במהלך קריירת המשחק הלא-ארוכה שלו הספיק אימרי ביטון להשתתף בדי הרבה סצנות סקס. הוא מעריך את המספר ב"מעל עשר". ובכל זאת, מעולם הוא לא צילם סצנה כמו זו שב"העיר הטובה", שתעלה במהלך השנה הקרובה ב"הוט". "מכל סצנות המיטה שצילמתי – זו לדעתי הכי טובה", הוא אומר. אבחנה מעניינת במיוחד כשמבינים מה ההבדל בין הסצנה הזו לקודמותיה; זו הפעם הראשונה שבה ביטון לא מתגפף עם פרטנרית, אלא עם גבר.
הטיזר ששוחרר לרשת לפני כשלושה שבועות לרגל חודש הגאווה חשף נשיקה בין עוז זהבי, המגלם את גיבור הסדרה – מורה בארון שחוזר לעיר נעוריו – לביטון, המגלם את מאהבו המוחצן. "אבל זה רק הטיזר. אנחנו כבר מזמן לא במחוזות הנשיקה", אומר ביטון על הסצנה, "מה שתראו שם זה הרבה יותר מנשיקה. אני מדבר איתך על אברי מין חשופים, על הכל. היינו שם ממש".
היה חשש לפני הצילומים של הסצנה?
"הייתי בחרדות מטורפות, לא ידעתי איך אני אוציא את זה החוצה. ומתוך ייאוש אמרתי לעצמי: אין כלום, אין דמות, אימרי עולה על הנש וזהו. אתה גיי. עוז ואני גברים סטרייטים שחיים עם נשים, אבל באותו רגע הייתי גיי. הרי בכל גבר יש קצת הומו. ובטח בכל שחקן".
מה ההבדל בין צילומי סצנת סקס עם אישה ועם גבר?
"יש הבדל בתהליך. עם בחורה יש חשש שאולי תיגע במקום לא נכון, אז אני תמיד מדבר עם השחקנית לפני כדי לוודא שאם אני עושה משהו שלא נראה או מתאים היא מיד תעצור אותי. עם עוז פחות היינו צריכים את זה. הוא פרטנר מדהים ומקצוען בטירוף. שנינו באנו לעשות את העבודה, לא התעסקנו בבולשיט".
איך הייתה התקשורת ביניכם באותו יום?
"מאוד טובה. לפני הצילום עוז נתן לי לשמוע שיר של אביתר בנאי, פשוט הקשבנו יחד לשיר. היה שקט, היינו רק שנינו בחדר חוץ מהצלם והבמאי, הבנו שאנחנו לגמרי בעניין ובדבר והולכים עד הסוף. אנחנו לא באים להעמיד אחד את השני בסיטואציה מביכה, אנחנו באים לתת ולסיים את זה. אני מאמין שמי שיראה את הסצנות האלה ייכנס להלם ושיעריכו אותנו מאוד. אנחנו מביאים אותנטיות וכנות, יש שם רגש ופחד. הרבה דברים עוברים".
עם כל הכבוד לפחד, סצנות כאלה גם נועדות לחרמן, לא?
"ברור. ואני בטוח שלא משנה מי יצפה בזה, גבר או אישה, כולם יתחרמנו מזה. את בת הזוג שלי, תמר, זה הדליק. ולא נשכח שעוז הוא גבר יפה וסקסי, מה רע".
המשחק הפך אותי לאדם טוב יותר
בשנתיים האחרונות אי אפשר להתחמק מביטון. ראינו אותו ב"בעלת החלומות" ב-HOT, ב"בני אור" ב-yes, ב"שעת נעילה" בכאן 11 וב"שקשוקה" בכאן חינוכית. הוא משחק גם בהצגה "אחד משלנו" בתיאטרון באר שבע. בקרוב נראה אותו גם ב"העיר הטובה" של HOT ובשני סרטי קולנוע: "הבית ברחוב פין" ו"סבוי". זה רזומה שכל שחקן היה מתגאה בו, אחרי תקופת קורונה ובכלל. "יצא ככה שמלא פרויקטים שצילמתי מזמן ונדחו בגלל הקורונה יוצאים עכשיו", מסביר ביטון. "היקום סידר את הכל שכשנגמר פרויקט עולה פרויקט אחר. הכל בסנכרון מושלם. אני שומע הרבה שאני בכל מקום. מצד אחד, זה עושה תחושה ממש טובה. מצד שני, יש לי הרבה חברים במקצוע שעברו שנה היסטרית, ואני רוצה להיות רגיש לפרטנרים שלי. הרי יכולנו להיות הפוכים – שחבר שלי יעשה ארבעה-חמישה פרויקטים שיתפוצצו, ואני אשב בבית ואחפש פרנסה. חשוב לי לשמור רגליים על הקרקע".
הקרקע נמצאת ביפו, בדירה שביטון חולק עם ארוסתו תמר, מעצבת גרפית. הבית משדר שלווה, אבל בנפשו של ביטון בן ה-35 יש סערות שהוא לא מנסה להסתיר. הפגיעות הפכה לחלק מתעודת הזהות שלו כשחקן, כשהוא מדלג בין דמויות שכל אחת מבטאת מפגש אחר של גבריות ישראלית עם עולם הרגש – בין אם הוא חייל ("באומשלגר"), עבריין ("בני אור" ו"רק להיום", עליה אומר ביטון: "אחת הסדרות הכי טובות שנעשו, חבל שלא ראו אותה יותר"), הומו בפריפריה ("העיר הטובה") או פנתר שחור ("שעת נעילה"). "אין גבר שזה לא העסיק אותו כילד – איזה גבר אני רוצה להיות", אומר ביטון. "מה שחשבתי לפני 15 שנה – היום אני רואה את זה אחרת לגמרי. אם פעם המילה 'גבר' סימלה עבורי קשיחות, היום זה פוגש אותי במקום של רכות ורגישות. זה יותר גברי להתעסק בסביבה מאשר לא להתעסק בה. כנער אתה מתרכז באיך אני נראה, איך לא מורידים ולא משפילים אותי. היום אני מרגיש שזה בדיוק ההפך, שאתה יותר גברי אם אתה לא מתעסק בזה ואם אתה רגיש ונותן ומכיל. אני משתדל לקיים את זה".
המשחק העביר אותך את התהליך הזה?
"כן, לגמרי. המשחק הפך אותי לאדם יותר טוב. עברתי תהליך גדול עם עצמי, הבנתי שהרכות תשרת אותי הרבה יותר טוב מאשר ההתנגדות והקשיחות. שמשם אני מביא את כל הדברים ומשם זה מתפתח ומשתכלל. זה סוג של תרפיה".
אבל יש גם תרפיה אמיתית – כזו שעושים בחדר, על ספה, מול מטפלת. בשנה שעברה אבחן את עצמו ביטון כפוסט-טראומטי בעקבות שירותו במלחמת לבנון השנייה. ביטון שירת כלוחם קרבי בחטיבת הנח"ל ויצא מהמלחמה ההיא עם אות הצטיינות מהרמטכ"ל, אבל גם עם שריטה בנפש. הוא הבין את זה שנים אחרי, כשהשתתף ב"שעת נעילה" המדוברת, שעסקה במלחמת יום הכיפורים והעלתה למודעות את הלומי הקרב. הסדרה התערבבה בחיים, אסימונים החלו ליפול גם בראש של ביטון, והוא התחיל טיפול ואף השתתף בדיון שנערך בכנסת. "יש הרבה אנשים כמוני, שעל פני השטח הכל טוב, יש משפחה וילדים ועבודה, הכל זורם. אבל אז יש רגעים של התפרצויות זעם, הזעות בלילה, חריקות שיניים – דברים שכל החיים חשבתי שהם חלק ממני, והיום אני מבין שהם הפוסט-טראומה. זה פוגע בך וגם באנשים הקרובים לך. 13 שנה שמרתי בבטן את הדברים שעברתי וראיתי בלבנון. היו לי התפרצויות, לא ישנתי טוב, וזה הפך אותי אוטומטית לאדם עצבני ובלי סבלנות".
איך בכל זאת טיפלת בעצמך?
"לא ידעתי שאני צריך טיפול, אז הקנאביס טיפל בי. זו כנראה הדרך היחידה שיכולתי בין גיל 21 ל-33, אז הבנתי שאני צריך גם מסגרת. גם היום זה עוזר לי, ואני גם מטופל פעם בשבוע דרך עמותת נט"ל. אני מדבר עם המטפלת על מה זה להיות גברי, על החשיפה, ועצם הדיבור עוזר. היא גם נתנה לי טכניקות לשינה".
העמותה חיברה את ביטון לקבוצת גלישה בים המיועדת לפוסט-טראומטיים. אחד מחברי הקבוצה היה איציק סעידיאן המאושפז בבית החולים מאז הצית את עצמו מול משרדי אגף השיקום באפריל במחאה על היחס של משרד הביטחון לנכי צה"ל. "לא נשארתי בקבוצת הגלישה הרבה אחרי המקרה, וגם קשה לי לדבר על זה, זה טריגרי בשבילי", אומר ביטון ומרכין מבט. "לא גלשתי הרבה קודם, וכשהצטרפתי הם שיפרו אותי. היינו נכנסים יחד למים, ואחר כך מדברים על הגלישה וגם על מה שעובר עלינו. איציק אהב לגלוש".
איפה הסיפור של איציק פוגש אותך?
"זה מאוד כואב. היחס של משרד הביטחון יכול להיות חוויה יותר מתסכלת וכואבת מהפוסט-טראומה. אני אפילו לא ניסיתי להיכנס למקום הזה, לא רציתי שיכירו בי כנכה צה"ל ולעבור את כל מה שהם מעבירים אותך. אבל אני מכיר סיפורים מחברים. אני לא בא להשחיר, אבל המערכת כל כך אטומה וצריכה לעבור שינוי מערכתי היסטרי כדי לקלוט פוסט-טראומטיים בצורה טובה שתשרת אותם. יש פה לוחמים שנתנו את כל כולם למען המדינה והמערכת, וכשהכל נגמר הם לא מקבלים אפילו חצי ממה שהם נתנו בשירות. זה מאוד מבאס אותי".
אמא שלי צריכה כיסא ליד אלוהים
ביטון גדל לאם חד הורית בקריית גת. אביו, שעזב את הבית כשהיה צעיר וחזר שנים אחר כך, נפטר מאז. אמו, ציפי, עדיין חיה בשכונה ועובדת כאחות סיעודית. "כילד היא הייתה מנקה בתים, אחר כך הייתה גננת, למדה סיעוד. היום בגיל 62 היא עושה את קודש הקודשים. היא צריכה לקבל את המשכורת הכי גבוהה על מה שהיא עושה. אם יש אלוהים, הוא שם לה כיסא לידו, להגיד לה בואי ציפי, שבי. היא מלאך".
אתם בקשר יום יומי?
"כן, מדברים כל יום. היא יודעת כל מה שקורה לי בחיים. בקריית גת החיים הם עם פחות תנודות וזה שומר על איזון. יש לי חברים משם שעובדים בעסק של אבא שלהם. אחד מהם הוא רואה החשבון שלי. אולי אלה החיים שיכלו להיות לי. יש גם כאלה שגמרו פחות טוב, שישבו בכלא תקופות. איתם אני לא בקשר, אבל לא מתוך עליונות, אנחנו פשוט נמצאים במקום אחר".
בדרך לחיים הכל כך שונים מאלו שיועדו לו, ביטון עבר לא מעט גלגולים. בהתחלה הוא היה ילד פרוע שהסתבך לא אחת עם החוק, אחר כך חייל מצטיין ומאבטח במשרד הביטחון. קריירת משחק מעולם לא הייתה חלק מהתוכניות. "אחרי שהפכתי לשחקן חברים אמרו שתמיד היה בי את זה", הוא אומר, "הייתה אנרגיה סביבי, לא היה משעמם. אבל מי חשב על משחק בכלל? זה היה הכי רחוק מהחיים שלי".
פגישה מקרית בתל אביב עם השחקן והמורה למשחק ששי סמוכה ("מנאייכ") שינתה את הכיוון. "עוד גרתי אז בקריית גת ועבדתי באבטחה. פגשתי את ששי במקרה בביקור בפלורנטין והתחלנו לדבר. היה בינינו איזה דיבור, קליק. סיפרתי לו מה אני עושה והוא הזמין אותי ללמוד בסדנה שלו. רציתי בכלל חיים בטוחים, רגועים".
אחרי שנתיים אצל סמוכה החליט ביטון להירשם ללימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין. "כשאמרתי לאמא שלי שזה מה שהולך לקרות היא רצתה למות. היא חשבה שאני עושה את הטעות של החיים שלי ושלא יחזירו אותי אחר כך למשרד הביטחון. בסוף שנה א' באמת ניסיתי לחזור ולא נתנו לי. הרגשתי שהרסתי לעצמי את החיים. ואז הבנתי שאני חייב לתת את כל כולי פה".
החיים החדשים לא תמיד היו קלים. "בתקופת הלימודים היו רגעים שחשבתי שיש נגדי אפליה בגלל הרקע שלי, שלא קיבלתי תפקידים בגלל שאני מזרחי ושרק האשכנזים מקבלים תפקידים, אבל זה כי לא הכרתי את המקצוע מספיק ודיברתי מתוך תסכול וכעס. היום בכלל יש בקולנוע ובטלוויזיה יותר תפקידים למזרחים מאשר לאשכנזים".
אתה אדם פוליטי?
"התפקיד שלי זה לא להתבטא פוליטית. אני רואה את עצמי כבדרן, אפילו שהתפקידים שלי כבדים לכאורה. אני פשוט רוצה שיהיה כאן יותר טוב, לא אכפת לי מי עומד בראש, ימין שמאל או מרכז. אותי זה לא מעניין. אם יהיה מישהו מהשמאל שיחרבן את המדינה אני ארצה שיבעטו אותו לאלף עזאזל, ואותו דבר אם זה מישהו מהימין. ואני נורא רוצה להאמין שדווקא עכשיו, כשיושבים ביחד, נגיע לעמק שווה ונחיה בשלום, נאהב אחד את השני ונכיל. הלוואי".
איך אתה וארוסתך חוויתם את האלימות ביפו במהלך מבצע "שומר החומות"?
"מה שקרה בזמן המלחמה היה מבאס, אין מה לומר. יותר מבאס ממפחיד. אני אוהב את יפו. מעל חמש שנים גר כאן, מרגיש חלק בלתי נפרד. יש לי שכנים ערבים, המכולת, הירקן, כולם, וגם הם מבואסים פצצות. לחלק מהשכנים שלי שרפו את האוטו וניפצו שמשות. מי שיגיד שבשבועיים האלה הוא הסתובב לבד בלילה כאן ולא סובב את הראש אחורה, ישקר. אבל אתה רואה את הבאסה של אנשי העסקים הערבים, שהם אנשים מדהימים שמאוד סבלו מזה. הם אמרו שזה חבר'ה צעירים, ולא אלה שמתפרנסים ומבינים את המשמעות של החשש שאנשים ממרכז תל אביב לא ייכנסו ליפו שבועיים".
כל שחקן חייב דרמה יומית
אם המציאות הישראלית היא חלק בלתי נפרד מחייו של ביטון ומהתפקידים שהוא מגלם לרוב, ב"בעלת החלומות" (משודרת החל ב-20.7 בימים שלישי עד חמישי ב-HOT בידור, ב-HOT VOD וב-Next TV) הוא נח קצת באסקפיזם. הסדרה החדשה של שירה אלון, שבמרכזה צעירה המתחזה לפותרת חלומות (אודיה רש), מגלה שהיא באמת נהנית מיכולות מיסטיות ומסתבכת בעימות משפחתי על ירושת אימפריית מלונות. ההתלהבות המקומית ממוצרים כמו "הכלה מאיסטנבול" החזירה אל מרכז הבמה את הטלנובלות המוגזמות והגרנדיוזיות, וביטון – שמגלם בסדרה את לירן, בן זוגה של רש שנאלץ להתחרות על ליבה מול יהודה (דניאל ליטמן) – מרגיש בבית. "גדלתי על טלנובלות, כילד הייתי צופה ב'אלופה' ו'האהבה מעבר לפינה'", הוא מספר. "זו חוויה עוצמתית ומטלטלת להיות שותף לדבר כזה. בעיניי, כל שחקן צריך לעבור את החוויה של לצלם דרמה יומית לפחות פעם אחת בקריירה. זה ספרינט שלא נגמר, 20 סצנות ביום, אין זמן לנשום ואתה משתדל להוציא אותן באיכות וברמה הכי גבוהה. זו חוויה בלתי נשכחת. הכרתי אנשים מדהימים. אני גם נורא אוהב את התפקיד, כל כולו לב".
אודיה רש הגיעה עם רזומה רציני מחו"ל. איך היה לשחק לצידה?
"היא באה עם קריירה הוליוודית, זה מדהים. כמובן שהיא סיפרה לנו עד כמה הסטים שם שונים, אבל היא ראתה בזה יופי. יש משהו בחוצפה הישראלית, בזה שהסאונדמן יכול לזרוק מילה, שהכל פתוח וחם".
ומה אתך? חושב על קריירה בחו"ל?
"אני מכוון לשם כל כולי. עוד לא היה לי אודישן, אבל בסוכנות שלי רוצים להוציא כמה שיותר שחקנים החוצה, אז התחלתי ללמוד אנגלית ואני מאוד משקיע בזה. הסוכנת שלי תמיד מאמינה בי יותר משאני מאמין בעצמי, אבל אני חושב שאני יכול. אני לא איזה מרלון ברנדו או ריצ'רד גיר, אבל אני רואה נטפליקס ואומר – אני לא פחות טוב מהשחקנים האלה. כל מה שצריך זה הזדמנות. יהיה לי גם דרכון פורטוגלי, זה בתהליך".
ב"בעלת החלומות", קווי העלילה של לירן מתרחשים בחושות המרגיעות של סיני (למעשה, הסצנות צולמו בים המלח) – מקום שקשור באופן הדוק לחייו של ביטון; שם פגש את האהבה שלו לפני קרוב לארבע שנים. "תמר ואני גרנו 50 מטר אחד מהשנייה בתל אביב, אבל אם לא היינו מכירים בסיני לא היינו מתחילים לדבר או לתקשר בתל אביב. לא היה סיכוי מלכתחילה. אנחנו כל כך שונים שלא היה סיכוי".
וסיני מבטלת את ההבדלים?
"כן. יש לך פשוט זמן לחיות את סיני לכמה ימים, לתקשר באמת. מאוד תקשרנו שם והפכנו לזוג, אבל עדיין חשבתי שזה לא יעבוד כי אנחנו כל כך שונים. אבל התברר שאנחנו כל כך משלימים אחד את השנייה. אנשים שרואים את שנינו יחד פעם ראשונה לא מבינים מה הקשר בינינו, אבל אחרי שעה שמבלים איתנו הם מבינים שזה חיבור מטריף. אני פועל מהרגש, הלב והאינטואיציה, ותמר מחושבת ומהראש, אבל זה עובד ביחד. תמר גם שינתה בי המון דברים".
כמו מה?
"היא השרישה בי מודעות לחברה ולסביבה. אני לא חושב שמיחזרתי דברים אי פעם, מה לי ולזה. היום אין דבר כזה לא למחזר. הכל יושב על מודעות והקשבה לסביבה שלך. היא הפכה אותי לאדם יותר טוב".
השנה חזרו תמר ואימרי לחוף בו הכירו – אלא שהפעם הייתה בתיק גם טבעת. "עזרתי לעצב אותה, תכננתי הכל, הצעתי לה במקום שהכרנו, בשקיעה. אני חושב שתמר ידעה שזה הולך להגיע. שיחקה אותה מופתעת אבל היא ידעה".
מה אמרת?
"לא היה לי טקסט מוכן. בלהט הרגע אמרתי משהו מרגש, אני לא זוכר את המילים המדויקות. אבל ביקשתי שהיא תהיה איתי כל החיים".
אז מתי אתם מתחתנים?
"אנחנו לא מתחתנים".
לא הבנתי. אתם מאורסים, לא?
"האקט של להתארס הוא להגיד שאנחנו בוחרים אחד בשנייה בתקווה ואמונה לכל החיים. אנחנו בחברות היסטרית ואהבה גדולה. אבל עוד לפני ההצעה, שנינו החלטנו שאנחנו פחות מאמינים ברעיון של חתונה. אנחנו רוצים לדעת שאנחנו בוחרים אחד בשני בכל יום מחדש".
כל הזוגות רוצים את זה, אבל שאלת מיליון הדולר אם זה אפשרי.
"אני לא יכול לדעת, אבל אני מכוון לשם. תמיד יכולות להיות הפתעות בדרך, אבל לשם אני שואף, שבכל פעם תמר תבחר בי ואני בה. שנהיה ביחד לא כי חייבים אלא כי רוצים. אנחנו חיים בתקופה מדהימה, זכיתי להגיע לגיל 35 בתקופה של חיים מאפשרים, שאין קיבעון קשוח על החיים שלך. טבעת נישואים היא לא מה שתקבע שאנחנו מחויבים".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: קורין סוויד | איפור ושיער: קרן אדרי | הפקה: רותם פנחס | יצוג וניהול אישי: זוהר יעקובסון