"בית אבות בפתח תקווה, שעת ערב. מטפל שקוראים לו נפוליאון, שזה היום השמיני שלו בעבודה, לוקח למקלחת קשישה בת 86 בשם מרים. הוא נועל לה את כיסא הגלגלים, מפעיל את המים החמים ושואל אותה 'גברת, טוב?'. היא אומרת 'טוב' והוא נזכר שהוא שכח להביא ספוג, אז הוא הולך להביא. בינתיים המים החמים מתחממים. והיא צורחת. ואף אחד לא שם לב. כשנפוליאון חוזר אחרי עשר דקות - לא כי הוא הלך לשחק בפלאפון, הוא היה צריך להביא ספוג – כבר יש למרים 45 אחוז כוויות קשות. אחרי תשעה ימים היא מתה בייסורים נוראים. בבית המשפט אמרו, 'הם בישלו אותה'".

חיים הכט משתתק לרגע, טופח על שולחן בית הקפה וחוזר על המילים האחרונות, מקפיד להדגיש כל הברה. "הם בישלו אותה".

חיים הכט
צילום: רונן אקרמן

מרים פזה נפטרה לפני שבע שנים. באוגוסט האחרון נגזרו עבודות שירות על אברהם שוחט, מנהל המוסד שבו שהתה, "נאות השרון", ועל המטפל נפוליאון ביינה. במסגרת הסדר טיעון שנחתם עם השניים, המטפל הורשע בגרימת מוות ברשלנות והמנהל בעבירה של הפרת חובת אחראי. "אף אחד לא עשה כאן משהו במכוון", מפתיע אותי הכט כשאני מצפה לשמוע ממנו דברים נוקבים על קלות העונש. "אתה לא יכול להאשים את העובד וגם לא את המנהל של המוסד, הרי אין לו שם אנשים שעברו הכשרה כמו שצריך או באו עם ניסיון מספיק. אין לו, זה העובדים שיש לו. אתה מבין? אז זה למה צריך את עידו, תמי וליטל".

כשהפתרון הוא הבעיה

לפני כשנתיים הודיע הכט על עזיבת התכנית "יצאת צדיק" לאחר 14 שנים. התחושה – גם שלו, הוא אומר – הייתה של צעד ראשון בדרך לפרישה מטלוויזיה. "אני באמת בגיל שאני כבר לא צריך להתפרסם. אני עובד בתחנת רדיו, יש עוד כל מיני דברים שאני רוצה לעשות, צלחתי רוויה ברוך השם. מאז שפרשתי מהתכנית הציעו לי ב'קשת 12' כל מיני רעיונות, אמרתי 'אני אחשוב', לחצו, 'חיים בוא'. בסוף אמרתי, אני מוכן לבוא אם נעשה תכנית על זקנה, על זקנים. הייתי בטוח שלא יבינו מה אני רוצה, אבל כבר למחרת אמר לי אבי ניר, 'חיים, אני איתך".

חיים הכט
צילום: רונן אקרמן

לתכנית שהחזירה אותו מסף פרישה אין עדיין שם זמני, אבל האג'נדה שלה כבר חקוקה בסלע. חיים הכט עומד לשנות מהיסוד את האופן שבו המדינה מטפלת בקשישים, והוא עומד לרתום לשינוי הזה את הצעירים. עידו, תמי וליטל במקום נפוליאון, רוזמרי וצ'רלטון. כבר עכשיו הוא מזמין צעירים וצעירות אחרי צבא שמעוניינים להשתתף במיזם ובתכנית להשאיר את פרטיהם אצל ההפקה. "למדינת ישראל יש היום רק שתי אפשרויות", הוא אומר במבט שאני מזהה בו הכנה ל"סאנשיין". "או שאנחנו מביאים ישראלים צעירים לטיפול בקשישים, או שאנחנו בונים אי קרח ענקי ושולחים לשם את הורינו לגורלם. כמו האסקימוסים". 

הכט הגיע לנקודה הזו בחייו ובקריירה שלו כשהוא עצמו כבר מעבר לגיל הפרישה – הגדרה שמעוררת בו התנגדות עקרונית, שלשיטתו היא חלק מהבעיה ("אנשים נזרקים מהעבודה בגיל 67 כי יש לך חוק מטומטם. אם עובד רוצה להמשיך, תן לו להמשיך. ביפן אנשים עובדים עד גיל 90"). והגיל, הוא אומר, תפס אותו לטוב ולרע. "לפני שבוע הייתי בן 69 –".

עד 120.
"מעניין שאתה אומר, כי אני על סף ה-70, ופעם זה היה קשיש, אבל 70 היום זה הנעורים של הזקנה. הדור שלנו קיבל מתנה של 15-12 שנות חיים יותר מההורים שלנו. לילדים שלנו מצפה עוד בונוס, עוד שלוש-ארבע-חמש שנות חיים נוספות. ברור שהכל סטטיסטית, אין שום אחריות של היצרן, אבל זאת המגמה. וכתוצאה מזה, הדרמה הכי גדולה ובוערת שלנו היא הטיפול בזקנים. דרמה חברתית, כלכלית, פוליטית, מה שאתה רוצה. יש היום במדינת ישראל דור שלם – בעצם זה יותר מדור, זה כל בני ה-30 עד ה-60, שני מיליון אנשים - שמטפלים גם בילדים בגילים שונים וגם בהורים מזדקנים".

הכט עצמו היה בן 67 בפעם האחרונה שמדינת ישראל בדקה לעומק את מצבה בכל הנוגע לטיפול באוכלוסייה המבוגרת. באוקטובר 2017 פרסם מבקר המדינה "דו"ח בנושא טיפול המדינה בקשישים סיעודיים השוהים בביתם"; הממצאים הצביעו על שורה של כשלים, ביניהם היעדר פיקוח ובקרה על הכשרת המטפלים, תשלומי יתר וניצול לא יעיל של תקציבים, וגלגול הנטל מהמדינה אל המשפחות ("הרשויות לא נתנו את דעתן כנדרש על הצורך לתמוך בבני המשפחה... ולמעשה זנחו והותירו אותם להתמודד עם הנטל הכבד"). אלא שבאופן מפתיע, בוודאי מצדו של אדם שפעם עמד מאחורי תכנית בשם "לתקן את ישראל", הכט מסרב לייצר אמירות של ייאוש כללי מהמדינה ומהמערכת. "ישראל בסך הכל בסדר עם זקניה. לא זורקים אנשים ברחוב", הוא אומר וממקד את הבעיה דווקא במה שמהווה כיום את הפתרון העיקרי שלה.

חיים הכט
צילום: רונן אקרמן

"מדינת ישראל היא המקום שבו הכי הרבה זקנים מטופלים בביתם ולא במוסדות. בעולם!", הוא טופח שוב על השולחן. "קרוב ל-60 אחוזים מהזקנים שזקוקים לטיפול מקבלים אותו בבית, שממילא מוסכם על כולם שהוא המקום הכי מומלץ, אבל אנחנו מצליחים לעשות את זה רק כי יש לנו סטארט-אפ שקוראים לו פיליפינים. היום זה כבר שם גנרי לסרי לנקים והודים ולטבים ונפאלים ויו ניים איט, אבל זה נגמר. כל הסיפור של הפיליפינים נגמר".

תראו מי שמטפל

לפי סקר של אתר "iSavta.co.il" שתוצאותיו פורסמו בשנת 2018, 38 אחוזים מהמטפלים הזרים בישראל היו מעדיפים לגור ולעבוד לקנדה. 6 אחוזים ציינו את אוסטרליה כיעד מועדף – אחוז זהה למספר הנשאלים שציינו כי היו מעדיפים להישאר בישראל. לצד הנטייה לעזוב בהזדמנות הראשונה צריך להביא בחשבון את מדיניות ההגירה ההולכת ומקשיחה של המדינה, מדיניות שבמסגרתה מגורשים עובדים לא חוקיים שבעבר היו על תקן הילד עם האצבע בסכר: כבר בשנת 2017 כתב ב"דה מארקר" דרור אלחנני, יו"ר עמותת חברות הסיעוד באיגוד לשכות המסחר, כי בישראל חיים כ-10,000 מטפלים שאשרת העבודה שלהם הסתיימה והם מועסקים באופן בלתי חוקי.

במציאות הזאת - עובדים לא חוקיים שהמדינה מעוניינת לגרש, עובדים חוקיים שמעוניינים להסתלק – לא פלא שנוצר היפוך בכל הנוגע לחוקי ההיצע והביקוש. "היום אתה כבר לא מראיין את העובד הפיליפיני", אומר הכט. "זה הוא שמראיין אותך. הוא מגיע לארץ ובוחר אותך. אם אני לוקח אותך עכשיו לבית בעכו או בנהריה שצריכים לסעוד בו הורים זקנים, אין להם יותר עובד פיליפיני. הם הביאו עובד על הוויזה שלהם והוא ברח להם, הוא ברעננה. הוא בא מלכתחילה כדי לברוח לרעננה".

חיים הכט
צילום: רונן אקרמן

אלא שהכט לא מאשים את העובדים הזרים במצוקתם של הקשישים המקומיים. להפך. "הסיפור של הפיליפינים זה קלאסיקה ישראלית, זה החזירות שלנו. הדרך שבה אנחנו מתייחסים אליהם, מטפלים בהם. יש פה פיליפיניות שלא ראו 11 שנה את הילד שהן עזבו בגיל שלוש, שלא לדבר על זה שפיליפיני כזה מקבל שכר מינימום. הוא עובד אצלך מסביב לשעון, והישראלי, אין לו בעיה עם זה. הגישה שלו היא 'מה קרה, בבית שלו הוא מקבל עשירית מזה'. עוד דבר שכולנו יודעים, שהיה בחדשות, זה שאם מטפלת זרה נכנסת להיריון - זאת עבירה פלילית. זורקים אותה מהארץ, מכניסים לבית סוהר. התחרפנו לגמרי".

השיחה שלנו מתמקדת בתחילתה בקשישים המטופלים בביתם, אלא שהבעיה אינה מוגבלת אליהם. כבר בשנת 2016 הגיש איגוד בתי האבות בישראל לבית המשפט המחוזי בירושלים עתירה מנהלית נגד רשות האוכלוסין בדרישה להתיר העסקת 6,000 מטפלים זרים לנוכח מחסור חריף בכוח אדם; כעבור שנתיים, לפני חגי תשרי 2018, ארגון בתי האבות החליט בצעד חריג שלא לקלוט קשישים סיעודיים עד לאחר החגים. במילים אחרות, גם המוסדות סובלים ממחסור הולך ומחריף בעובדים מיומנים – וכשמביאים בחשבון את הנתון הזה, פתאום ברור למה הכט מאמין שהסיבה האמיתית לטרגדיה של מרים פזה היא מצוקה. לא רשלנות.

"יש אנשים מהעשירון העליון שיכולים להרשות לעצמם דיור מוגן בכל מיני בתי אבות ברמה מסוימת. הרוב הולכים לבתי אבות שמפוקחים על ידי המדינה, וזה בסדר גמור. כסף יש, המדינה מעבירה אותו והכל בסדר, אבל יש בעיה אחת: אין מי שיעבוד. פעם עבדו שם יוצאי ברית המועצות, אבל הם כבר מזמן לא שם. עבדו שם ערבים או שוהים בלתי חוקיים, גם הם לא שם".

מי כן שם?

"כל מיני זרים שמחפשים מקלט במדינת ישראל. ערב רב של אנשים שמגיעים לשם כמפלט אחרון".

לירות כן, לקלח לא

לפני כחמישה חודשים מצאו מתנדבי זק"א בירושלים גופה של גבר כבן 70 במצב של ריקבון מתקדם. היא שכבה תקופה ארוכה בבית בירושלים לפני שהתגלתה. מנתוני זק"א שפורסמו באותה עת עלה כי מתחילת השנה נרשמו באזור ירושלים בלבד 18 מקרי מוות של אדם גלמוד וערירי שגופתו נמצאה במצב דומה. אם אלה פני הדברים, קשה להתווכח עם תחושת הדחיפות שמשדר הכט ("בישראל יש היום בין 250 ל-300 אלף איש מעל גיל 80 שצריכים איזושהי צורה של טיפול, חלק גדול בלי פיליפיני ובלי כלום. הצורך עצום").

חיים הכט
צילום: רונן אקרמן

כבר בשנת 2017 כתב דורון רז, יו"ר איגוד נותני שירות הסיעוד בישראל, מאמר דעה ל"דה מארקר" שבו הציע אופן פעולה דומה לחזון שמשמיע הכט היום: "מקבלי ההחלטות צריכים לתקן את החוק כדי למשוך לענף חיילים משוחררים". אבל הפתרון של רז והכט – מתווה עידו, תמי וליטל – נשמע כמעט אוטופי למי שהתרגל לחשוב שצברים יעדיפו אבטלה על עבודה פיזית, כל שכן טיפולית.

הכט נחוש לשנות לא רק את התפיסה הזאת, אלא גם את המציאות. התכנית החדשה פונה לצעירים יוצאי צבא שמעוניינים להמיר את פרק "העבודה המועדפת" בשנה של משימה מיוחדת: עבודה בבית אבות סיעודי במשרה מלאה, כולל משמרות. בתמורה יקבלו הצעירים שכר שיכול להגיע עד 9,000 שקלים בחודש, לא כולל המענק השנתי לעבודה מועדפת – שמשרד הבריאות התחייב להכפיל כביטוי של הערכה וכתמריץ לבצע את העבודה הקשה, מה שיוסיף לשכרם השנתי כ-20,000 שקלים. "סיירת הכט" יקראו להם.

זה נשמע מרשים וחדור נחישות, אבל איך אתה משכנע דור של ישראלים צעירים שזה כדאי להם? איך אתה גורם להם אפילו לשקול עבודה שרוב הישראלים מזהים עם תנאי עבדות?
"לפרויקט הזה אני מחפש את הנחשונים, את פורצי הדרך, את האנשים שיהיו שונים. אני מאמין שאם נדע לתת לזה את ההילה היהודית והציונית והישראלית, הם יבינו שזה הדבר החשוב לעשות".

אני לא בטוח שציונות היא טיעון רלוונטי לבני דור ה-Z.   
"אתה יודע, אתמול הלכתי למלא דלק בתחנה בטבריה. דיברתי עם החבר'ה שעובדים שם במסגרת העבודה המועדפת. הוא השתחרר מגולני וגבעתי ועכשיו הוא ממלא דלק ומוכר לך פחיות של משקאות אנרגיה. ואני שואל, מה דה פאק מועדף שם? מה מועדף בחרא הזה? בדיוק את החבר'ה האלה צריך להעביר לסיעוד. כמעט 6,000 צעירים עובדים היום בתחנות דלק. תאר לך שמחציתם, 3,000, היו עושים שנה בבית אבות. זה היה משנה את המדינה הזו".

לא מתווכח איתך, אבל הם עדיין צריכים לרצות בזה.
"אז הנה, דיברתי על זה עם החבר'ה בתחנה. חצי שעה חפרתי להם. אמרתי להם, במה שאני מציע יש לא רק ציונות אלא גם חשיבות. אתם תקבלו כסף כמו בתחנת דלק, אולי אפילו טיפה יותר, ואתם תעשו לנשמה שלכם דבר אדיר. אדיר".

איך הם הגיבו?
"הם אמרו לי חיים, אתה יודע מה, אנחנו באים לעשות שנה בפרויקט שלך".

בהנחה שאין לך אפשרות ללכת ולחפור לכל צעיר בכל תחנת דלק, איזה שינוי תודעתי הם צריכים לעבור כדי להצטרף לסיירת שלך?
"צריך להסביר להם שזה הדבר הכי חשוב היום למדינתם. תשמע, הוא היה עכשיו שלוש שנים בשירות מדינת ישראל. חלקם השליכו את נפשם מנגד. הוא אומר לך שאין לו בעיה לירות במחבלים, אבל מה, לקלח?".

חיים הכט ביפן
"אוי לנו ומר לנו אם כשתהיה זקן יטפל בך רובוט". הכט ביפן | צילום: מתוך התכנית החדשה של חיים הכט, קשת 12

שאלה שאני בטוח שתישאל.
"והתשובה היא כן. כן! אתה יכול להסביר לו. אני לא רוצה להישמע קלישאתי, אבל אני אומר לך, יש בזה קדושה. זה הדבר הכי יהודי שאתה יכול לעשות".

שלא תדעו רובוט

הכט יודע בדיוק איפה ומתי הוא חי. הוא לא מנסה למכור לצעירים את האשלייה שאפשר ללכת למכולת עם ציונות וחשיבות. "יש בזה גם צד תועלתני", הוא אומר. "אנחנו עושים את התכנית עם משרד הבריאות, שנותן חודש של הדרכה ומוציא אותך עם אסמכתא של מטפל. באזורים מסוימים בארץ, בעיקר צפון ודרום, אין להשיג פיליפינים בגלל כל מה שכבר אמרנו כאן. אחרי שנה של עבודה מועדפת בפרויקט שלנו, כשתהיה בלימודי משפטים או מחשבים או לא יודע מה, אתה יכול לעשות המון כסף אם תעבוד בסיעוד. משלמים היום 60, 70, אפילו 80 שקל לשעה".

בדברים קודמים שעשית בטלוויזיה, כמו "בין כרכור לסינגפור", מצאת בחו"ל מודלים שישראל יכולה לאמץ כדי לפתור בעיות יסוד. בתחקיר שלכם מצאתם מודל כזה לאוכלוסייה המבוגרת?   
"הדבר הראשון שאתה מגלה במבט החוצה הוא שהבעיה משותפת לכל העולם המערבי. באירופה ובארצות הברית יש כבר היום מחסור של כשלושה מיליון מטפלים. לשאלתך, לא מצאתי מדינה שפתרה את זה באופן מיטבי, אבל יש מקומות שמנסים. במדינות מסוימות מציעים לימודי סיעוד בחינם או שכר יותר גבוה. ביפן מייצרים רובוטים סיעודיים. הממשלה שם אפילו אוסרת לייצא את הטכנולוגיה הזו מתוך מחשבה שקשישי עירך קודמים, אבל החבר'ה של מיצובישי וסוני וטושיבה אומרים, 'היי, זה יגיע גם אליכם'".

חיים הכט
צילום: רונן אקרמן

אולי זה באמת הפתרון?
"ראיתי את זה, צילמנו את זה, ואני אומר לך - אוי לנו ומר לנו אם כשתהיה זקן יטפל בך רובוט".

מצד שני, יש מי שיטען שהפתרון שלך הוא אחיזת עיניים. שלא חוכמה לגייס חבר'ה צעירים כשהפיתוי הוא חשיפה בטלוויזיה. הביקורת תטען שהצורך האמיתי הוא לדפוק על שולחנות בכנסת, ואתה הלכת על מה שמצטלם טוב.
"אני שם על זה קצוץ, 30 שנה לא כתבו עליי משהו טוב. ואני אומר באמת ובתמים - חבר'ה, אני מוכן לבוא לכל אחד ואחד מכם הביתה, לא רק בטלוויזיה, ולשכנע שזה חשוב".

"יצאת צדיק", "לתקן את ישראל", עכשיו סיירת הכט. אתה חושב שתפקידך כאיש תקשורת הוא לתקן את המדינה?
"עכשיו אני לא בא לתקן את ישראל. אני רוצה לנסות להביא גאולה בתחום אחד קטן ואני מאמין שאפשר לעשות את זה. אם ישמעו אותי מספיק אנשים צעירים שיש להם לב גדול ונכונות, אפשר לייצר משהו שיגרום לשינוי עצום".

ומאיפה בא הדרייב האישי להביא שינוי לאומי?
"תומר כפרה, אני אקח אותך לבית אבות סיעודי ותוך ארבע דקות אתה מוחק את השאלה שלך כי היא לא רלוונטית. אתה תבין בדיוק".

 מעוניינים להיות חלק מסיירת הכט? לחצו כאן

צילום: רונן אקרמן | איפור: עינב שלום