לשחר גרוניך יש עיניים ירוקות וחיוך חולמני, שנראה כי לעולם לא מש משפתיה. מתברר שגם כשהיא בוכה - היא עדיין מחייכת. קשה להבחין בכך, אבל שחר מדווחת על לא מעט דמעות אחרי שנפלה למים בנינג'ה ישראל, מהר מדי מהרגע שהכרנו אותה. "רואים שבכיתי, ברור שרואים", היא אומרת היום, "ליפול כל כך מהר בנינג'ה זו פדיחה".

איפה טעית?
"אני לא יודעת. אני טובה. אולי יש טובות ממני או כאלה שהשקיעו יותר, אבל אני באמת טובה. אני יכולה יותר מזה. אולי הייתי לא מרוכזת, או שהקליטה שלי קצת איטית ואני מצליחה יותר בפעם השנייה. מה שאני יודעת, זה שהרבה אנשים טובים נפלו בסטפר. זה לא אומר משהו. אולי רק שהייתי בלחץ".

אפשר להבין. זו סיטואציה מלחיצה.
"נכון, אבל רציתי להגיע יותר רחוק, אני לא אוהבת להפסיד".

כשלון בספורט הוא הדבר היחיד שיכול להוציא אותך משלוותך?
"זה קורה, כן. אני יכולה לרצות לבכות באמצע אימון, כשאני לא מצליחה משהו, להיות עצבנית נורא. אבל זה דווקא גורם לי להבין עד כמה זה חשוב לי, עד כמה אני רוצה להצליח. רוב הפעמים יוצאת בחיוך מאימונים. יום רע הופך ליום טוב. ספורט זה לנפש".

אני פוגשת את שחר בדרך לאימון נינג'ה, בסטודיו של המתמודד הבולט מהעונה הקודמת, אדם מלכי. המטרה המוצהרת, וכזו שמאפיינת את כלל המתמודדים המכורים -  לחזור בשנה הבאה. מבחינתה של שחר, הפרק הראשון היה רק סיפתח למי שעדיין יכולה להפתיע ואולי אפילו להגיע לגמר הנינג'ה בעתיד. את כל זה היא מנסה לעשות באופן עצמאי, בלי הנחות והטבות. חתיכת אתגר, כשאבא שלך הוא אייקון ישראלי בשם שלמה גרוניך. "חשוב לי שלא יגידו שהשגתי דברים בגלל אבא שלי", היא אומרת, "ואם אני מרגישה ככה בנינג'ה, תארי לך מה אחותי המוזיקאית מרגישה. התחושה היא שאת צריכה להוכיח יותר, שדברים לא יראו עקומים מהצד. הרי יכולתי גם להגיד שלא מגיעה לי כתבה ב-mako, כי נפלתי די מהר".

שחר גרוניך (צילום: אור דנון)
מעיל: ריפליי | בגד גוף: Factory 54 | צילום: אור דנון

יש ילדים-של שמקבלים את הפרסום ביותר התלהבות. שמתייחסים זה כאל פריבילגיה.
"אני כנראה שונה. אני בכלל לא אוהבת להצטלם, אפילו לא כשהחבר שלי רוצה לצלם אותי. אני לא חושבת שאני פוטוגנית. כל הסלביות זה לא מעניין אותי במיוחד. ברור שעכשיו זה חלק מהכיף, אבל זה לא מה שאני מחפשת. כולם אוהבים תשומת לב, אבל קשה לי לראות את עצמי בטלוויזיה. אני הכי ביישנית במשפחה שלי, אמא שלי ואחותי מוחצנות, אבא שלי הוא אבא שלי. אני אחרת".

מי הוא אבא אנחנו כבר יודעים היטב. אבל גם אמא היא לא פראיירית. מיכל אדלר היא הצלע הנשית ב"שלישיית אדלר", טריו המפוחיות המהולל. אחותה התאומה של שחר, ים, היא מוזיקאית בוגרת רימון ואושיית אינסטוש בהתהוות. שחר היא בעצם היחידה מהמשפחה הגרעינית שלא עוסקת במוזיקה - אלא אם כן הבאזר נחשב ככלי נגינה. 

גרוניך הפך לאבא לראשונה בגיל 48, כשנולדו שתי התאומות מאשתו השלישית והצעירה ממנו ביותר משני עשורים. מאז עברו 23 שנה. היום, מספרת שחר, ההורים שלה כבר לא יחד. ההופעה הציבורית האחרונה של אדלר הייתה כשהגיעה לקבל את פרס ישראל בשם בן זוגה בשנת 2017,  תחת הדי סערה תקשורתית על רקע עדויות בחשד להטרדות מיניות שהתפרסמו נגד גרוניך עם הכרזת הזכייה. "באתי לכאן כדי לתמוך בבעלי. אני איתו באש ובמים", אמרה אז אדלר, שעה שבעלה בחר להישאר בבית. כמה חודשים לאחר מכן התיק נגד גרוניך נסגר בשל חוסר ראיות. בעוד שאימה נלחמה אז את מלחמתו של גרוניך - שחר, הבת, מעדיפה לא להתייחס לנושא כלל. "אבא שלי הוא אדם טוב, שמעולם לא ניסה לעשות רע לאיש", היא אומרת ומסתפקת בכך.

שחר גרוניך (צילום: אור דנון)
אורטל אלימלך בוטיק | צילום: אור דנון

ההורים התגרשו אחרי שהפרשה התפוצצה?
"אני לא זוכרת בדיוק מתי הם התגרשו או למה. זה קרה כשהיינו בצבא. זה פשוט קרה. היום שניהם חברים טובים ואני גרה אצל שניהם - אצל אבא במושב חרוצים והבית של אמא בנתניה".

הכי ביישנית בכיתה

מושב חרוצים הוא המקום בו נולדה וחוותה ילדות שהיא מגדירה כ"מפנקת". "ההורים שלנו היו מאוד משחררים, תמיד נתנו לנו הכל. לא ידעתי מה זה 'מתי את חוזרת הביתה', כמו שחברות שלי היו שומעות מההורים שלהן. הדבר היחיד שבו היה מעט לחץ, זה הרצון של שניהם שנלך למוזיקה".

איך זה בא לידי ביטוי?
"הם שלחו אותנו ללמוד פסנתר בכתה ד', לא כל כך התחברתי אז עברתי לגיטרה, וגם זה לא תפס. אחותי ואני למדנו פיתוח קול, היינו בלהקה בבית ספר. בשלב מסוים חוסר הבטחון שלי הכריע והחלטתי שלא בא לי על זה. אני פשוט לא אוהבת להיות על במה, בניגוד לאחותי, שהיא זמרת היום. אני מפרגנת לה מאוד, היא עילוי".

שחר גרוניך (צילום: אור דנון)
מעיל וטופ: Factory 54 | מכנסיים: צ'מפיון | תכשיטים: קאמי | צילום: אור דנון

איך ההורים קיבלו את ההחלטה שלך להתרחק ממוזיקה?
"בלי שום בעיה. הם הבינו שהלב שלי לא בזה".

הרגשת שאת שונה מילדים אחרים, בגלל אבא שלך?
"ברור שבדברים מסוימים מרגישים את זה. הורים אחרים עובדים בבקרים וההורים שלי עובדים בערב, ואנחנו עם בייביסיטריות או סבים וסבתות. היו תקופות שהם היו נוסעים הרבה, טסים להופעות בעולם, ועל המקרר היה לוח שמסומן בו מתי הם חוזרים. וגם כשהם נמצאים - פתאום יש שיחת טלפון לאבא מעיתון ומראיינים אותו או שמפורסמים באים הביתה כמו מארינה או מוש בן ארי, את קולטת שאת לא חיה את החיים שכל הילדים חיים. לפעמים זה בא טוב, אבל לפעמים זה הפריע לי".

מתי למשל?
"בתור ילדה היה לי קשה עם זה שאבא שלי מוכר, אם היו שומעים שירים שלו בכיתה, אני הילדה הכי ביישנית בעולם וזה היה מביך אותי. פתאום שמים בכיתה את "יש לי סימפטיה" היה לי קשה עם זה. לא הבנתי אפילו כמה השירים גאוניים, רק עכשיו אני מבינה. לא רציתי את הפוקוס עליי. הייתי חבויה ולא אוהבת תשומת לב. הביך אותי גם כששאלו אותי בן כמה אבא שלי. היום אבות מבוגרים זה יותר מקובל אבל אז זה היה פחות".

הוא בן 71 היום. הגיל שלו מעסיק אותך?
"זה מפחיד לפעמים, לא אכחיש. אני רוצה שהוא יהיה בחתונה שלי, יכיר את הילדים שלי. הוא מנסה לשמור על הבריאות כמה שהוא יכול".

אבא שלך לא נתפס ציבורית כאיש קל.
"אני מבינה מה את אומרת. אנחנו תמיד צוחקות עליו שהוא עונה לטלפון "היי, זה שלמה גרוניך", הוא אף פעם לא יגיד סתם 'הלו'. הוא מודע לעצמו, הוא יודע שהוא שלמה גרוניך. אבל צריך להבין שהוא פשוט איש מעופף, חי בעולם משלו. לא יודעת אם הייתי מגדירה את זה איש קשה, פשוט שונה. הוא הכי חמוד בעולם, אבל הוא לא מנסה למצוא חן. פעם מישהי ביקשה ממנו תמונה במקדונלד'ס והוא אמר לה 'לא'. לא הבנתי אותו, אמרתי לו - 'אבא, למה העלבת את האישה הזו?'. הוא הסביר לי שזה מביך אותו, הוא לא מתנשא, הוא פשוט ביישן".

שחר גרוניך (צילום: אור דנון)
חולצה: אורטל אלימלך בוטיק | ג'ינס: ריפליי | נעליים: דיסקו רוסו רעננה | צילום: אור דנון

"להיות אישה בנינג'ה זו שליחות"

אחרי ששחר הבינה שהיא ומוזיקה זה לא - גילתה שספורט הוא הצוהר שלה לביטוי עצמי. "תמיד הייתי טובה בספורט, משחקת כדורגל עם הבנים. בצבא הייתי מדריכת כושר וזה פתח לי את האישיות. התחלתי לגלוש, התאהבתי בגלים ואז גיליתי גם את הנינג'ה והתחלתי להתאמן. זה מאוד התאים לי".

למה דווקא נינג'ה?
"לא אהבתי חדר כושר, אני פחות מתחברת להרמת משקולות ולתרגילים עם מכונות, זה משעמם אותי. אני אוהבת קפיצות, תרגילים לרגליים, זה היה תחביב בהתחלה ואז אדם התחיל לתלות ברים בסטודיו וללמד אותנו לקפוץ מאחד לשני, נורא אהבתי את זה. אדם הוא מאמן תותח שיודע מה הוא עושה. הייתי מעלה באינסטגרם סרטונים של האימונים שלי וכולם הגיבו שאני חייבת ללכת לנינג'ה. אבל הצילומים יצאו על הטיול אחרי צבא שתכננתי, אז חשבתי שאצטרך לוותר".

מגיפה עולמית קטנה החזירה את שחר לארץ בזמן להגיע לאודישנים של נינג'ה ישראל (רביעי ושבת בקשת 12) אחרי הכל. "הייתי בסך הכל חודש בברזיל כשהיינו צריכים לחזור ארצה בגלל הקורונה. לא הייתה ברירה. זה היה מבאס, כי חסכתי כסף לנסיעה ותכננתי לשהות שם תקופה ארוכה. רק אחרי שחזרתי הבנתי שעכשיו אני בעצם יכולה לגשת לנינג'ה. אז בתוך הרע יש גם טוב". 

היום היא מתפרנסת מהדרכת גלישת גלים ולומדת לתואר בחינוך גופני במכון וינגייט - בלמידה מרחוק. "קשה ללמוד בזום פיזיולוגיה ואנטומיה אבל אני עושה מאמץ. מעניין מה יקרה עם החלק המעשי". השלכה אישית נוספת של משבר הקורונה, היא הזוגיות שלה בחצי השנה האחרונה. "את בן הזוג שלי, רון, הכרתי לפני שטסתי, כששנינו מלצרנו באותה מסעדה. התחיל ביננו משהו אבל שנינו ידענו שאני טסה להרבה זמן ושזה לא יכול להיות רציני. כשחזרתי – זו הפכה לזוגיות רצינית. זה החבר הראשון שהכרתי להורים".

מה רון עושה?
"הוא לומד הפקה אלקטרונית". 

מוזיקאי? מעניין מה פרויד היה אומר.
"כן, אבל מסגנון אחר לגמרי. הוא אוהב טראנס וכאלה. כמובן שהוא מאוד מעריך את אבא שלי".

שלמה גרוניך (צילום: Moshe ShaiFlash 90)
שלמה גרוניך | צילום: Moshe ShaiFlash 90
מיכל אדלר (צילום: Yonatan SindelFlash90)
מיכל אדלר | צילום: Yonatan SindelFlash90

הוא תמך בכך שתלכי לתוכנית?
"בטח. אנחנו רצים ביחד. בריצה הוא עוקף אותי, אבל כשעשיתי לו אימון כוח הוא הבין כמה אני חזקה. מאז הוא לא ירד ממני, התעקש שארשם לנינג'ה". 

בעונת הנינג'ה שבה הקול הנשי נשמע חזק יותר מתמיד, עם הלחיצה המדוברת של אמור פז על כפתור הבאזר, נדמה שאין מתמודדת נשית שלא מרגישה את כובד האחריות על כתפיה. "אני לא מכירה את אמור אישית אבל מאוד התחברתי לדברים שהיא אמרה", אומרת שחר, "היא דיברה על השליחות שלה בתור אישה בנינג'ה, והיא צודקת. אין הרבה נשים שחושבות שהן יכולות ומעט מאוד עשו באזר בישראל. זה שהיא מצליחה, זה משמח לכל הבנות שרואות בבית, וזה עושה להן חשק וגאווה".

יצא לך מן הסתם לא מעט להיות במיעוט נשי בין גברים.
"ברור. בצבא הייתי מדריכה חיילים קרביים, בנינג'ה לפעמים אני באימון רק עם בנים. בדרך כלל אני מרגישה הכי נוח בעולם, אפילו מרגישה שהם מעריכים אותי יותר, כי את בחורה ועושה את מה שהם עושים. אבל לפעמים כשאני לא עומדת בקצב שלהם זה צובט לי. הרצון להוכיח יותר גדול".

כמה שעת ביום את מקדישה לספורט?
"לא חישבתי את זה אף פעם", היא מחייכת, "בוא נראה -   אני גולשת כשיש גלים, רצה 5-6 קילומטר כמה פעמים בשבוע, מתאמנת בנינג'ה שעה וחצי, שעתיים, בכל פעם. כן, זה יוצא די הרבה. בזמן האחרון אני עושה ארבעה אימוני נינג'ה בשבוע. כבר נהייתי שרירית ממש בזרועות. אנשים רואים עליי שהשתניתי".

את אוהבת את הלוק הזה?
"זה סבבה, חלק מהעניין. באופן כללי אף פעם לא הייתי ילדה שעפה על איך שהיא נראית אבל עברתי עם זה תהליך, היום אני אוהבת. למרות שספורט אצלי לא קשור בנראות. יש קטע של הדור שלי, שאנשים עושים ספורט בשביל התמונה לאינסטגרם, בשביל להראות. אני לא שם - אבל שכל אחד יעשה מה שהוא אוהב".

שחר גרוניך (צילום: אור דנון)
צילום: אור דנון

מה הכי בא לך שיקרה לך עכשיו בחיים?
"אני בסך הכל ילדה בת 23, אז אני קצת מחפשת את עצמי ואת דרכי כרגע, אבל אני לא נלחצת מזה. אולי הייתי רוצה בטחון, יותר להאמין בעצמי ולא לחשוש. אני מאוד מחושבת אז אולי אני צריכה פחות לחשוב, שמה שיהיה יהיה". 

וללחוץ על הבאזר בעוד שנה?
"הלוואי".

צילום: אור דנון | סטיילינג: כנרת מנור מזרחי | איפור ושיער: מרום טל וינשנק