ארד, בני הבכור בן השש, הביט אליי. ״אבא״, הוא אמר, ״את מי אתה אוהב יותר? אותי או את נעם אשכנזי?״. הייתי בהלם. ״כי תמיד בלילה אתה איתו״, הוא הסביר, ״אני כל הזמן שומע שאתה מדבר איתו...". האמת היא שזה נכון. גם ארד, וגם הסדרה שלי ושל אסף קורמן ״נורמלי״ - שמלווה את נעם אשכנזי - נולדו לפני שש וחצי שנים, ויש מצב שישנם רגעים שנתתי לנעם אשכנזי יותר תשומת לב מאשר לילד שלי. זה די מטריד מצד אחד, ומצד שני אני לא יודע איך כותבים אחרת.

יודעים מה? זה כנראה אפילו עוד יותר גרוע מזה. כלומר, אם אני חושב על זה כמו שצריך, אולי אם לא הייתי לוקח על עצמי את המשימה לכתוב את הסדרה הזו, לא הייתי היום גרוש. יש סיכוי לא רע ש"נורמלי" עלתה לי בחיי הנישואין. כתיבה תסריטאית דורשת ממך הקרבה טוטאלית, התמסרות מוחלטת. זה לפחות מה שאני למדתי מאבי, הקולנוען והשמועה אסי דיין, שהסביר לי פעם שהוא לא שופט סרטי-קולנוע לפי כוכבים, הוא שופט על פי שאלה אחת ויחידה: האם היצירה אותנטית או לא אותנטית? ולאותנטיות יש מחיר גבוה.

בכדי לכתוב בצורה אותנטית אתה צריך לעבור איזושהי מטמורפוזה, להתנתק ממה שאתה חושב שיחשבו עלייך, ממה שאתה חושב על עצמך, ופשוט להתמסר כל כולך למלאכה. לבני זוג יש נטייה (די מוצדקת) לא לחבב את הרעיון הזה שבן זוגם מתמסר למשהו שאיננו קשור אליהם, במיוחד אם ההתמסרות הזו איננה מתוחמת בשעות מסודרות על-פי לו״ז יומי (שעדיף שיהיה בין שמונה לחמש בימים א׳-ה׳), אז זה בכלל אסון. יש ציטטה של ארנסט המינגווי שאני מחבב: ״כתיבה היא דבר פשוט, כל שעליך לעשות זה לשבת ליד מכונת הכתיבה ולדמם״. על זה רוני, אשתי לשעבר נהגה לומר לי: ״אז תשים פלסטר שלא תדמם״. רצה הגורל וכיום היא נמצאת בזוגיות יפה ויציבה עם יוצר אחר - ציון רובין - היוצר של הסדרה ״תאג״ד״, שם יודעים היטב איך לטפל בדימום. האמת היא שאפילו פעם אחת מצאתי את עצמי מאחר כהרגלי לאחת הפגישות עם חברת ההפקה של הסדרה ואנשי ״הוט״ ומישהו בשולחן הביט אליי וזרק לעברי: ״ציון בטוח היה מגיע בזמן״. אני מודה שזה היה מצחיק, אך באותה מידה גם אירוני עם ניחוח טראגי. אף אחד בשולחן לא הבין את המשמעות העמוקה הנסתרת שיש כאן.

ליאור דיין בסדרת דרמה חדשה על חייו (צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת 12)
״למה לא אמרת לי שזה כזה מסובך, אבא?" | צילום: מתוך "ערב טוב עם גיא פינס", קשת 12

״נורמלי״ (ימי חמישי ב-22:15 ב-HOT3, HOT VOD ו-NEXT TV)  נולדה מתוך ספר שהוצאתי לפני שמונה שנים בשם ״אנשים מעדיפים לטבוע בים״, קובץ של תשעה סיפורים קצרים - שזה המינימום הנדרש לספר סיפורים קצרים. כמובן שאיחרתי את הדד-ליין להגשת הספר אבל הצלחתי לשכנע את המו״לית של ההוצאה, רחל פן, להתגמש איתי מאחר והסברתי לה שכמו שאומרים ש״עד החתונה זה יעבור״ אני מוכן להבטיח ש״עד החתונה אגיש את כל הטקסטים של הספר״. החתונה עליה דיברתי הייתה החתונה המתוכננת שלי ושל אשתי בדימוס שתוכננה ל-14 במרץ. כמובן שיום לפני החתונה מצאתי את עצמי במצב בו אני צריך לכתוב עוד סיפור אחד בשביל להשלים את המלאכה. את כל אותו היום הקדשתי לכתיבת הסיפור האחרון; סיפור שבמרכזו נער בשם נעם אשכנזי מתאשפז במחלקה הפסיכיאטרית. הכתיבה, איך לא, התארכה מעט מעבר לצפוי וכך יצא שאפילו לחתונה שלי איחרתי (בשעה וחצי). אבל זה היה שווה את זה בשביל אותו הרגע בו רחל פן, המו״לית, נכנסה לאולם קבלת הפנים של החתונה ואני מיד הכרזתי - ״ראית מה הגיע לך במייל? עמדתי במילה שלי״. ״שמע, אתה מטורף״, היא אמרה לי, נתנה לי נשיקה ואיחלה לי המון מזל-טוב. ״כן, זה סיפור על טירוף וחוסר-שפיות״, השבתי לה. כמובן שציון לא היה מאחר בהגשה של הספר וגם לא היה מאחר לחתונה.

הא, זה אתה", אמר השוטר, "עכשיו הכול ברור״

אחד הדברים המעניינים בכתיבת תסריט הוא מגוון הדברים שאתה מוצא להתעסק בהם כשאתה לא מצליח לכתוב. אני מכיר למשל כותב שמפנה את האנרגיות לטובת עסקי גננות וגידול צמחים משונים באדניות שלו, או מישהי שברגעי מחסום הכתיבה הופכת למפלצת יד-2 ומוצאת לאנשים דירות ואף משכנעת אותם לעבור אליהן. אצלי זו הכביסה. במהלך כתיבת התסריט בכל פעם שנתקעתי מיד ניגשתי לעשות כביסה.

העניין הוא שרוב הזמן את מלאכת הכתיבה נהגתי לעשות בשעות הקטנות של הלילה. מה שאומר שגם קשיי הכתיבה הגיעו בזמנים הללו, כלומר, לא אחת מצאתי את עצמי בעיצומה של מאניית כיבוס לילית. הסיפוק במקרה הזה היה כפול, הלוא שלא רק חדוות הכיבוס גואה בך, אלא גם הידיעה שאתה תורם ליציבות זרם החשמל במדינה. למי שלא יודע, בינואר 2012 החליטה חברת החשמל לצאת למהלך מהפכני במסגרתו הוחלט לווסת את צריכת החשמל במדינה על ידי הכפלת המחיר לקילו-וואט בשעות השיא ולעומת זאת, היא הוזילה משמעותית את מחיר החשמל בשעות הפחות מקובלות - מהשעה עשר בלילה ועד שש בבוקר. כך סברו בחברת החשמל שהם יעודדו צרכנים לבצע פעילויות שצורכות חשמל רב (כמו שימוש במכונת כביסה ומייבש) מחוץ לשעות השיא. אז מבחינתי היה בעצם גם משהו הומאני במלאכת הכיבוס הלילית ולא רק התחמקות מקשיי הכתיבה שאורבים לי בחדר העבודה. למעשה, אפילו חשבתי שאולי מגיעה לי איזו הוקרה קטנה בדמות אות הצטיינות או משהו כזה בשל היותי אזרח למופת ומודל חיקוי לכובסים ולכובסות בכל רחבי הארץ.

ליאור דיין (צילום: באדיבות אוהד קב וHOT)
דיין, אסף קורמן ורועי ניק | צילום: באדיבות אוהד קב וHOT

אלא שלא קיבלתי שום אות הצטיינות. להיפך, כמעט מצאתי את עצמי במעצר. זה היה בשנה שבה גרתי בפרדס-חנה, בבית פרטי שכלל מחסן בחצר - אותו הפכתי להיכל כביסה. באותה שנה חוויתי מחסומי כתיבה רבים במהלך כתיבת התסריט ומכונת הכביסה עבדה שעות נוספות, בשעות הקטנות של הלילה כמובן.

העניין הוא שהדרך בין הבית למחסן לא הייתה מוארת ולכן השתמשתי בפנס-ראש שחובשים על הראש, ממש כמו כורה פחם. נכון שהלוק הכללי הוא די מזעזע אבל זה לא הטריד אותי כי בשעות הקטנות של הלילה איש אינו רואה אותך. ככה לפחות חשבתי. עד שיום אחד בסביבות 2 וחצי בלילה, כשאני בשיא מלאכת מיון הכביסה בסל שמחוץ למחסן, חשתי פתאום הבזק של אור חזק תוקף אותי. הסתובבתי וראיתי שני שוטרים רצים אליי בעודם מכוונים אלי את פנסיהם ואחד מהם מחזיק באקדחו. מיד זרקתי את ערימת הכביסה שהייתה בידי והרמתי ידיים, אבל הם המשיכו להתקרב אליי עד שאחד מהשוטרים עצר, הביט בי ואמר ״הא, זה אתה, עכשיו הכול ברור״.

מסתבר שאחד השכנים התקשר למשטרה והודיע על פעילות חשודה של אדם שמסתובב בחצר עם פנס ראש ונכנס ויוצא מהבית עם דברים בידיו. ״למה אתה מכבס בשתיים וחצי בלילה?״, שאל אותי אחד השוטרים. ״זה בגלל סדרה שאני כותב על מחלקה פסיכיאטרית״, השבתי.

״מה?״, אמר השוטר, ״על מה אתה מדבר?״. עוד לפני שהספקתי להגיב, השוטר השני לקח פיקוד ואמר לי בטון תקיף אך מאוד אבהי במהותו: ״תעשה לי טובה ליאור, לך לישון. אתה נראה לי עייף״. אחר כך הוא פנה לשוטר שלידו ואמר לו: ״אלוהים יעזור לי, איך נכתוב את הדו״ח של הקריאה הזו? מה בדיוק נרשום בו? זה לא אמין מה שהולך פה״.

״אתם רוצים שאני אעזור לכם לכתוב את הדו״ח?״, הצעתי את עזרתי, ״אני טוב בכתיבה״.

״לא, לא״, הם אמרו, ״אתה עדיף שתלך לישון״.

בניגוד לאנשים אחרים שלא מכירים מקרוב את עולם הכתיבה התסריטאית, אני גדלתי עם אבא שכתב תסריטים על תסריטים (מ״גבעת חלפון אינה עונה״ ועד ל״החיים על פי אגפא״) ואני חייב להגיד שכמי שהתבונן עליו מהצד זה היה נראה כמו משהו די פשוט. לא כזה סיפור גדול. ובכן, זה לא. כתיבת סדרה היא כמעט משימת התאבדות, ואתה הולך לאבד בדרך הרבה דברים; חברים, משפחה, זמן, כסף, קלוריות, סיבולת לב-ריאה, שינה... אבל אם אתה עושה את זה טוב (ואני לא יודע אם הצלחתי בזה, אבל בהחלט עשיתי את הטוב ביותר שלי), אתה זוכה במשהו שמעטים זוכים בו בחייהם - אתה זוכה להיכנס לתוך הראש והלב של אנשים, ואתה יכול להעניק להם מתנה ענקית, דמות, חבר, נניח אחד בשם נעם אשכנזי, שיישאר להם במחשבות גם אחרי שהפרק נגמר, שילווה אותם גם אחרי שילחצו על כפתור כיבוי הטלוויזיה.

בפעם האחרונה שביקרתי בחלקת הקבר של אבא שלי בבית העלמין של נהלל החלטתי שלא אשמור בלב את הכעס שיש בי. נעמדתי מול חלקת הקבר שלו וסיננתי: ״למה לא אמרת לי שזה כזה מסובך? תדע לך שאני מאוד כועס עלייך. בגללך חשבתי שזה הולך להיות פשוט וקל.״

פתאום חלף לידי מישהו שגם בא לבקר את קרוביו בבית העלמין ואני כמובן הפסקתי לדבר לחלקת הקבר. מבחינה תדמיתית יצרתי לעצמי שם של מישהו קצת משוגע, אבל לא עד כדי כך שאדבר לקבר.

כשהאיש המשיך והלך, לקחתי נשימה וזרקתי עוד משפט לכיוון קברו של אבי: ״אבל זה בסדר, אני חושב שבסופו של דבר הסדרה עומדת במבחן השאלה  - האם היא אותנטית או לא. היא מאוד מאוד אותנטית אבא. אני מבטיח לך שאתה יכול להיות גאה בי״.