הכל נראה בסדר עד שהם קמים מהספה. גיל מרנץ (25) ויובל שמלא (22) מדברים בהתלהבות על ספורט, הגשמה, הצבת יעדים והשגתם; כל זאת בחיוך נלהב וגוף יצוק, הם נראים כמו מודל של בן האנוש המושלם - אבל כשהם קמים, אנחה קטנה לפה, מתיחה קטנה לשם והאמת מתגלה - כואב להם. כל הזמן. "רוב השנה, הגוף שלי כואב", אומר שמלא, "במיוחד בבוקר. אני לא קם עם חיוך. אתה קם ומרגיש שכל הגוף שלך גבס". "כן, לקום זה הכי גרוע. גיהנום", מחזק מרנץ ושמלא מסכם בחיוך: "אנחנו אולי נראים לך סבבה, אבל מה שאת רואה זה בעצם שלד עם חיוך".
זה לא סתם שאומרים שתהילה באה עם זיעה. ובמקרה זה זיעה באה עם עוד זיעה. נחלת מנצחי העונה הראשונה והשנייה של "נינג'ה ישראל" מסתבר היא גם כאב, יומיומי. מפלח. ככה מאתגר וככה רחוק מהזוהר. מה שמקל עליו היא כנראה ההשתוקקות. הכמיהה לכבוש את המידוריאמה. אם על המסך רואים את רגעי השיא הנוצצים, או בחיים רואים את הסטוריז באינסטגרם, במציאות מרנץ ושמלא פשוט נמצאים כל היום באימונים, ועדיין לא יודעים שהם סלבס. השבוע פגשנו את שמלא בשובו בפעם השלישית אל מסלול הנינג'ה, אחרי שניצח בו בעונה הראשונה והפסיד למרנץ בשנייה. הוא עשה את המסלול באופן מופתי, מבצר את מעמדו בתור האיש הביוני - אבל הערב (חמישי, 21:15, קשת 12) יגיע תורו של מרנץ, אלוף העונה שעברה. בלי לספיילר, נספר רק שמה שקורה שם הערב הוא לא יאמן ויש מצב שנראה צדדים חדשים במרנץ.
אני לא יודעת אם תגיעו לגמר השנה, אבל לא עובר לכם בראש לפעמים, 'היי, מה עם לתת צ'אנס לאחרים'.
מרנץ: "לכל אחד מאיתנו יש הרבה איומים השנה. אלכס חזנוב ויוסי בן יוסף הם איומים רציניים. אני מחכה לרגע כבר שנפגוש את הנוער שמתכונן לזה כבר כמה שנים. זה יהיה האתגר האמיתי. ככה זה בנינג'ה, זה מסע בכל מובן המילה".
זה אומר שנמשיך לראות אתכם עד עונה 10?
שמלא: "נראה לך? אני מחפש את התירוץ לפרוש. די, אני כבר לא עומד בקצב של מרנץ".
מרנץ: "הוא סתם אומר. היכולות של שמלא לפתור מסלולים זה משהו שלי אין".
שמלא: "אבל לך יש תנועתיות ברמה שאני מקנא בה".
שמלא, עשית מקצה מושלם השבוע. זה בטח מספק אחרי שבגמר העונה הקודמת נפלת, והשארת למרנץ את תואר המנצח.
מרנץ: "אבל שימי לב שהוא לא נפל למים, גם בשנה שעברה. זה שמלא. גם כשהוא נופל, הוא לא נרטב".
שמלא: "לעונה הזאת התאמנתי יותר מלשתי הקודמות. אבל לא משנה כמה תתאמן - תמיד יכול לבוא מכשול שברגע אחד של חוסר ריכוז יפיל אותך. נפלתי בעונה הקודמת בסלמון, זה משהו שרוב האנשים מצליחים. הטעות הכי קטנה יכולה לשנות הכל. אין מה להשקיע את האנרגיה בבאסה. רק לקחת את זה למקום חיובי".
הנמסיס מהמסלול
מרנץ ושמלא מספקים סיפור של ניגודים. הם הפכים מושלמים - שמלא מגיע מטיפוס, ספורט שלמתאמנים בו יש מסלול ממוסד והשנה אף יכלל לראשונה במשחקים האולימפיים. כשהוא עלה על המסלול בפעם הראשונה, אסי עזר ורותם סלע ביטאו הכי במדויק את מה שאנחנו מרגישים בזמן הצפייה בביצועים שלו: "לא ראיתי בחיים שלי, בכל שנות קיומי, דבר מטורף כמו האיש הזה", השתגע עזר, "אנחנו עדים לנס רפואי, לטירוף, להזיה".
מרנץ הוא חיית חדרי כושר. תוצר מובהק של תרבות הנינג'ה. הספורט הממוסד שלו הוא התכנית. 'אריה', 'חתול', 'ויקינג', 'אחד משבעת פלאי תבל', אלה רק חלק מהתארים להם זכה מאסי ורותם. כבר אחרי הביצוע המטורף בשלב המוקדמות של העונה הקודמת שני המגישים זיהו מיד שמדובר בהבטחה ענקית. "דם חדש, תגלית, הפתעת העונה" שיבחה אז סלע.
"אנחנו גם נראים שונה, אני עם זקן וקעקועים ושמלא עם משקפיים, אז כולם חושבים שהוא הילד הטוב ואני הרע, אבל זה רק מבחוץ", אומר מרנץ. בפועל, מרנץ הוא זה שמגיע מוקדם ב-20 דקות לפגישתנו ("אני תמיד אוהב להקדים") שעה ששמלא מסמס שהוא רק יוצא. "זה תמיד ככה", מחייך מרנץ, "אנשים חושבים שהוא החנון משנינו אבל זה ההיפך. אני הרבה יותר ילד טוב משמלא".
שמלא חזר אל העונה הזו של הנינג'ה כדי לנצח את מרנץ - אבל גם את עצמו, ולסיים כשהוא עומד גם באתגר הר המידוריאמה שהתפספס לו מבין הידיים בשניות מעטות בעונה הראשונה. מרנץ גם הוא בא להביס את הנמסיס מהמסלול וגם הוא חולם על ההר שפספס, מה שהפך את הניצחון שלו למריר-מתוק. "הלילה של הגמר היה לילה כזה שאתה אומר בנשימה אחת גם 'וואו ואיזה כיף' וגם 'איזה באסה'", משחזר מרנץ, "ציפיתי לסיים את הכל וזה לא קרה, גם הקהל לא קיבל קליימקס. זה בגלל הרבה פרמטרים, היה לי משהו לא מאוזן בעונה הזו, חוסר איזון בין הדברים הקלים מדי והקשים מדי".
התלבטת אם להרשם לתחרות שוב?
"התלבטתי קצת, כי זה מתיש וקשה. זה להקדיש את החיים שלך למשהו פיזי ומנטלי מאוד מאוד תובעני. אבל כמה שבועות אחרי הזכייה הבנתי שאני לא יכול להישאר עם הטעם הזה של עוד".
אחרי הזכייה, מרנץ נסע ליפן, להתחרות ב-SASUKE, מסלול הנינג'ה הגדול והקשה בעולם, לצד כוכבי נינג'ה בינלאומיים. "הלחצתי את עצמי בזמן המסלול ולא הצלחתי להרגיע את עצמי. בסוף נפלתי במכשול של מקלות שצריך להתחמק מהם, משהו קצת בסגנון של וויפ-אאוט, פחות נינג'ה".
שמלא חזר לפני שבועיים מאליפות אירופה בטיפוס שנערכה במוסקבה, הראשונה מסוג קרב-רב לקראת הבכורה של ענף הטיפוס באולימפיאדה. הוא הגיע למקום החמישי המכובד, אבל לא זכה בקריטריון האולימפי שייקח אותו לטוקיו. "זה היה הכרטיס האחרון לאולימפיאדה ולא קיבלתי אותו", הוא נאנח, "זה ממש להיות במרחק נגיעה. אני מנסה להימנע מהמחשבות האלה, שאומרות לי שאם הדברים היו אחרת, הייתי בטוקיו עוד כמה חודשים. ככה זה בספורט הזה".
"אז הוא יגיע לאולימפיאדה של 2024", מרגיע מרנץ, "הוא ספורטאי אולמפי לכל דבר. זה הישג מטורף".
הכרתם בתכנית או לפני?
מרנץ: "הכרנו בזמן שהעונה הראשונה שודרה. ראיתי אותו בקיר הטיפוס, אמרתי 'מי זה האיש הזה'. לא ידעתי שהוא זכה בנינג'ה, אבל הוא היה מדהים. דיברנו קצת ועזרתי לו במשהו עם האגן".
שמלא: "אני עד היום עושה את התרגיל הזה, כל בוקר זה מזרים לי דם ומשחרר לי את הגוף. זה בעצם נשמע לא טוב, שהוא נתן לי דרך לחמם את האגן".
דווקא נשמע טוב. ואיך התחברתם?
מרנץ: "התחלנו להתאמן יחד, לדרבן אחד את השני. כשראיתי את שמלא ויפתח קושניר הבנתי כמה פער יש לי מהם. הם עשו סווינגים של 3 מטר, דברים מטורפים. ידעתי שזו הרמה שאני רוצה להיות בה. הבנתי שבשביל זה, אני צריך להשקיע יותר מכולם"
שמלא: "אני מתגעגע לתקופה הזו שאני עשיתי משהו שמרנץ לא הצליח. היום אין חיה כזו. מרנץ השתפר מאז בקצב מדהים. זה מה שכיף בספורט הזה, לראות איך מישהו שלא מתאמן שנים מגיע לכאלה יכולות. זה ספורט אינטואיטיבי, ואנשים חזקים כמו מרנץ צריכים רק דיוקים בטכניקה והם שם".
אף פעם אין קצת תחרות? עקיצות?
מרנץ: "לפעמים אני אומר לו, 'אתה לא עושה את זה'. כדי להדליק אותו, לדחוף אותו. זה כמו קנאת סופרים, אנחנו מדרבנים אחד את השני להיות יותר טובים".
האימונים המשותפים הובילו אותם אל התגלית שיש להם עוד כמה דברים במשותף. למשל, העובדה שהאמהות של שניהם הן מורות לאמנות. או כמה אובססיות משותפות. "שנינו בעניין של אנימות ואסטרופיזיקה, ניוטרון סטאר, ממה היקום עשוי ומה החוקים שלו. מה קורה בחלל", אומר מרנץ.
ממש לאונרד ושלדון ב"מפץ הגדול".
שמלא: "כן, אנחנו אוהבים לשבת ולראות סרטונים על החלל. כשאני אצא לפנסיה אני רוצה ללמוד פיזיקה, לדעת עוד על היקום. זה מאותה סיבה שאני אוהב להתאמן, זה שיא היכולות של האנושות להסתכל רחוק, זה מושך אותי".
שניהם גרים היום בתל אביב, אבל הגיעו מבחוץ. שמלא גדל בעין כרם בירושלים, הבן הקטן למשפחה בת ארבעה ילדים, שלווה שנגדעה כשאביו נהרג בתאונת סקי בהיותו בן 11. "אבא שלי היה איש מאוד מיוחד. הוא כתב ספרים, ייבא עצים, למסחר, עבד בעמותות. היינו משפחה מאוד מלוכדת גם לפני מותו וגם אחרי, אולי אפילו יותר. אחרי שהוא נפטר, אני שקעתי בספורט. זה הציל אותי".
ממה היית צריך הצלה?
"הייתי ילד בעייתי. לא הצלחתי לשבת שתי שניות בשקט, עשיתי צרות. השיעור שהכי אהבתי בבית ספר זה ההפסקה. בשלב מסויים אמרו לי שאם אקח ריטלין אני אהיה יותר שקט ורגוע ולא רציתי. אבל איך שהתחלתי עם הטיפוס זה שינה לי את כל התפיסה לגבי עצמי. ורציתי להיות הכי טוב שאני יכול. עד היום אני סובל לדעתי מהפרעות קשב וריכוז, למרות שמעולם לא אובחנתי".
באמת? לא רואים עליך.
"בגלל המשקפיים. מהרגע ששמתי אותם אנשים התחילו להרגיש שאני מקשיב להם וזרמתי עם זה. אבל לפעמים מדברים איתי ואני אומר 'מגניב' ולא מקשיב בכלל".
הציעו לך לעשות לייזר?
"כן, אבל אין סיכוי. אני יותר מדי אוהב את המשקפיים. גם את הלוק וגם את הקטע הזה שבכל בוקר אתה רואה מחדש איך העולם יפה".
החיים השתנו בגיל 11
כששמלא לא מתעסק בנינג'ה, למשל באחד הקמפיינים שלו, חלקם למוצרים טבעוניים ("אני מעדיף לא לדבר על הטבעונות שלי, אני מחפש את התזונה הכי מתאימה לי, את מה שהכי בריא") או בהרצאות ההעצמה שהוא נותן, כרגע מול קהל בזום - הספורט הוא תמיד חלק מחייו.
אצל מרנץ זה בדיוק ההיפך - מרנץ בכלל לא חשב על הנושא עד לפני ארבע שנים. גם הוא היה בן 11 כשחייו התהפכו, להבדיל אלפי הבדלות, בגירושי הוריו. מרנץ גדל בישוב הצפוני גבעת אבני ובגיל 15 התחיל להתרגל לגבות שמורמות כשסיפר את סיפורו - איך אחרי הגירושים, אף אחד מהוריו לא רצה להישאר לגור בישוב ולכן שכרו לו דירה ואפשרו לו עצמאות. "הנסיבות יצרו מצב מסויים", הוא מנתח כעת, "היום אני מודה להורים שלי על זה. אם לא הייתי חווה את זה, לא הייתי האדם שאני היום. אני גאה במי שאני היום. אין בי כעס על ההורים שלי ואני בקשר מצויין עם שניהם".
ובכל זאת, מרנץ ספג את השלכות ההחלטה של הוריו. נעוריו מלאים בסיפורי קרב על חבורות, מכות בברים, אלימות ובלאגן. "לפחות המכות חיזקו לי את הגוף", הוא צוחק, "אני חושב שפשוט חיפשתי ריגושים ותשומת לב, זה מה שילדים מחפשים, לא משנה אם הם לבד או לא לבד. זה היה קצת קיצוני. הייתי בכל מיני מעגלים חברתיים וראיתי קצוות של אנשים. זה עזר לי להיות מי שאני".
מה ששינה את מסלול חייו היתה דווקא פציעה בצבא. "נפצעתי באימון בקרב מגע ומצאתי את עצמי עם הרבה זמן פנוי, אז התחלתי ללכת לחדר כושר. שם הבנתי כמה זה טוב לי להבין את הגוף שלי ולשפר את המערכת יחסים שלי איתו. למדתי להיות מאמן כושר, וכשהנינג'ה הגיעה לישראל, זה נהיה הכיוון שלי. יש אנשים שמתבטאים בציור או ריקוד או לדבר, אני עושה את זה דרך הספורט".
כיום גם מרנץ מרצה בזום, עדיין מאמן כושר אישי ("תכף הוא יוציא לי חשבונית על הטיפ של האגן", חושש שמלא), ושותף במתחם הנינג'ה "גריזלי". בנוסף, הקים לאחרונה אתר לתכניות חינוכיות שהוא רוצה להשיק. "אני רוצה לשנות את החינוך בישראל. אני חושב שילדים צריכים לחלום ושיפתחו את הדברים הכי טובים בהם, כדי שיוכלו להיות הגירסא הטובה ביותר של עצמם. אני רוצה לייצר קורסים שיכנסו למערכת החינוך, קורסים בניהול זמן, קבלת החלטות, תנועה. גם פיזיים וגם מנטליים. אני לא סיימתי בגרות מלאה, הייתי צריך אחר כך ללמוד דברים לבד. מערכת החינוך חוטאת בדבר הכי מרכזי, ללמד איך ללמוד ולא רק מה ללמוד".
זו שאיפה קצת זקנה לבחור בן 25, לא?
שמלא: "הוא זקן. הוא הכי זקן בנינג'ה".
מרנץ: "אני צעיר זקן כזה. מה לעשות, יש דברים שמעצבנים אותי. כשאני רואה ילד שלא בטוח בעצמו ומונע מפחד וילמד משהו שלא מעניין אותו רק בשביל בטחון כלכלי, שגם זה שקר. אנשים לא חיים את החיים שמגיע להם לחיות".
שמלא: "אני מאוד מתחבר לזה. בבי"ס מדברים איתך רק על ציונים, אבל בספורט מעניין רק גרף שיפור, לאן הגעתי ולאן אני מגיע"
שניכם כל כך מפוקסים, אתם לא מפחדים שאתם מפסידים את החיים האמיתיים?
מרנץ: "אני כבר חוויתי מספיק. בחורות ופסטיבלים ובילויים, לא חסר לי".
שמלא: "אני אף פעם לא ביליתי כמו מרנץ, אבל אני בגיל לזה. החיים האלה מלאים בהקרבות. אני פחות רואה משפחה וחברים, רק רוצה להימרח על הספה כשאני מגיע הביתה".
מי שנמרחת איתו על הספה היא עמית, חברתו של שמלא בשנתיים האחרונות, סטודנטית ומטפסת חובבת בפני עצמה. "הכרנו דרך חברים מהטיפוס. אני לא חושב שהיא תעשה נינג'ה למרות שאולי אשכנע אותה פעם. זה נחמד שיש לי חברה שאני יכול להנות איתה מכל מה שמעסיק אותי ביום יום והיא מבינה מה עובר עלי. וגם שאפשר לטפס יחד, בחופשות בחו"ל אני לא צריך למצוא זמן לטפס".
מרנץ: "הלוואי והייתה לי חברה מטפסת".
מרנץ, אתה רוצה קשר?
מרנץ: "אני יוצא לדייטים וכאלה אבל עוד לא פגשתי את האחת".
מתחילות איתך הרבה?
מרנץ: "מתחילות, כן. בעיקר באינסטגרם. יש בנות שחושבות שאני איזה באד בוי ורואות איזה חנון אני, אני חולה על זה. נכון שאני אוהב קעקועים, אבל אני מתייחס יפה לנשים, גדלתי עם אחיות. לפעמים הן חושבות שאני אתייחס אליהן חרא, זה הכי רחוק ממני. בחיים לא אקלל או משהו כזה. אני רוצה שכל אישה תרגיש איתי בנוח".
וכשהן מגלות את האמת הן מתבאסות או נדלקות?
"את רובן זה מדליק. מי שתתבאס מזה, עדיף שאני אלך משם".
יאללה שמלא, תכיר לו חברה של עמית.
שמלא: "אני בטוח שהוא מסתדר. אבל כשאני חושב על זה, זה בעצם טוב לי שמישהי תיקח אותו קצת מהאימונים ויהיה לי סיכוי נגדו".
צילום: אור דנון | סטיילינג: לימור ריחנה | איפור: ניב דהאן | ע' סטיילינג: בר פרידמן | הפקה: רותם פנחס