רגע לפני שאנחנו מתיישבות לריאיון, מגי אזרזר (37) רוכשת טי-שירט בבית הקפה שאנחנו נמצאות בו. אל תתבלבלו, זה לא סיפוק מיידי, להפך, אזרזר רכשה חולצה שעליה שמו של החטוף קית' סגל, כחלק מסדרת חולצות שיצרו תושבי כפר עזה בקריאה להחזרת החטופים. באותה השבת השחורה היא גילתה את שמתרחש קצת אחרי כולם – כשומרת שבת היא שמעה על זה ממשפחתה בבית מלון בים המלח ונאלצה לשבור את השבת כדי לעדכן את בעלה, קותי סבג, שנשאר בבית בתל אביב עם התאומות בנות השנתיים, אורי ומיקאלה. "התקשרתי לשכן, שילך לקותי, שיגיד לו לא לצאת עם התאומות לסיבוב, ככה קותי גילה".
אזרזר שומרת שבת כבר ארבע שנים, מאז הקורונה. "נכון, העולם השתגע אז, אבל גם קיבלנו מתנה לנשמות שלנו: הפסקת המרדף החולני. אני זוכרת את הימים שאני יושבת עם קותי בבית ואומרת, 'אין מצב שאנחנו חוזרים לעבודה ואני עובדת בשישי–שבת, זה לא הגיוני. נוהל הקידוש שבראנו פה חייב להימשך'. ידעתי שאני לא יכולה לחזור לעבוד בשבת, אבל זה לא יכול להיות רק סביב עבודה, כי אחרת זה כאילו אני עובדת על אלוהים, אז התחלתי לשמור שבת. לא הפצתי את זה כי עדיין לא הייתי מסוגלת להגיד את זה לעצמי, פחדתי שאחזור בי. אמרתי 'תנסי' – והצלחתי. ומאז אני שומרת שבת כהלכתה. אנחנו גם ככה בחינוך ביתי, אז זה אותו הדבר פשוט בלי טלוויזיה ובלי טלפון, יותר משפחה".
תמיד היית קרובה לדת?
"יש דבר כזה להגיד שאני מאמינה בקדוש ברוך הוא ויש להגיד שאני מאמינה בדרך שלו. תמיד האמנתי שהוא קיים ותמיד הייתה לי שיחה איתו, ואז כבר התחלתי להאמין בדרך. כדי לא להרגיש כפייה, אני מסתכלת על זה ממקום אינטרסנטי, אני מרגישה שכשאני שומרת שבת אני נשמרת, יש יום בשבוע שאי אפשר לגעת בי".
גוף, צורה וכישרון
אזרזר סיימה לאחרונה לצלם סדרת מערכונים שיצרה עם ג'וי ריגר עבור כאן 11. "ארז בן הרוש ביים, והבאנו גם את אושרית סרוסי הגאונה ואת נעמה אמית, חברה שלי. אני עוד לא תופסת את זה", היא מספרת. אחרי פגרה בתחילת המלחמה היא חזרה גם לבימת תיאטרון בית ליסין, להצגה "הדה גאבלר" ולמחזמר המוערך "אפס ביחסי אנוש", שמציג כבר ארבע שנים וחגג 400 הצגות.
"לא הייתה הצגה מדויקת יותר מ'אפס ביחסי אנוש' לחזור איתה, עבור כל התצפיתניות שצרחו 'תקשיבו לי'. כל ההפקה הזאת נשים, וזאת הייתה כזו גאווה. אני עפה על זה שאני במדים", אומרת אזרזר. "בחגיגות ה-400 פרקתי כל עול, השתחררתי כל כך על הבמה שלא שמתי לב איפה אני, הייתי בחוויית ניתוק. עילי בוטנר אמר לי, 'את היית עם עצמך, הזכרת לי אותך בחתונה שלך'. היכולת שלי לנתק קשר עם העולם מדהימה, אני לא צריכה לעשות סמים כדי להיות באורות, אני פשוט צריכה לעשות מה שאני אוהבת. זה כמו שאני לא צריכה לנפוש, העבודה שלי היא החופש שלי".
בניגוד לדימוי המאפיין אותה, אזרזר רגועה ונינוחה. "לפעמים כשאנשים פוגשים אותי הם אומרים, 'בוא'נה, את עמוקה'. מצחיק אותי שזה מפתיע אותם, כי איך אפשר לעשות תפקידים עם כאלה רבדים ודקויות ולא להיות בן אדם עמוק, אבל אני מבינה שאני זו שעדיין לא מעזה לפתוח מצלמה ולהראות משהו נקי. לפעמים אני מדליקה מצלמה, יוצא לי משהו אותנטי ואני אומרת, 'תמחקי, תרימי'. אני אומרת לעצמי, 'את לא מוכנה'".
אז מה, האנרגיות זו הצגה?
"לא. כשאני פוגשת בן אדם אחד על אחד אני בתוך ארבע שניות נכנסת לעומקים של הלב, אבל לא בסטורי מול עוקביי. שם אני בוחרת להרים, וגם בראיונות, אני עדיין לא נחשפת. את רוצה להגיד משהו אותנטי של החיים? דברי עם בעלך, דברי עם אבא שלך. מי שרואה אותי מבחוץ חושב שאני רק עושה צחוקות. לא יודעים שהרבה יותר מעניין אותי לנהל שיחות עומק של החיים ולדמוע ביחד. זה פשוט משהו שאולי התרגלתי אליו או שאני חושבת שרגילים ממני. אני חוגגת הרבה פעמים עם עצמי ועם הבורא, ומי שנהנה נהנה, ומי שסובל סובל. אני לא עובדת בשביל אף אחד כבר הרבה שנים. אני מכירה את השיח שלי על האובר-ביטחון שמפצה על חוסר ביטחון, וכשהבנתי שהעולם לא סובב סביבי התפכחתי, ונהיה לי הרבה יותר שקט נפשי, ואני עסוקה בעצמי אבל ממקום טוב. אני בכל לילה מעלה את עצמי קורבן לבורא, אני גוף, צורה וכישרון, במקרה נקלעתי לסיטואציה בגלגול הזה, אלוהים נתן לי מתנה, וכל מה שאני רוצה זה להעביר אותה הלאה".
אילו ביקורות את מקבלת?
"רוב הביקורת הן 'איזה כיף לחיות', עם שלושה סימני קריאה, ומי שלא אוהב אני מבינה שהוא לא במקום הזה ובסדר. מבחינתי שהכותרת של החיים שלי תהיה 'שנויה במחלוקת ואין לי שום רצון להתאים לכולם'. אני כבר לא צריכה אישורים. בחתונה שלי חשבו שעשיתי כל סם אפשרי. עד היום, אחרי ארבע שנים, עוד שואלים אותי על זה. מה עשיתי? אהבה עם הבורא ועם בעלי, שהיה נוכח לסירוגין, כי הוא לא אוהב לרקוד. אז באו ושאלו, 'למה את רוקדת לבד?'. קותי לא רקד בחייו, מה ציפיתם, שבחתונה שלנו הוא יהיה הרקדן האוטומטי? די. גם מה הבעיה עם תשומת לב? למה מתנצלים על זה? פעם נלחמתי לקבל תשומת לב, והיום זה קורה באופן טבעי כי אני עובדת במקצוע שזו תופעת הלוואי שלו. זו מתנה שקיבלתי, למה שלא אפתח אותה? יש משפט של המשוררת מיקה בן שאול שהיה משפט תפנית בחיים שלי, 'אני לא נולדתי בוערת כדי שיכבו אותי'. המלחמה גם גרמה לי להבין כמה אנחנו זקוקים לצחוק, לאושר, לרגעים קטנים של חיוך. הבנתי שאם ניצלנו אז אנחנו צריכים גם לנצל את החיים. אנחנו ניצולים של התקופה. ואם יש לי את הכוח לגרום לאנשים לשמוח ולצחוק, אז אני מודה על זה. יש לי תפקיד והבנתי את זה ואני משלימה עם זה, וגם הגיל עושה את שלו".
בקבלה, אבל לא ברוגע.
"לא רוצה להירגע. ביום שאני אתחיל להירגע אני אהפוך מעינב לצימוק. אבל יש בי המון שקט. יש הרבה רגעים שאני בזון עם עצמי, אני פשוט לא מקרינה את זה. מהרגע שאני יוצאת מהתיאטרון אני רוצה הביתה, לא לצאת, לא לשבת עם עוד אנשים".
הרשיתי לעצמי להוריד עוד קליפה
הצופים יכירו את אזרזר באנרגיה החדשה שלה כשתיכנס לנעלי חוקרת המשטרה איריס אברמוב בסדרת המתח החדשה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", שתעלה ב-20 במאי בקשת 12. בסדרה מתמודדת איריס, תוך כדי חקירת פרשת רצח, גם עם גירושים מאבי שני ילדיה (שלומי שבן בתפקיד משחק ראשון) ועם מחלת האלצהיימר של אביה בגילומו של גברי בנאי ("היו רגעים על הסט שאת כבר מתבלבלת אם זה גברי או הדמות. הייתי דואגת לו. היה לי חיבור איתו הזיה"). "איריס היא בחורה שהחיים כבדים לה, שהחיוך רחוק לה", היא מעידה. "שמחת החיים המגיסטית, שכל כך מאפיינת אותי, איננה. האופטימיות אצלה קורית רק כשהיא עובדת. עבדתי חודשיים וחצי רק על לדבר יותר לאט".
לא רק הקצב, את גם נטולת איפור.
"כשהציגו לי את זה היה חשש גדול בחדר של 'איך מגי תגיב'. הם היו ממש בחרדה, ואמרתי להם, חבר'ה, אני שחקנית, אני עושה דמות, הולכים לקרוא לי איריס אברמוב, למה שתהיה לי בעיה? אני בלי כלום. עם שיער לבן שלי, שלא צבעתי, ביקשתי אישור מגרנייה (חברת הקוסמטיקה שאזרזר פרזנטורית שלה בשמונה השנים האחרונות – א"ו), לא שמתי טיפת איפור".
נכון שזו דמות, אבל בסופו של דבר זו את במסך. ואיך באמת מגי עם לראות את איריס?
"קשה לי לראות את עצמי שם. זה חשוף. לפעמים ברחוב אני שמה משקפי שמש כי אני מרגישה שאני קוף, ואז אני אומרת שאם מישהו יזהה אותי אז שלא איראה כמו תחת. אז להיראות ככה בפריים טיים של קשת? בהתחלה זה נראה לי הגיוני, אבל אחר כך היו לי מחשבות. גם 80% שלי מבוטלים – המהירות, האינטנסיביות, הווליום, אני חלשה קולית".
ועוד הקהל התרגל למהירות ולקצב שלך בסדרה "טיטו ורוחו".
"כן, הם באים ממשהו שהם רגילים ואוהבים ועכשיו הם הולכים לראות אותי לא יפה, לא מזמינה ואיטית. ממש חששתי וגם סמכתי על אורן (שקדי, הבמאי – א"ו) באותה נשימה, שאני עושה פה משהו שאני לא מכירה. אבל זה הקטע, אני עושה צעד מעמיק יותר, הרשיתי לעצמי להוריד עוד קליפה. דווקא בחיים הפרייבט שלי אני רוצה להיות צעירה ותוססת".
אם בעצם 80% מהפורטה שלך כשחקנית מבוטל, איך התקבלת לסדרה?
"קיבלתי מייל פחות מחודש אחרי הלידה, 'מאמי, בואי מחר לאודישן'. אני מסתכלת על התסריט ואומרת, 'מה הקשר?'. הלכתי עם הניתוח הקיסרי עוד מדמם, אני גמורה, אני יותר מלאה מבדרך כלל, אני שפוכה בפנים כי זו עייפות שאי אפשר לשקר וזה מצב נפשי שאי אפשר להסתיר. וזאת בדיוק איריס אברמוב. לא תיארתי לעצמי כמה אלוהים מדויק. אם הייתי הולכת לאודישן בתור מגי, ומנסה להביא דכדוך כלשהו מתהומות לבי, זה בחיים לא היה קורה. וככה קיבלתי את התפקיד. אבל כשצילמתי את זה התאומות שלי כבר היו בנות שנה".
אז מאיפה הבאת את זה?
"הגוף לא שוכח טראומות, והתאומות שנכנסו לחיי היו מתנה, ועם זאת תאומות ותהומות, כי להסתכל לצד ימין ואז לצד שמאל, להיות אמא לשתיים כשאת בכלל לא יודעת מה זה להיות אמא, זה טרלול. להפוך להיות אחראי למפעל חייך זה לא דבר של מה בכך. וגם חזרתי לצילומים של 'טיטו ורוחו' מיד אחרי הלידה, אז גם לא הייתה לי חופשת לידה, ולצילומים את צריכה לחזור לעצמך, גם להיות באנרגיות שיא וגם להיות בגופך".
איך עושים את זה?
"עושים. אין מה לעשות, דדליין זה דבר מדהים, זאת החלטה".
את מוצאת דמיון לדמות או שאתן שני הפכים?
"לה יש שני ילדים, לי יש את התאומות. האישה מכורה לעבודה שלה, אני מכורה לעבודה שלי, כל הזמן בצילומים היה לי בראש 'אמא'לה, איריס בהליכי גירושים, רק שזה לא ייכנס אליי הביתה'. זה מאוד הפחיד אותי. כי הרבה פעמים קראתי דברים שאמרתי, דברים שקותי ואני מדברים, 'את כל הזמן בעבודה', 'יש לך גם ילדים', הדחקתי, אבל בעצם אני ממש דומה לאיריס. זאת הייתה מראה תוך כדי צילום".
בסדרה את מתגרשת משלומי שבן, איך היה לשחק איתו?
"אני מכירה את שלומי מיובל (שרף, אשתו – א"ו), שיחקנו ב'ניו יורק' ארבע עונות, והיה לי נוח ונעים איתו, וזה מדהים לראות אדם שאת מכירה מפסנתר ופתאום הוא במשהו שהוא עושה לראשונה. בסצנות היותר אינטימיות היה מביך. שתינו למוות. אני מאמינה שאפשר ליצור זוגיות על המסך גם בלי אינטימיות, אולי זה בגלל האמונה שלי ואולי כי לא נעים לי, במיוחד מאז שהתחתנתי. ואם מציעים לי עכשיו תפקיד וואו עם סצנה ממש אינטימית – אני אפילו לא ניגשת לאודישן".
גם עירום זה קו אדום?
"מה, את נורמלית? נראה לך?! זה מתחיל הרבה לפני קותי. זה שלי. אני לא אתפשט בשביל אף אחד. לא נראה לי הגיוני שהילדה שלי תראה אותי עירומה בטלוויזיה".
זה תמיד היה ככה?
"בשנים האחרונות. אז יש לי קו אדום. גם בתקופה של הנידה, כשאני רחוקה מבעלי, איזה מוזר זה להגיד שלום לאנשים בחיבוק, כשאת לא יכולה לגעת בגבר שאת רוצה".
איריס לא אישה יפה, מה בנוגע למגי? בראיונות עבר אמרת על עצמך שאת לא יפה. את עדיין מרגישה ככה?
"התעסקתי הרבה שנים במראה החיצוני שלי, ואז מצאתי את שאהבה נפשי. פתאום גם החתונה וגם, או מיי גאד, אני אמא, בת 37, לתאומות. תודה לאל שאני נראית כמו שאני נראית, ואני רק חוגגת את זה. להיות גם אמא ועדיין לחוות את עצמך צעירה וקלילה. וכן, אני מקבלת הרבה יותר תגובות חיוביות על המראה שלי, אז אני מבינה שמשהו פנימי השתנה. היום כשאומרים לי 'איזה יפה', אני אומרת 'תודה' או 'בעזרת השם'. תלוי ביום".
אני מאמינה בלתת מקום לעצב
הזוגיות בין אזרזר לסבג – איש תקשורת, שחקן וזוכה העונה הרביעית של "האח הגדול" – הפתיעה לא מעט אנשים. "אנחנו משלימים", היא מסבירה, "הקשיים הם יותר בגידול הבנות, וככל שהן גדלות, ככה היחסים בינינו מתאזנים. בסופו של דבר כל אחד מאיתנו שתה מים אחרים, גדל עם הורים אחרים ומכיר ערכים שונים, אז תמיד יהיו שיחות על איך אני חושבת שצריך להביא להן את הפיתה עם הריבה ואיך הוא חושב שצריך".
מה את חושבת ומה הוא?
"אני חושבת שצריך לחלק לרבע ולא לחצי, והוא יגיד, 'אבל הן כבר גדלו, צריך לפתח אותן, אי אפשר רק לשמור עליהן'. בסדר, לפתח, ואז כשהיא תיחנק אתה תתקשר אליי מבית החולים? אני ישר בחרדות, ויש לי מקדם הגנה. אני אומרת תן לילד לנסות כשהוא יכול, וקותי אומר שצריך לגרום לו להבין שהוא יכול. אני מבינה את ההיגיון שלו, וגם את הפחד שלי, וזה בסדר, ואנחנו עושים מה שהוא אומר, ואני מתבוננת מהצד, לוקחת אוויר, והן אוכלות את הקשה של הלחם ולא נחנקות. ואני צופה במחזה ואומרת, יפה, כפיים. זה קורה".
איזה אבא הוא?
"אמא'לה, ייגמר לך הריאיון, זה אי אפשר להגדיר, אין לי מילים לתת לך את האבא שהוא. והוא הכי דומה לאבא שלי. אין אבות כאלה. יש לי רק מה ללמוד ממנו".
לאורך השנתיים שיתפת בראיונות בקשיים, איך את עכשיו?
"זה השתנה פלאים, השמיים מתבהרים. בהתחלה את באמת לא רואה את האור, אבל הוא קרב ובא, ויש דבר אחד שאי אפשר להילחם בו – הזמן. וגם בשלבים הקשים של אחרי הלידה לא נלחמתי בזה, אמרתי לעצמי תהיי בזה. וגם כשראיתי את קותי חושב שהוא איבד את מגי, אני בתוך תוכי ידעתי שאני אחזור, לא נבהלתי מזה שזה לוקח זמן. אני מאמינה בלתת מקום לעצב, לתת מקום עד שאת נרפאת, לא להילחם. עכשיו אני מאוהבת בבנות שלי, כי הן פשוט קסם אנושי ואחת זו אני ואחת קותי, זה מדהים לראות, והן מתחילות לדבר ואת מתרגשת מכל דבר, אני קלישאה של אמא שאוהבת את הבנות שלה, שהן מתוקות וקסומות. מעניין אותי לראות לאן הן יגדלו, אני כבר רואה את המורכבות של כל אחת מהן, אני רואה את העניינים החברתיים והגופניים שיהיו להן, ואני יודעת שאני אהיה משמעותית בגיל המתבגר, שם יהיה לי יותר מעניין להיות האמא שאני מדמיינת".
מה החלק המאתגר בלהתרגל לתפקיד החדש?
"קשה לי עם רפטטיביות, בגלל זה המקצוע שלי מתאים לי, אני כל הזמן מחליפה בגדים ותפקידים, ואמא זה קבוע, זה סטטי. אומנם הגיל של הילדים משתנה והבעיות אחרות, אבל זה בסופו של דבר להיות בבית, שזה משהו שאף פעם לא הייתי טובה בו. אמא שלי קראה לי ילדת רחוב, הייתי רצה ברחובות ומוצאת שם תשובה. מאז שהתחתנתי והכרתי גבר כמו קותי, למדתי שבבית יש תשובות שלא תמצאי בשום מקום אחר. פעם ברחתי מהבית, היום אני רוצה לחזור הביתה. אבל לפעמים הרפטטיביות היום-יומית מוציאה אותי מדעתי, אני בחורה של ריגושים ואקשן, בקטע טוב. לא של חציית גבולות ולעשות סמים, אני סאחית. זה לא הקושי של להיות בבית, זו אני שאוהבת שינויים".
בסדרה הגירושים מגיעים כי העבודה שואבת את איריס.
"בחיים לא הייתי מתחתנת עם קותי אם הוא לא היה תומך בי, הוא ידע מההתחלה שאני סוס עבודה, וייחל כל החיים שאני אעבוד כמו שאני עובדת. אממה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שאו-קיי, את אישה עובדת אבל את גם אמא, תכניסי את הנתון הזה למחשב שלך. ולי היה קושי בשילוב של השניים, אני גם לא כל כך טובה בלעשות שני דברים במקביל. באו לי שתיים ואז באו לי שני קמפיינים ושני תפקידים, אז הכל הכפיל את עצמו, וקותי גיבה הכל. הוא תמיד אמר לי, 'כשאת עובדת אני לא פוצה פה, אבל כשאת בבית תהיי בבית'".
כי כשאת בבית?
"אני בטלפון הרבה. הגלגלים שלי עובדים, אני מתפעלת. אני יכולה לשחק עם הילדות חמש–שבע דקות, ומה עכשיו? לקרוא 'אליעזר והגזר' 500 פעם כשאת יודעת מה הסוף, והן רוצות עוד פעם ואני מהר מאוד מאבדת קשב וריכוז? אני לא יכולה לשקר, לא הייתי יכולה להיות רק איתן. אני באמת חושבת שאם אני לא הייתי בטוב, לא הייתי יכולה להיות בטוב איתן. הן היו מקבלות אמא סיוט לעומת אמא שהולכת ומגשימה חלום וחוזרת הביתה. הן מקבלות חגיגה של אושר, נכון שזה פחות שעות ביממה, אבל זה טרלול של טירוף".
נשמע שאת אמא קשובה לעצמה ולבנות. זה לחלוטין אמא טובה דייה.
"זה סידר לי איזה משהו, להגיד 'אני אמא בת 37', כי יש הרבה לחץ על זה, בטח בישראל. וגם רציתי להגשים לקותי את החלום להיות אבא. ועכשיו כבר פשוט בא לי, לא ממניעים חיצוניים. עכשיו כשאני רוצה, יכול להיות שאני אגש לזה אחרת".
אז את מוכנה לעוד ילד?
"בא לי זכר, בא לי מאוד. אני מודה שקשה לי לדמיין את עצמי עוד פעם נכנסת להתחלה, אפילו ההיריון כבר לא מלחיץ אותי, אני יותר נזכרת בסיוט של הימים הראשונים, אבל אני בטוחה שזה יהיה אחרת עם ילד אחד, ובכלל, אני כבר אמא, זה נראה לי אחרת. אין, אני חייבת בן. מרגש אותי הטסטוסטרון".
את, יודעת אי אפשר להבטיח שזה יהיה בן.
"אמרתי לקותי, תקשיב, אם אנחנו עושים עוד ילד וזה בן, אין בעיה. אבל אם יוצאת עוד בת, אני חייבת שיקראו לה סולנג', אם זה לא סולנג', אז אני לא נכנסת להיריון, אני צריכה שתסכים איתי. יואו, רק שלא ייקחו לי את השם".
צילום: טל עבודי | סטיילינג: גבע ורגב חזן | איפור: תהילה גוטליב | שיער: זיו אמסלם | הפקה: טל פוליטי | ע. סטיילינג: מאור ביטן