רגע לפני הראיון המתוכנן עם דניאל סטיופין ויניב סוויסה אני מתגלה כחיובי לקורונה, מה שמחייב אותנו להעביר את האירוע לזום. סוויסה (43) מאחר לעלות לשיחה כי הוא מניח תפילין. סטיופין (35) מתייצב בזמן, אבל עם רקע זום שלא חושף את קירות הבית שלו, אולי מנסה להימנע מלהראות את הבלגן שמייצרים חיים לצד ילדה בת תשעה חודשים. העובדה שסוויסה דווקא כן חושף את המתרחש מאחוריו במהלך השיחה, מאפשרת לנו לראות על אחד הקירות תעודת כשרות החתומה לטובת "שפע יששכר", הסופר המומצא מהסדרה בה משתתפים השניים, "קופה ראשית", שמשודרת בכאן 11.

כשסטיופין רואה את השלט הוא מתפלץ: "אני לא מאמין, הרי שלחו לנו מייל שבו אמרו לא לקחת כלום מהסניף, ואני הקשבתי כמו ילד טוב. מה מסתבר? כולם לקחו הכל. אתה נכנס לבית של נדב פרישמן (אחד משני הכותבים הראשיים של הסדרה) ויש שם חצי בית מ'קופה ראשית'. קו של קופות יש לו שם". סוויסה מחייך: "הם התכוונו שלא ניקח את המוצרים שהיו בסופר. זה כמו החוק של הפרדסים - מותר לאכול בפנים, אסור להוציא החוצה".

סטיופין וסוויסה משחקים ב"קופה ראשית", שעונתה השלישית עלתה הקיץ, את הקצבים אנטולי וניסים. הסדרה, שעוקבת אחר עלילותיהם של העובדים והלקוחות ב"שפע יששכר", החלה את דרכה ב-2018 בטלוויזיה החינוכית עם רייטינג לא מרשים במיוחד, אבל בשלוש שנותיה הספיקה איכשהו להפוך לא רק לסיפור הצלחה, כולל מועמדות לפרס האמי הבינלאומי ב-2019, אלא לקאלט טלוויזיוני. קהל מעריצים אדוק, מיליוני צפיות ביוטיוב ואנשים שמצטטים משפטים וביטויים מ"קופה" כאילו הייתה "חגיגה בסנוקר".

הקצבים (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

"דווקא הקורונה עשתה לנו טוב, עם כמה שזה מוזר", אומר סוויסה, "העונה השנייה יצאה בול עם הקורונה ואנחנו היינו כמו 'זהו זה' במלחמת המפרץ, כולם ראו אותנו. המעריצים של 'קופה ראשית' יותר נאמנים מאלה של 'גאנז אנד רוזס' ו-ACDC. לפני שבוע הנחיתי סדנת משחק וכל הסצנות שהם העלו שם היו מ'קופה'. כאילו זה שייקספיר, והם לא פספסו מילה. כשהגענו לפרמיירה של העונה השנייה, האולם היה מלא, מפוצץ. לפני שהקרינו את הפרק הראשון של העונה החדשה, הקרינו אחד מהעונה הקודמת. אנחנו יושבים מאחורה ואנשים מדקלמים, ואז עוד נקרעים בפאנץ'. זו הייתה חוויה משוגעת".
דניאל: "זה היה כל כך מרגש. לא אמיתי, חוויה חוץ גופית".

ואחרי העונה השנייה ידעתם שתגיע גם השלישית.
דניאל: "ידענו שתהיה עוד אחת כי אחרי העונה השנייה הגיעה המועמדות שלנו לאמי, והיה כבר באזז רציני".
יניב: "למה להזכיר את האמי? היו לי שתי הצגות במקביל ולא יכולתי לנסוע איתם לניו יורק. היום, אם דבר כזה קורה, אני שורף את התיאטרון ומגיע".
דניאל: "אבל אין מה לדאוג, אני הפעלתי את הזום במחשב שלי ויניב ראה אותי מתעורר, ישן, אוכל, רק כדי שירגיש חלק מהחווייה שחווינו אנחנו".

הקצבים (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

אז אתם ממש חברים, אה?
יניב: "אנטולי וניסים זה הצמד היחיד שהוא ממש צמד בסדרה. אנחנו ה'רן וסטימפי' של 'קופה ראשית', אבל האמת היא שאנחנו באמת חברים. לא רק דניאל ואני, כולם. נפגשים כל הקאסט פעם בחודשיים-שלושה. מבחינתנו סגור אותנו בבסיס צבאי לחודשיים, ולא יהיו מריבות בין אף אחד".
דניאל: "גם את זה עשינו. לפני הקורונה לקחו אותנו להתנדב בבסיס צבאי".
יניב: "וואי נכון, חשבנו שהביאו אותנו כדי לשים קצת שקיות סוכר בקופסה, שיצלמו אותנו ונלך. נתנו לנו לעבוד שלוש שעות!".
דניאל: "אני הזעתי שם שלוש שעות!".
יניב: "אני באיזשהו שלב הלכתי לדפוק נומה (תנומה, בשפתו של ניסים)".

חטפתי צחוק לעשר דקות. אפילו העליתי לטיקטוק 

הדמות של ניסים לוהקה ראשונה ל"קופה ראשית". "אין הרבה טקסטים לאודישנים שאני קורא ומתחיל לצחוק", אומר סוויסה, "פה זה היה טקסט שבו אני נותן לאנטולי להריח את הנעל שלי ושואל אותו איזה בשר זה. זה מאוד הצחיק אותי, וזה גרם לי לרצות את התפקיד. וכשאני רוצה, אני בדרך כלל לוקח".

דניאל: "אני הייתי בכלל בחו"ל ואמרתי לסוכנת שאוכל לשלוח אודישן מצולם, אבל ההפקה לא הסכימה. אפילו לא קראתי את הטקסט. כשחזרתי לארץ אחרי חודש וחצי פנו אליי שוב, ואמרתי יאללה, נלך. זו הייתה סצנה בקצבייה שבה הלקוח מבקש שאכניס לו את חתיכות העור שזרקתי לפח. אמרתי לאשתי שזה מצחיק אותי, באמת. זה לא מובן מאליו. הגעתי לאודישן, זה היה האודישן האחרון לסדרה, ואמרו לי שאני בפנים. ואז התקשרה אליי נועה קולר, שהכרתי מתיאטרון גשר ואמרה לי שזו תהיה סדרה מאוד חמודה, ושישחקו בה גם קרן ודב. אמרתי: 'איזה קרן ודב?', והיא ענתה שקרן מור ודב נבון. אמרתי לה, 'רגע, ומי משחק את אמנון הלקוח?', והיא ענתה שדב. אמרתי לעצמי 'יאללה, זכיתי'".

סוג של הגשמת חלום.
דניאל: "בטח, אבל לא רק לגבי קרן ודב. האדם הראשון שראיתי על הסט היה יגאל עדיקא. זה שחקן שאתה רואה בטלוויזיה ומת עליו. גם דב, הרי למדתי עברית משתי העונות הראשונות של 'ארץ נהדרת'. בשבילי זה היה מרגש לפגוש אותו כבנאדם. כיף להיות איתם, הם חברים".
יניב: "אני בנאדם נורא נוסטלגי אז את הבומים שלי חטפתי כשפגשתי על הסט את יעקב בודו ואושיק לוי. אלה האנשים שבזכותם רציתי להיות שחקן. אתה פוגש את אושיק, האיש ששר את שיר הנושא של 'השוטר אזולאי', עם שלושה אלבומי מופת, ויעקב בודו, מהקומיקאים הראשונים בארץ, הבנאדם שהמציא את 'מוישה וינטלטור'. צוחקים עליי על זה, שאני חי בפעם".
דניאל: "את אושיק כל הזמן ראיינתי על הסט, לשמוע מה היה אז. הוא היה מספר ואחרי חצי שעה צועק עליי 'עזוב אותי, מה אתה עכשיו'".

התסריטים עדיין מצחיקים אתכם בקריאה ראשונה?
יניב: "לגמרי, זה קרה לי עכשיו למשל כשישבנו להקראת פרק מהעונה השלישית. היה שם איזה קטע עם שוקולד, ואני חטפתי על זה צחוק במשך עשר דקות ולא יכולתי להפסיק. אפילו העלתי את זה לטיקטוק. לא יכולתי, ביקשתי שמישהו יקרא במקומי".

נראה שאתם והשחקנים האחרים מאלתרים לא מעט בסדרה.
דניאל: "היום כבר יש דיאלוג. המון פעמים הכותבים יכולים לשלוח לאחד מאיתנו קטע ולשאול 'מצחיק?' ואתה אומר 'כן, אבל…', ואז הם נעלמים ליומיים, חוזרים ושואלים: 'ועכשיו?'". אני אגב לא בדיוק מאלתר כי עוד כשאני מקבל את הסצנה, אני עושה תיקונים ושולח אותם בחזרה. אבל האלתורים הכי טובים זה כשיש סצנה המונית. אז כולם מתפרעים".
יניב: "יש למשל סצנה שאנחנו רבים עם טיטינסקי (הדמות של דב נבון) והיא אמורה להסתיים בזה שאנטולי מקלל אותו ברוסית. אבל דב שאל אותי מה הוא אמר, ואלתרתי שהוא אמר 'כשהשמיים בורחים לך, לך הביתה'".
דניאל: "זה שהשחקנים מאלתרים פה ושם, זה לא המרכז. בריאת העולם היא של הכותבים, יניב זוהר ונדב פרישמן. הם לא המציאו פורמט גאוני, היו כבר סדרות על מקום העבודה, אבל זאת קומדיה ישראלית על אנשים שחיים בישראל. האנשים שרואים בבית את הסדרה מזהים את הסיפורים מהחיים שלהם".
יניב: "כל פרק מרגיש כמו המשפט הזה של הסטנדאפיסטים: 'מכירים את זה ש…'".
דניאל: "אני מקבל המון הודעות כמו 'יו, אתמול הייתי באירוע ופגשתי מישהו שהוא בול הלקוח שלך בסופר'. הכותבים הלכו ועשו תחקיר מאוד עמוק. הם הלכו לסופרים וגם ביקשו מאנשים שישלחו להם סיפורים וסיטואציות שקרו להם בסופר".
יניב: "כן, טיטינסקי הוא בנאדם אמיתי שהם פגשו בסופר. נדב ויניב הכותבים אמרו משהו שאני אוהב: לא באנו לחנך או להעביר מסר. באנו להצחיק, זהו. בכללי אין חוקים יותר מדי, כמו סיינפלד - סדרה על כלום. כל פרק והסיפור שלו".

הקצבים (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

דניאל: "אני אוהב את זה שאין למשל סיפור אהבה, כי סיפורי אהבה אלה עליות מבודדות. אני אוהב שיש המון התערבבויות, סצנות גדולות. יניב אמר סיינפלד, וזה מעניין כי זו סדרה שניצחה את מבחן הזמן. מעניין אם 'קופה ראשית' בדרך לשם".
יניב: "אולי לא. ראיתי לא מזמן 'קומדי סטור'. פעם היינו משתינים במכנסיים מזה, היום אני לא מבין מה הולך. זה נחמד, נוסטלגי, אבל לא צחקתי. אולי גם עוד 20 שנה יישבו בני ה-30, יראו אותנו ולא יבינו מה מצחיק. אבל אני מרגיש שיש ב'קופה ראשית' יש משהו שתמיד יעבוד. כמו מערכון של אפרים קישון, בלגן בממשלה הרי תמיד יהיה, וככה תמיד יהיה גם בלגן בסופר. זו לא סדרה שתתיישן".

לא רוסי, עוד טיפוס

סטיופין נולד באוקראינה להורים רופאים שמשחק תמיד היה מעין תחביב מבחינתם, לא מקצוע. "פעם ראשונה שעשיתי משהו בעולם המשחק היה במחנה הקיץ בגיל 11", הוא נזכר. "חיפשו מישהו שיעשה חיקויים וככה נהייתי הסלב של המחנה. כשחזרתי הביתה ראיתי פוסטר של איזה פסטיבל בעיר, ושוב הלכתי ועשיתי חיקויים אז קיבלו אותי לשם. הכתירו אותי לחביב הקהל. משם לקחו אותי לתיאטרון הרפרטוארי של העיר, להנחות תוכנית טלוויזיה מקומית, משהו כמו 'הכוכב הבא לאירוויזיון' רק בלי אירוויזיון ובלי כוכב".

הקצבים (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

בגיל 13 עלה דניאל לארץ ובצבא פגש מישהי שרצתה להיות שחקנית וסיפרה לו על בית הספר למשחק בית צבי. "בשנה הראשונה של הלימודים הייתי עוף מוזר, אפילו העברית שלי עוד לא הייתה מספיק טובה", הוא מספר. "הרבה מהשמות שיניב זורק אני לא הכרתי. אני ישראלי, בעיניי לפחות, אבל לא גדלתי פה. רציתי לעשות תיאטרון, אבל איכשהו בשנה ג' הייתה מלהקת, אסתר קלינג, שראתה אותי בהצגה והזמינה אותי לאודישן לטלוויזיה. לא עברתי, אבל היא המליצה לי להתמקצע ואמרה שיש עוד זמן. שש שנים מאוחר יותר קיבלתי את 'קופה ראשית'. אני שמח שזה הגיע רק בגיל 35, שיש לי פרופורציה. גם העלייה הייתה הדרגתית. בהקרנה של העונה הראשונה, הסדרנים באולם חשבו שגם אני סדרן".

רק כשמדברים עם סטיופין כשהוא לא חובש את הכובע של אנטולי, אפשר לזהות שאין לו את המבטא הרוסי הכבד שסיגל לעצמו לטובת הסדרה. זה לא הסטריאוטיפ היחיד ב"קופה ראשית". ניסים הוא מזרחי שחוזר בתשובה, אבל מתגעגע לימים של פעם; נועה קולר, שירה המנהלת, היא שמאלנית שנופלת בכל המלכודת של לנסות להיות בסדר עם כולם; ואמיר שורוש הוא ראמזי, שנראה שדמותו נכתבה על פי כל התקנים של מי שמכונה בביטוי המעליב "ערבי מחמד".

הקצבים (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

"הסדרה לוקחת מציאות קיימת", אומר דניאל, "האם כל הרוסים כאלה? לא. האם כל הרוסים פרופסורים לפיזיקה? לא. הסדרה לוקחת טיפוסים ומגזימה אותם ומגחיכה אותם ומכניסה אותם לסיטואציות בלתי אפשריות. אני לא חושב שזו קלישאה של רוסי, אלא של עוד טיפוס".

יניב: "ברור שיש סטריאוטיפים. הרי אנטולי לא מבין דברים וביטויים שהם חלק בלתי נפרד מהעברית והישראליות. אם דניאל ידבר כמו שהוא מדבר עכשיו, זה לא הגיוני שהוא לא יידע מה זה סלט טאבולה. אם הוא יהיה דמות יותר מדי שונה ממה שנחשב לסטריאוטיפ שלו, פחות יתחברו אליו".

דניאל: "חלק מהחשיבה של נדב ויניב זה להגיד תראו - יש פה אשכנזי טרחן, אתיופית, ערבי, רוסי. זאת החברה שלכם, תלכו היום לסופר וזה מה שתראו. בעצם לא רק לסופר, בכל מקום תראו אנשים כאלה שצריכים להסתדר ולחיות יחד. אז כמובן שזו סאטירה. ראיתי בפייסבוק שתיים-שלוש תלונות על האופן שבו אנטולי מייצג את התרבות הרוסית. אני לא שותף לדעה הזו. אנטולי ממלא את המסך בזרות, שהמסך הישראלי בדרך כלל מנסה לנקות. כמה אנשים כמוהו אתה רואה בערוצים וסדרות שיש להם רייטינג? הם פה. אני לא פעיל חברתי ולא נבחר ציבור, אבל אני חושב שזה חשוב שיהיו דמויות כאלה על המסך".

אותי תלמדו לחתוך בשר?

סוויסה לא למד משחק מעולם: "גדלתי באור עקיבא, לא היה לי מושג איך הדברים האלה עובדים. עד כיתה ח' הייתי ביישן. החלומות שלנו כילדים היו להיות כבאי, שוטר, רופא. מי חשב להיות שחקן בכלל? אבל אז בכיתה ח', באיזה ערב בית ספרי, עליתי עם איזה אלתור. מצאתי כובע של גולשים, חבשתי אותו הפוך ושמתי משקפי שמש כמו סטיבי וונדר. 200 ילדים נקרעו מצחוק, ואני קיבלתי זריקה של 800 ליטר של חיידק המשחק והצחוקים הזה לגוף. כשהגיע הזמן לבחור מסלול, חשבתי איך אוכל לממן את בית הספר למשחק במשך שלוש שנים. הכל היה פסימי ופחדתי מזה, אז עליתי על הבמות של צוותא בערבי נונסנס. התגלגלתי, אבל ידעתי שאגיע לשם".

הוא אכן התגלגל. אחרי כשנתיים על הבמות, הכותב עוזי וייל זיהה את הכישרון וליהק אותו לתוכנית הסאטירה "גם להם מגיע". משם סוויסה הגיע גם לגרסה הישראלית של "המשרד", "שב"ס", "רמזור", ועוד. כמו כמעט כל שחקן, באמצע הקריירה היו שנתיים בהן כמעט לא עבד, אז הוא נכנס לעבוד במרכולית של קיבוץ עין החורש בו הוא מתגורר עם אשתו ושני ילדיו. "עבדתי בכל מיני דברים", מספר יניב, "עבדתי במעבדת טלפונים, כגריל מן. הייתי טוב בזה אפילו. לפני הצילומים של 'קופה' הביאו לדניאל ולי קצבים אמיתיים שילמדו אותנו איך לחתוך בשר. צחקתי עליהם. 'נראה לכם שאותי תלמדו?'".

היום, אחרי "קופה ראשית", אתה מרגיש רגוע יותר עם הקריירה שלך?
"שחקן אף פעם לא רגוע. שחקן לא יכול לתכנן מעבר למה שיש ביומן, אבל זה לא חשוב. כל בוקר כשאני קם לשחק, אני מרגיש שאני לא קם לעבודה, אלא קם לחלום. כמה אנשים אתה מכיר שחיים את החלום שלהם?".

חלק מהגשמת החלום הוא הפודקאסט של שניכם, או יותר נכון של ניסים ואנטולי ("הקצביה", כאן הסכתים). אתם מתגלים שם לא רק כשחקנים שיודעים להעביר שורות מצחיקות שכתבו להם, אלא כקומיקאים. יש ליינאפ או שאתם מאלתרים הרבה?
יניב: "יש סדר קבוע לתוכנית אבל בין לבין זה אנחנו. זורקים את פניני החוכמה שלנו".

הקצבים (צילום: עופר חן)
צילום: עופר חן

שמעתי על איזו פאשלה, כשניסים שומר המצוות האדוק מבקש פיצה פפרוני.
יניב: "לא, זה לא פישול, זה ניסים. כמו שאני רואה את ניסים, לפני שהוא היה דתי הוא היה אחד ההוללים. 'החתול והכלב' היה הבית השני שלו".
דניאל: "חכה שתשמע את הפרק השני עם חיים כהן. שם בכלל יוצאת האמת על ניסים - למשל מה הוא היה אוהב לאכול במסעדת 'דיקסי'".
יניב: "בעונה הראשונה ניסים נזכר בפקידה הפלוגתית שלו ואז יורק ואומר 'גועל נפש, תועבה', ואז מוסיף 'מעניין מה קורה איתה היום'. תמיד הוא שובר חזרה הצידה".
דניאל: "אני מקבל את המחמאה שאנחנו מצחיקים מטבענו, אבל אנחנו מכירים כבר שנים וזה מוסיף לטבעיות שלנו. זה מרחב מוגן".

יניב, כמה דניאל דומה לאנטולי?
יניב: "לא דומה בשיט. קודם כל, דניאל הוא לא חמום מוח. דניאל הוא בנאדם נורא רגיש. מאוד חכם. אתה יכול לדבר איתו עשר שעות וזה לרגע לא ישעמם אותך. הוא מוזיקאי בנשמתו".
דניאל: "כן, חשבתי אפילו ללמוד גיטרה ברימון, אבל זמר אני לא. רציתי להוציא את האמנות שלי והבנתי שאני לא מספיק טוב בנגינה, אז אני מנגן להנאתי ותהיה הפתעה מוזיקלית בעונה השלישית".

וכמה יניב דומה לניסים?
דניאל: "יש הרבה דברים שהוא לא דומה בהם, אבל הם זהים בקטע של המתיחות. יניב הוא מלך המתיחות. הוא צריך להנחות תוכנית פספוסים. הבנאדם הזה משגע אותי. הוא גם מגייס אנשים. זה כמו 'המופע של טרומן', כולם יודעים חוץ ממני".

הקצבים (צילום: עופר חן)
הקצבים | צילום: עופר חן

יניב: "תקשיב, ביום הצילום הראשון של דניאל הוא אמר לי שהוא מת ללכת להופעה של שלמה ארצי בזאפה. קרצתי לשלומי העוזר במאי שישב לידנו ואמרתי לו: 'שלומי, אחיך מנהל משמרת בזאפה, לא? תארגן כרטיסים לדניאל. דניאל כמה אתה צריך?'. והוא כל היום מסתובב, בודק אם זה קורה".

דניאל: "כל היום אני בודק עם שלומי אם אח שלו ענה, אם יש התקדמות, כי הכרטיסים נחטפים. ושלומי משתף פעולה, 'אל תדאג, אני עוזר לך'. וככה כל יום. אני כבר לא מאמין לאף מילה שיוצאת לו מהפה".

יניב מותח את כולם או רק אותך?
דניאל: "את כולם. איתי פשוט יש לו הכי הרבה ימי צילום".

לסיום, מסר למעריצים?
יניב: "במילה אחת - תודה".

דניאל: "אנחנו קוראים כל מה שאתם כותבים לנו, שתדעו".