סדרת הטלוויזיה של השנה: "הנערים"

גם בניכוי הפרסטיז' הבינלאומי והכותרת המחייבת "הסדרה הראשונה של HBO בעברית ובערבית", "הנערים" היתה אירוע טלוויזיוני. הסדרה, שמציגה את אירועי קיץ 2014 בישראל (בהם חטיפת ורציחת שלושת תלמידי ישיבת מקור חיים - איל יפרח, יעקב נפתלי פרנקל וגיל-עד מיכאל שער - ורצח הנקמה של הנער מוחמד אבו-ח'דיר, תושב מזרח ירושלים), שרטטה את שקיעתה של ישראל לתוך כאוס. אבל זה לא היה כאוס קולנועי רחב יריעה, אלא טפטוף קצוב של אובדן שליטה. חמושה במשחק מאופק ובימוי מוקפד, "הנערים" לא הסתערה על העולם כמו "בשבילה גיבורים עפים" אלא פיתתה אותו. "בוא", היא אמרה, "תראה איך זה להרגיש באמת חסר אונים".

מקום שני: "אופוריה"

הופעת המשחק של השנה: אילנית בן יעקב, "חמישים"

נדבר גלויות: לא הכל מדהים ב"חמישים", אבל אילנית בן יעקב זורחת בתפקיד הראשי. כן, אמרנו 'זורחת' ואתם תתמודדו עם זה. בן יעקב אמינה וכריזמטית בתפקיד אלונה, תסריטאית שמפלרטטת עם חוסר תעסוקה ומגדלת לבדה שלושה ילדים אחרי מות בן זוגה. לבן יעקב ניתנה משימה לא קלה: אלונה מופיעה כמעט בכל סצנה בסדרה, ונדרש ממנה לשמור על ריכוז ואיפוק, ובמקביל לא להתאמץ מדי (או לפחות לא להפגין את המאמץ הזה) כדי לא להפוך את "חמישים" למסחטת דמעות. את כל זה היא עושה, ועושה היטב. הסצנות הקומיות שלה קולחות, והסצנות הדרמטיות משכנעות וסוחפות. בארצות הברית היא היתה צורפת מזה משהו כמו עשרה פסלוני אמי.

מקום שני: אסי ישראלוף בתפקיד לירון, סוכן הביטוח מרוסק הנפש ב"מצולמים"

סצנת השנה: רו מתחננת בפני פז שיפתח את הדלת, "אופוריה"

עמוק בתוך קריז, רו מגיעה לביתו של פז - ידיד נפש, מכר מבית הספר ודילר - ומפצירה בו שימכור לה משהו, כל חומר שהוא. כשהוא מסרב, היא עוברת במחי שתיים וחצי דקות את כל חמשת השלבים במודל האבל של קובלר-רוס למעט, נאמר, השלב האחרון של הקבלה. היא זועמת ומייללת כמו חיה, בוכה ונובחת, מעליבה ונעלבת. מצדה השני של הדלת, פז לא יכול לעשות דבר מלבד לשמוע את הדברים האיומים שנאמרים לו כי הוא יודע שאם יפתח, הוא יגזור על רו נפילה עמוקה עוד יותר לתוך ההתמכרות. שני שחקנים ודלת - זה כל מה שצריך בשביל רגע ענקי, מלא אימה וצער.

מקום שני: "אז יודעים מה עשיתי? צרחתי. רוצים לשמוע? אוקיי" - השחקנית המבטיחה מריל סטריפ בתפקיד מרי לואיז, אמו המבעיתה של פרי, ב"שקרים קטנים גדולים"

הרגע הטלוויזיוני (הלא מתוסרט) של השנה: יהב שרה את "הדרך שלי", "החיים הסודיים של בני ה-4"

לא משנה מה עשתה, כמה החמיאה ובאיזו אדיבות ביקשה להצטרף למשחקיהם, הילדים בגן של "החיים הסודיים" לא צירפו את יהב למשחקיהם, והיא נותרה לבדה. זה כשלעצמו רגע מרסק, אבל אז יהב מתחילה לשיר את "הדרך שלי" - מילים ולחן: יובל המבולבל - וסליחה על הקלישאה, אבל שום עין לא נותרה יבשה. זהו רגע טלוויזיוני יעיל ומהודק, שהוביל את הצופים להזדהות רגשית עמוקה עם הגיבורה הטלוויזיונית הכי פחות צפויה של השנה: ילדה ממושקפת בת ארבע עם לב שעולה תמיד על גדותיו.

מקום שני: בנימין נתניהו אומר "מה, מה פתאום" בראיון ההיסטורי וההיסטרי לקרן מרציאנו ב"חדשות סוף השבוע"

פריצת השנה: פיבי וולר-ברידג'

פלצני טלוויזיה ידעו לעקם את האף ולומר לכם שברור שפיבי וולר ברידג' איננה פריצת השנה, כי גם מי שדילג על "קראשינג" ולא קרא את הקרדיטים ב"להרוג את איב" צפה בוודאי בעונה הראשונה של "פליבאג" כבר ב-2016. ועל זה אנחנו אומרים אחלה, ובכל זאת. עם אוקיינוס של פרסי אמי לעונה השנייה של "פליבאג" (שאיננה משודרת בארץ בצורה מסודרת, ולכן נותרה שמורה ליודעי ח"ן בלבד), ועם התמונות המושלמות שצולמו אחרי אותו טקס ועם הסרבל המשגע ההוא וחוזה העתק עם אמזון והועבדה שמפיקי הסרט הבא בסדרת ג'יימס בונד שכרו אותה לשפץ להם מהיסוד את התסריט אפשר להגיד שהשנה, ורק השנה, באמת כבר אין תירוץ לא לדעת מי זו. כמו כן, צפו בפליבאג, זה אחלה.

מקום שני: אדווה דדון, שפרצה באופן פיזי כמעט לחייהם ומכוניותיהם של הנוכלים והעוקצים שסיקרה, ויצרה מעין ז'אנר כתבות חדש שמזוהה איתה


אכזבת השנה: בריאן וג'יימי שוכבים, "משחקי הכס"

יכולנו לומר שכל העונה השמינית של "משחקי הכס" היא אכזבת השנה, אבל לא כל חלקיה היו נוראיים. כן, גם שריפת מעלה המלך היתה מבאסת ונכון, הקרב על ווינטרפל היה כמעט בלתי צפי. אך גרועים מכל היו יחסי המין של בריאן מטארת' וג'יימי לאניסטר באמצע העונה. הקשר בין השניים תואר ברגישות ובחן במשך מספר עונות, ומה אתם יודעים? הוא לא היה קשר רומנטי פר סה. בריאן אמנם נמשכה לג'יימי כי יש לה שתי עיניים מתפקדות, אבל מין ורומנטיקה לא היו האישו המרכזי ביניהם. החברות נעלמה, אחוות הלוחמים התמוססה והזיווג החפוז, המניפולטיבי והגס הזה הפך את בריאן לסמרטוטה מייבבת רגע אחרי שהוכתרה, כראוי, לאבירת שבע הממלכות.

מקום שני: העונה השלישית של "בית הנייר", שלא הגיעה לרסיס מהדיבור והעניין הציבורי שאפיינו את העונות הראשונות

תופעת השנה: דמויות בוחרות בעצמן

במשך שנים, הטלוויזיה הציגה את מערכת היחסים הרומנטית כחלק בלתי נפרד מחיים מאושרים. רווקים טלוויזיוניים נחשבו לפגומים, או לכאלה שיכולים למצות יותר מהחיים, ושום סוף לא היה סוף שמח באמת בלי שישלבו בו גם איזו נשיקה או הצעת נישואים. ולא שהמונוגמיה איבדה מערכה, אבל בשנה החולפת נצפו יותר ויותר דמויות שהבינו שהן ממש בסדר בלי בנות או בני זוג, ועמדו על זכותן להכתיב לעצמן את אותו סוף שמח - רק סוליקו. רבקה מ"האקסית המטורפת", למשל, סיימה את הסדרה כשהיא מאוהבת במוזיקה, ג'ני מ"לילה בניו יורק" הבינה שהיא יכולה לחיות חיים שלמים ומספקים גם אחרי פרידה מבן זוג ותיק ואפילו נטל קטן מ"האחיות המוצלחות שלי" העדיפה לסיים את הקשרים הרומנטיים הנידיים ובחרה להיות... נכון מאוד, אשת מקצוע נידית עם פודקאסט.

מקום שני: תסמונת מינכהאוזן באמצעות שליח, שעד כה נשמר לה מקום בספרי הפסיכולוגיה הזניחים ביותר, והשנה הופיעה גם ב"הפשע: ג'יפסי רוז" וגם ב"הפוליטיקאי"

דמות הריאליטי של השנה: ארתור, "בואו לאכול איתי"

מהו חתך מדמם ביד אם לא תיבול אפשרי לסלט, מהי מקלחת אם לא כיור בעל שיגעון גדלות ומהם חתולים אם לא אורחים רצויים מאוד שולחן אלגנטי? ארתור וג'ול מהמקצה התל אביבי בעונת הזוגות של "בואו לאכול איתי" הגישו תפריט תמוה של מנות ורגשות, וארתור המתוק באמת התגלה במהלך הפרקים כנפש רגישה ואוהבת, גם אם טבח בינוני ומטה. וזה בסדר גמור, אף אחד לא מגיע ל"בואו לאכול איתי" בשביל לבשל ולארח. ארתור אימץ את הקרקסיות החומלת של הפורמט, והתברך גם בקול דיבור שכמו נולד ל-ASMR, אבל בחר משום מה בקריירה אחרת (בתחום האבטלה).

מקום שני: ליהיא גרינר, שנהנתה ב"הישרדות" הנאה מלאה ומידבקת, ונתנה קונטרה יפה לאמביציה המטורפת של נעמה קסרי.

השלמת השנה: "יורשים"

"יורשים" היא מסוג הסדרות שכל מי שצופה פה, מפציר מיד בחבריו שיצפו בה גם הם. הצרה היא שאיכשהו, למרות שהיא עשויה לעילא, משוחקת מעולה ומאזנת בחוסר מאמץ בין כובד ראש והומור, היא עדיין לא להיט. דגש על ה'עדיין', כי השנה החולפת היתה השנה בה הדרמה של HBO על התפוררותה האיטית של אימפריית התקשורת של משפחת רוי העלתה הילוך והפכה למהנה ומתגמלת עוד יותר. זו סאגה משפחתית שהיא גם טלנובלה כלכלית, וכוללת את הדמויות עם הבגדים הכי יפים על המסך, והעלבונות הכי מטונפים שהאוזן יכולה לשאת. עשו לעצמכם טובה והשלימו אותה כבר עכשיו, אלה כולה עשרה פרקים לעונה.

מקום שני: "פליבאג", כבר אמרנו