קראו לו "השהיד החי". המנהיג הרוחני של איראן, עלי חמינאי, דיבר עליו במונחים של גיבור לאומי. הוא היה האיש החשוב ביותר בהפעלת המיליציות האיראניות במזרח התיכון, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה. במגזין "טיים", שבשנת 2017 בחר בו לרשימת 100 האנשים המשפיעים בעולם, נכתב שעבור השיעים הוא שילוב של ג'יימס בונד, ליידי גאגא והגנרל הגרמני ארווין רומל. זה סיכם היטב את המעמד המיתולוגי של קאסם סולימאני.
ב-3 בינואר השנה תקף כוח אווירי אמריקאי את שיירתו ליד נמל התעופה הבינלאומי של בגדד. סולימאני נהרג ואיתו לפחות שבעה אנשים נוספים, ביניהם סגנו. עבור משטר האייתולות של איראן זו הייתה מכה תדמיתית ואסטרטגית שהובילה לאיומים מפורשים בנקמה. עבור אוהד חמו, כתב חדשות 12, זה היה מבוא לרגע המפחיד בחייו.
שבועיים לאחר החיסול מצאו את עצמם חמו והצלם אלי בוקר באזכרה לשהיד המת במרכז האיסלמי על שם האימאם עלי בברלין. בגרמניה מתגוררים כ-200 אלף גולים איראנים, רבים מהם מתנגדי המשטר; לצדם חיים בעיר גם רבים מתומכיו, לא כולם איראנים בהכרח.
חמו ובוקר הגיעו לברלין במסגרת סדרת כתבות על איראן של היום - על הפליטים הפוליטיים, על מצבו של המשטר, על הסיכוי למהפכה. כשהכתבות שודרו השבוע במהדורות היומיות של חדשות 12, אפשר היה לראות שאפילו בשביל חמו – כתב השטחים הוותיק ששידר פעמים רבות מתוך עזה, שבשנת 2015 הצטרף למשט אל חופי הרצועה, שהשידור הראשון שלו אי פעם היה מהמוקטעה של יאסר ערפאת – זה לא היה סתם עוד יום עבודה.
"הגולים מתנגדי המשטר נתנו לי את הטיפ על ההתכנסות הזאת, הביאו אותנו לשם ועזבו. הם מפחדים מהאנשים האלה ויש להם סיבה טובה", מספר חמו השבוע על נסיבות הגעתו לאזכרה של סולימאני. "בכניסה אמרתי שאני פואד חמו, שאנחנו עיתונאים פלסטינים שעובדים על סרט. יש לנו סיפור כיסוי בסיסי, אבל אני יודע שאם הם מתחקרים אותי יותר מדקה וחצי - אני נופל, מה גם שהצלם שלי לא יודע ערבית בכלל. אבל אנחנו נכנסים ומתחיל מצעד של מולות (כוהני דת שיעים – י.פ) איראנים ואנשי חיזבאללה. הם מתחילים לשיר קינה דתית ואני מבין שאני בטהרן הקטנה עכשיו ואם הם מגלים מי אנחנו, זה הסוף שלנו. 17 שנה אני בשטחים, הייתי עם חמאס, פת"ח ותנזים, הסיטואציה של סכנה מוכרת לי. אבל כשאני חושב על האויב הנצחי של ישראל, אני לא חושב על פלסטינים. אני חושב על המשטר באיראן ועל חיזבאללה. זה הרוע המוחלט שאין לנו איתו מגע בלתי אמצעי ופתאום אני מוצא את עצמי איתו בחדר סגור. זאת הייתה רבע השעה הארוכה בחיי".
בכתבה הראשונה בסדרה של חמו הוא נראה מאזין לשירה לעילוי נשמת המת, מוקף אנשי דת קיצוניים שעבורם ישראל היא תמיד "השטן הקטן" – להבדיל מארה"ב, "השטן הגדול" – כשמסביב תלויות תמונות של השהיד החי המת. בתוך כל זה בולטת הבעת פניו של חמו, או ליתר דיוק היעדרה.
אתה נראה שם רגוע באופן כמעט מטריד. הרי זאת סיטואציה שבה טעות אחת קטנה עלולה להיגמר רע מאוד.
"זה משחק. אתה שומר על פני פוקר, אבל הגוף שלך זועק 'תברח מפה'. אתה נמצא במקום לא טבעי לך בצורה הכי קיצונית שיש. אחר כך בארץ, כשישבנו על החומרים עם המתרגם מפרסית, הוא עצר את ההקלטה, הסתובב אליי ואמר לי: 'אתה חולה נפש. אם הם היו מגלים שאתם ישראלים, הם היו סוגרים את המסגד ושוחטים אתכם'. ואתה יודע שהוא צודק".
איך הפחד המוסתר הזה בא לידי ביטוי באותו מעמד בברלין?
"בדרך כלל כשאני נמצא בסיטואציה אני מאוד שולט בה. שם לב לפרטים, מכוון את הצלם, אני מאוד חד והכל מאוד ברור. פה זה היה אחרת. כשיצאנו החוצה אלי שאל אותי, 'תגיד, ראית שכולם ענדו טבעת עם אבן כמו שהייתה לסולימאני?'. אמרתי לו שלא, כי לא ראיתי כלום באותן הדקות, הייתי כמעט עיוור. זה בנאלי וקלישאתי, אבל זה באמת להביט לרוע בעיניים, למשהו שהוא הזר המוחלט בשבילך. זה באמת היה אירוע מאוד עוצמתי רגשית ואחריו הייתה לי נפילת מתח דרמטית. לא ישנתי כל הלילה".
לא היית בהיי מההישג העיתונאי?
"לא, כי הפחד עוד זרם בעורקים. לקח לי זמן להירגע".
בסוף יהיה אדם שיעמוד מול המערכת ולא ישתוק
חמו (43), יליד ירושלים, למד מזרחנות כבר בתיכון ואת הערבית ספג מהבית ("יש לי רומן ארוך עם השפה מגיל אפס, כי אני מזרחי והתרבות של בית סבא וסבתא הייתה ערבית - צד אחד עיראקי וצד אחד ממרוקו"). בגיל 26, עם תואר ראשון בארכיאולוגיה ותואר שני במזרחנות, הוא שמע שבערוץ 1 – הגלגול הקודם של תאגיד השידור הציבורי - מחפשים תחקירן לדסק הערבי. כעבור שנה הוא כבר היה כתב שטחים מן המניין וזה מה שהוא עושה מאז, בשנים האחרונות בחדשות 12. "אני חושב שזה הדבר הכי חשוב שיש", הוא אומר על תחום הסיקור שלו, "כי זה פה, זה קרוב אלינו, כי שכחנו שיש לנו ארבעה מיליון שכנים שנמצאים על ידינו והתפקיד שלי הוא להזכיר לציבור הישראלי שהם קיימים. מעבר לזה אני מכור לאדרנלין, להרגשה של להיות במקום שאף ישראלי לא יכול להיכנס אליו. לאבד שליטה על החיים שלך זאת תחושה מרגשת מאוד".
פחות משלושה שבועות עברו מאז ההסתננות שלו לאזכרה של סולימאני. חמו שב לביתו שבתל אביב, לאשתו ולשלושת ילדיו ולעבודתו, אבל המחשבות והלב נותרו עם גיבורי סדרת הכתבות. בפרק השני הוא מסתובב בעיר הטורקית ואן ופוגש פליטים איראנים ששורדים בקושי בתנאים שהולכים ומידרדרים וחיים בפחד מסוכני משמרות המהפכה שעוקבים אחריהם. אחד המרואיינים בכתבה הוא רופא שיניים שנעצר באשמה שניהל בלוג שבו התבטא נגד הממשל בטהרן. הוא עונה ונידון למוות, עונש שהומתק למאסר ועינויים של חמש שנים. לאחר ששוחרר ונעצר שוב הוא נמלט מאיראן לטורקיה. חמו פוגש אותו לצד אם ובנה שנרדפו באיראן לאחר שהתנצרו, מתנגד משטר אחר שנאלץ להסכים למסור את כלייתו תמורת שחרור מהכלא ואיש עסקים אמיד לשעבר שכל חנויותיו הולאמו על ידי המדינה לאחר שהביע את דעותיו.
"הרבה פעמים אני נקשר למרואיינים, ושם הרגשתי את זה מאוד חזק", אומר חמו. "פגשתי אנשים שלא החלפתי איתם מילה באופן ישיר, רק דרך מתורגמן, אבל התחבקנו רגעים ארוכים כשנפרדנו. בשבילי זה היה חיבוק מתוך כאב, מתוך הבנה שאני מותיר אחריי אנשים שנלחמים על החיים שלהם. אני מגיע כמו פרפר, שואב מהם את הדבש, את הסיפור, וממשיך הלאה, אבל משהו בסיטואציה של הרופא קשר אותי אליו. יש לו שלושה ילדים, וגם לי. הוא מבוגר ממני, אבל לא בהרבה. אנחנו פחות או יותר מאותו מעמד חברתי-כלכלי והוא איבד את הכל ואמר לי שאילו היה צריך, היה עושה את זה שוב ושוב, כי הוא נאמן לעצמו. אלה אנשים מעוררי השראה. הרוב מורידים את הראש, והם גיבורים אמיתיים. הסיפור שלהם הוא על רוח אנושית שנגלית במלוא יופייה - כשיש רשע ורוע וחוסר צדק אמיתי, בסופו של דבר יהיה את האדם הזה שיעמוד מול המערכת ויאמר שלא ישתוק, למרות שהוא יודע מה המחיר של זה".
אתה שומר על קשר עם מישהו מהם?
"עם קמרן, רופא השיניים. אני מנסה לסייע לו לצאת משם. מאדם שהיה לו הכל, הוא הפך לאגורופוב שלא יוצא בכלל מהדירה הקטנה מאוד שלו, שאין לו כסף והוא לא בקשר עם הילדים".
בינואר, אחרי הפלת המטוס האוקראיני, ראינו הפגנות של אזרחים איראנים נגד שלטון האייתולות. יש תקווה שהמשטר הזה ייפול בקרוב?
"מישהו איראני אמר לי שבאיראן יש 80 מיליון בני אדם, מתוכם חמישה מיליון תומכי משטר. כל השאר, או שהם פסיביים או שהם נגד. היה מעניין לשמוע את התקווה של אנשים רבים שפגשתי ושמאמינים שאנחנו רגע לפני מהפכה, אבל אני באמת מתקשה לראות את זה קורה, כי המשטר הנוכחי נשען על מכניזם גדול ומשומן שנבנה במהלך 40 השנים האחרונות. למשל הבסיג', ארגון מתנדבים חצי צבאי שכפוף לזרוע היבשה של משמרות המהפכה האסלאמית – הוא מונה בערך שבעה מיליון אנשים שמגדלים אותם מגיל שבע-שמונה. זה ממש כמו ההיטלר יוגנד. הם פראי אדם.
"סיבה שנייה היא שלמשטר הזה אין כמעט קווים אדומים. במצרים מובארק עמד בפני ברירה, לטבוח באנשים שלו או להרים ידיים. הוא בחר באופציה השנייה, אבל אני לא רואה את זה קורה כאן. אם כבר, אני מוצא הקבלה בין איראן לעזה. שני המקומות סגורים ונשלטים על ידי משטרים רעים מאוד. כשמאתגרים את עזה, החמאס יורה כדי להרוג. באיראן אותו הדבר, בהפגנות האחרונות דיווחו על 1,500 הרוגים. אלה משטרים שאין להם אלוהים, בין היתר כי מבחינתם זאת מלחמה על החיים ועל המוות. הרי אם השלטון ייפול לא יהיו רחמים כלפיהם. זאת מלחמה על הישרדותם הפיזית".
אז למה מתנגדי המשטר האיראנים בכל זאת אופטימיים?
"הם אומרים, פעם היו הפגנות אחת לעשור. הייתה מחאה ב-2009, אחר כך ב-2011. עכשיו זה כל שנה - 2017, 2018, 2019. אנשים יוצאים ומביעים מחאה על רקע המצב הכלכלי הרע, הסנקציות נגד איראן, העלאת מחירי הנפט".
יש קשר לאביב הערבי שהתחיל ב-2010 ונדם?
"מה שאנחנו חווים הוא אביב ערבי שני. הראשון פסח על איראן, והשני כבר נוגע בשליטה האיראנית. מאות אלפים יוצאים למחאות בטריפולי ובביירות, לכאורה בגלל שחיתות, אבל בסופו של דבר הם יוצאים נגד אחיזת החנק של חיזבאללה, נגד הנוכחות האיראנית בלבנון. זה ממשיך להפגנות ענק בעיראק נגד השיעים שם ונגד עושי דברה של איראן. הם לא רוצים את התפיסה של איראן, הם רוצים חופש. כלומר, בסופו של דבר גם עיראק וגם סוריה יוצאות נגד איראן ואז זה מגיע לאיראן עצמה. אבל שינוי דרמטי שם אני לא צופה".
אנחנו שועטים לקראת מדינה דו לאומית
חמו פסימי לא רק לגבי אפשרות של מהפכה איראנית שנייה, אלא גם לגבי הזירה המקומית. הוא עצמו חווה את המרחק ההולך וגדל בין שני הצדדים. "יש פה אבולוציה די מייאשת שהתחילה בעזה ב-2006, עם חטיפתו של גלעד שליט, אז הרצועה נסגרה לחלוטין גם עבור העיתונאים. עכשיו זה קורה ביהודה ושומרון, יש מגמה לאנטי-נורמליזציה של הנוכחות העיתונאית שם. לפני חודשיים עשיתי כתבה איפשהו בשטחים והיה מישהו שחיבק אותי מול המצלמה. בלילה ירו על האוטו שלו, וזה קורה לא מעט. אנשים מאוד חוששים לדבר עם התקשורת הישראלית, עושים להם שיימינג ברשת ובחוץ. יש חשש אמיתי לדבר, המרחב הציבורי מאוד מאיים. היכולת להשמיע ביקורת עצמית על המקום שלך, שזאת נשמת אפה של הדמוקרטיה, כמעט לא קיימת עוד".
השינוי הזה מורגש גם בגבולות הקו הירוק.
"פחות, אבל כן, מסכים. אמר לי פלסטיני אחד מהמוקטעה, 'אתם ממש הולכים ונטמעים במזרח התיכון, אתם הופכים למדינה ערבית'. הוא דיבר בעיקר על החירות לדבר. זאת אמירה חזקה מאוד".
התכנית של טראמפ החזירה לרגע לשולחן את הרעיון של הסדר קבע. יש לזה סיכוי?
"את תכנית המאה אף אחד לא יקבל. היא לא תקרה. בתפיסה הפלסטינית מדובר בתנכית חד צדדית שעוינת אותם. הם אומרים, 'ויתרנו על פלסטין ההיסטורית, אנחנו מוכנים לקבל 22 אחוז ביהודה ושומרון, וגם את אלה אתם לוקחים לנו. ומזרח ירושלים. יותר מזה, אנחנו 25 שנה מדברים איתכם ולא קיבלנו כלום'. זה מבוי סתום וזה לא עובד".
מה אתה כן חושב שיקרה בחזית הישראלית-פלסטינית?
"יש שני וקטורים מנוגדים שאני נחשף אליהם כל הזמן בעבודה שלי. מצד אחד המציאות הלא פשוטה של חיים כפלסטיני בשטחים, הנוכחות הישראלית הצבאית שהעמיקה מאוד בשנים האחרונות. הרבה פעמים ברגע שאתה עובר את הגדר, בחוויה הרגשית שלי, אתה מגיע למקום מאוד עצוב שהוא כזה בין היתר בגלל התרומה הישראלית. מצד שני אני נחשף באופן בלתי אמצעי לתפיסות עולם שלא נותנות לך לגיטימציה, שעושות לך דה-הומניזציה. אני חווה את זה ברמה האישית וזה קשה ומדכא כל כך. אני לא חושב שמישהו מדלג כמוני וכמו הקולגות שלי בין העולמות ונחשף לקושי שישראל מייצרת שם ולקושי שמייצר הצד שלהם, לכיעור של שני הצדדים. קשה לי לדבר עם אנשים בצד השני שאומרים 'אין לכם זכות קיום במדינה הזאת' ממקום של שכנוע עמוק".
והתפיסה בצד הישראלי היא עדיין של "אין פרטנר".
"רוב הפלסטינים לא רוצים פיגועים. בכל פעם שזה קורה אני מקבל עשרות טלפונים משם והם מקללים את מי שעשה את זה, מוקיעים ומקיאים את זה. מצד שני, בתפיסת העולם הבאמת עמוקה אני חושב שהתנועה הלאומית הפלסטינית ובטח האסלמיסטים לא באמת מקבלים אותנו. זה מאוד עצוב".
אז מה יהיה?
"יהיה לא טוב. אנחנו שועטים לקראת מדינה דו לאומית. כל השיח על סיפוח הוא מאוד מסוכן, הוא מאיים על זהותה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית. משום שהוא לא ייעצר בשטחי C. הפנטזיה של כל מיני גורמים בישראל לראות את יהודה ושומרון בשלמותם מסופחים תביא לחורבנה של ישראל. שאלתי את הרב של עופרה מה הפתרון שלו, והוא אומר שכן, ניתן לשני וחצי מיליון פלסטינים אזרחות ישראלית, ואנחנו ננצח אותם דמוגרפית בכל מקרה. זה מסוכן. אנחנו שונים מדי, באים מעולמות אחרים מדי ולא יכולים לחיות פה ביחד באותה מדינה. זה לא יעבוד. צריך לייצר הפרדה. זאת הדרך היחידה להתקיים פה וזאת הציונות האמיתית".