות הלהקה, במהלכם הקליטו את האלבום "Let It Be" ובסיומם קיימו את ההופעה המיתולוגית על הגג, שהייתה להופעה האחרונה שלהם.

חומרי הגלם, עליהם נשענת הסדרה באופן בלעדי, צולמו במקור במטרה להפוך לסדרה דוקומנטרית שתלווה אלבום שיוקלט בהופעה טלוויזיונית חיה, והפכו לבסוף לסרט דוקומנטרי שקרוי על שם האלבום, ויצא ב-1970. כעת ג'קסון סוגר את המעגל ומשתמש ב-60 השעות של חומרי הגלם המצולמים וב-150 שעות האודיו כדי להגשים את חזון הסדרה, גם אם בגרסת 2021 היא פחות סדרה על להקה שיוצרת אלבום בהופעה, ויותר סדרה על להקה בתהליך התפוררות איטי, ועל הדוקומנטרים שמנסים לאסוף ממנה משהו קונקרטי.

התוצאה היא, איך לומר, לחובבים בלבד. ישנם כמה רגעים מעניינים במהלכה, ובשיאם צילום נהדר של ההופעה המיתולוגית, אם כי כדי להגיע אליה תאלצו לעבור שעות של חברי הלהקה בעודם שותים תה, מעשנים סיגריות, מפהקים באולפן, מכוונים כלים ובאופן כללי, פשוט מתקיימים בין השירים. ישנו ערך מציצני ואפילו תרבותי בלהיות זבוב על הקיר בזמן ההקלטה של כמה מהקלאסיקות הגדולות בתולדות הפופ המודרני, אבל את זה תוכלו לראות גם בסרט המקורי מ-1970, שכמובן ייצא בגרסה דיגיטלית משופרת בתקופה הקרובה. כאן ישנם בעיקר המון חומרי רקע שאי אפשר שלא להגדיר כמשעממים, ברמה שקראתי ביקורת שמציינת כאחד מרגעי השיא את השוט בו רינגו מציע מסטיק ליוקו אונו. ראיתי את הקטע, הוא מעביר לה מסטיק, היא חוצה אותו לשניים, ונותנת חצי ללנון. מרתק.

לשנוא את הביטלס זה כמו לשנוא לחם, כלומר משעמם בדיוק כמו לאהוב לחם. הם זכו למעמדם המוזיקלי בצדק, וספק אם תהיה תופעה תרבותית דומה לביטלמניה. הבעיה היא לא איתם, אלא עם הקיבעון התרבותי שנכרך איתם

במילים עדינות, מדובר בארוחת שאריות. שעות על גבי שעות של דברים שנאספו מרצפת חדר העריכה, ונערכו ביד אומן גסה לכדי יצירה חדשה. אל תצפו לגילויים על הביטלס או להפתעות, שכן הכל כבר שמעתם, ראיתם וקראתם. הסיפור שכבר סופר מסופר מחדש, שוב ושוב ושוב, כמו כל סיפור על הביטלס. מעגל הקסם המסתורי נמשך. זה חשוב לשמר מורשת מוזיקלית ולהעביר אותה לדורות הבאים, אבל מתי מגיע השלב שמחליטים שיש מספיק תיעוד, ומתחילים לתעד את הדבר הבא?

חרף כל מה שקראתם עד כה, זה הוא לא טקסט נגד הביטלס. לשנוא את הביטלס זה כמו לשנוא לחם, כלומר משעמם בדיוק כמו לאהוב לחם. הם זכו למעמדם המוזיקלי בצדק (גם אם נוטים להחליק להם על גניבות מוזיקליות קלות), וספק אם תהיה תופעה תרבותית דומה לביטלמניה. זה כל כך מובן מאליו, עד שזה כמעט מטופש לציין שהמוזיקה שיצרו אל-מותית, שחשיבותם לתרבות המערבית חסרת תקדים וששמם ישאר לעד בספרי ההיסטוריה. הבעיה היא לא איתם, אלא עם הקיבעון התרבותי שנכרך איתם.

זה בולט במיוחד, כאמור, במדינה הקטנה שלנו. זו שעדיין מביטה בנוסטלגיה עם פילטר שחור לבן ומבט מזוגג על אריק איינשטיין, שמדקלמת את אותם חמישה סרטי בורקס כבר עשרות שנים, שעדיין חושבת על עצמה בתור המדינה שהביטלס כמעט ביקרו בה. המוזיקה של הביטלס פרחה בארץ בעיקר בין ההיי של מלחמת ששת הימים לדאון של מלחמת יום הכיפורים, ימים בהם המסרים הפסאדו-היפים שלהם הדהדו בקול גדול, והשפיעו על דור שלם. אבל הדור הזה, כך מגלים כל המילניאלס המיואשים, מתקשה לשחרר את המושכות של התרבות הישראלית. 

The Beatles: Get Back (צילום: .Apple Corps Ltd, יח"צ באדיבות דיסני פלוס)
תגיע רק אחרי כמה שעות. הביטלס בהופעה המיתולוגית על הגג | צילום: .Apple Corps Ltd, יח"צ באדיבות דיסני פלוס

השמרנות החדשה

וזה בעצם עיקר העניין. הקיבעון התרבותי על הביטלס, בעיקר כמקרה מייצג, הוא תוצאה של דור שאינו מתחלף. בדיוק כמו גילם המתבגר יותר ויותר של הפוליטיקאים, כך גם מוקדי הכוח התרבותיים שלנו מצויים בידיים של אנשים שעוד זכו לחוות את הביטלס בזמן אמת. יש כמובן קהל רב לכל מה שנוגע לביטלס, אבל יש גם קהל רב לתוצרים תרבותיים אחרים שלא זוכים לאותו יחס של קדושה, ללהקות שלא מקבלות תוכנית משלהן במשך 21 שנה ברדיו ציבורי. זו הגמוניה תרבותית שמודעת היטב להגמוניותה, אבל לא אכפת לה כל עוד היא שורדת.

מי שמורד מספיק זמן בשילטון כדי לנצח, הופך להיות בעצמו השלטון. ישנה אירוניה גדולה בכך שסמל האנטי שמרנות שהוא הביטלס הפך להיות השמרנות החדשה, אך זה טבע הדברים. ואנחנו מדינה מאוד שמרנית, גם מבלי להתייחס לדת. מהפיכות רבות עברו על עולם המוזיקה מאז הביטלמניה, ז'אנרים נוצרו והתפרקו, כוכבים נולדו והתרסקו, הרוקנ'רול מת מזמן, יחי מלך ההיפ הופ החדש, ואנחנו כאן בישראל עדיין מתעסקים בג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו. לא פלא שאנחנו תמיד מפגרים בכמה שנים מאחורי העולם בכל מה שנוגע לתרבות.

כמה לדעתכם מומחי מוזיקה אנגלופילים מעודכנים בהתפתחות של תרבות הדריל הבריטי, כנראה התנועה המוזיקלית הכי גדולה שיצאה מאנגליה מאז הבריטפופ? האם עורכי הרדיו שמשבצים כל שעה שניה שירים מהסיקסטיז בכלל יודעים על מהפיכת האפרוביטס העולמית שצומחת מאפריקה? למה אנחנו לא מצפים מהאנשים שיושבים על מעט ברזי התרבות האחרונים שעוד שרדו בעידן האינטרנט להיות קצת יותר מעודכנים? אולי כי אנחנו נותנים להם להתעצל ולנגן ביטלס כל היום, לספר את אותו הסיפור שסופר כבר מיליון פעם בזמן שהקהל הצעיר נוטש אותם לטובת סטרימינג, יוטיוב ואתרים מחו"ל.

לא צריך למחוק דבר, מקומם של הביטלס מבוסס מספיק גם כדי שנדבר על דברים אחרים. אחרי הכל, כשאני שומע את המוזיקה הפופולרית שיצאה ב-2021 אני מזהה את השפעות הגרובים שיצר ג'יימס בראון, סגנון ההפקה של קווינסי ג'ונס, הדיגיטציה של קראפטוורק, מאשר את ההרמוניות של הביטלס. הפופ העולמי כבר מזמן התרחק מהגיטרות, אבל בישראל מנפחים כל ילד שפורט עוד בלדה שנשמעת כמו כל הבלדות שלפניו.
באחד מהרגעים הקטנים והבלתי חשובים של הסדרה, גלין ג'ונס, טכנאי האודיו של האלבום, מתבדח על חשבון הזקן של מקרטני. "אתה צריך להשיג את אחד מהכובעים האלה עם השוליים הרחבים, עם העיגולים במורד האוזניים", שזו הדרך הכי בריטית ששמעתי לתיאור של שטריימל ופיאות. "ואז נוכל להופיע בישראל", הוא ממשיך. פול לא צוחק. 

המדינה שסירבה להכניס את הביטלס בגלל "רמה אמנותית נמוכה של האלילים הצעירים" (ציטוט מדבריו של סגן שר החינוך דאז, אהרון ידלין, בדיון במליאת הכנסת) הפכה עבורם לבדיחה, ובצדק. גם אם עד היום לא הוכרע מי בדיוק היה האדם שבגללו הביטלס לא הופיעו בישראל, ברור שאותם אנשים הביטו בקדמה, ודחו אותה באופן הכי מילולי שיש. במידה רבה, האנשים שמשמרים בכל הכוח את מעמדה של הביטלס בתור להקה שמעל לכל, במיוחד בתרבות הישראלית, דומים לאותם נבחרי ציבור שסירבו להכניס את הלהקה לארץ. פול בטח היה חושב שזה מצחיק.