שנה הולכת, שנה באה, ומפה לשם ומבלי לשים לב אנחנו נמצאים כבר בלב ליבה של מאה שהפכה את הטלוויזיה מפורמט בידורי פופולרי לאומנות השמינית, בלי להגזים, וממציאה את עצמה שוב ושוב מחדש. כעת, בסיומה של שנת 21 במאה ה-21, מערכת tvbee גייסה את מיטב כותביה על מנת לבחור את עשרים ואחת הסדרות המעניינות, המרגשות, החכמות והחדשניות ביותר שהמאה הזו הספיקה להביא לנו, ולתת להן את הכבוד הראוי להן.

לרשימה שתקראו נכנסו רק סדרות מתוסרטות, רק סדרות שהתחילו אחרי שנת 2000 ורק כאלה שכללו יותר מאשר עונה אחת – לא שאנחנו נגד הקונספט, חלילה, אבל סדרה שמצליחה לשמור על רמתה גם לאורך מספר עונות היא כזו שהוכיחה את עליונותה ואיכותה. אז הנה הן, לפי סדר הא'-ב', 21 הסדרות הטובות ביותר של המאה ה-21 (עד כה). ולא, "משחקי הכס" לא פה. תהרגו אותנו. 

אטלנטה (2016)

מתוך "אטלנטה", דונלד גלובר (צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "אטלנטה" | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

"ראפ זה להוציא את המיטב מסיטואציה לא טובה", מסביר פייפר בוי בפשטות את נקודת המוצא של הז'אנר המוזיקלי הכי דומיננטי ופורה באמריקה של המאה ה-21. זו גם אמירה רפלקסיבית שמתייחסת לנקודת המוצא של "אטלנטה", הסדרה שיצר דונלד גלובר ועוסקת בראפר הבינוני הזה, באנשים שסביבו ובעיר בה הם חיים.

גלובר, מולטי-טאלנט בלתי נסבל (שאתם אולי מכירים גם כצ'יילדיש גמבינו) לקח על עצמו כאן פרויקט ענק והפך אותו ליצירה קטנה, חתרנית וגאונית. כי "אטלנטה" היא קודם כל סדרה שעוסקת במציאות חייהם של אנשים שחורים בארה"ב, באבסורד הכואב ובסוריאליזם המצחיק שמאפיינים אותה. מהאלמנטים האלה הוא רוקח מוצר טלוויזיוני שלא דומה לשום דבר אחר: זו לא דרמה, לא קומדיה, לפעמים זו אפילו לא ממש סדרה (עשו לעצמכם טובה ותחזרו לפרק 7 של העונה הראשונה, או לפרק 6 של העונה השנייה).

כל הקטגוריות קורסות אל מול חוויית החיים המוצגת ב"אטלנטה", ובהתאם גם אל מול חוויית הצפייה בה. ואם זה מתחיל להישמע כבד ומתיש, חשוב לציין: מדובר בתוכן טלוויזיוני מצחיק ומסעיר עם פסקול מטורף ובכיכובם של ג'סטין ביבר, דרייק ומכוניות בלתי נראות. בערך. (יובל פגי)

בורגן (הממשלה) (2010)

מתוך "בורגן" (צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "בורגן" ("הממשלה") | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

סדרות קוריאניות עוד עשויות להתגלות כטרנד חולף - אבל אי אפשר, פשוט אי אפשר, לסכם (חלקית) את המאה ה-21 מבלי להתייחס למפעל הסדרות הסקנדינביות והנורדיות. ובעוד שלהיטים כמו "הגשר" ו"דה קילינג" זכו גם לגרסאות דוברות אנגלית, "בורגן" היא תופעה שאסור לתרגם: גם כי הפוליטיקה הדנית היא כזו שמתנהלת ומדברת אחרת לחלוטין מזו של מדינות אחרות, וגם כי עוד לא נולדה השחקנית שתגלם ראשת ממשלה יותר טוב מסידסה באבט קנודסן בתפקיד בירגיטה ניבורג. עלייתה לנטפליקס לפני שנה, רגע לפני עונת קאמבק, עזרה לחשוף את "בורגן" לקהלים שבעבר פחדו מהשפה המאתגרת והמהפנטת, והזכירה שהיא מעולם לא הייתה רק סדרה על פוליטיקה - הרבה פעמים השיאים שלה הגיעו דווקא כשדיברה על משפחה או על עולם התקשורת. ולחשוב שלרגע עוד התלהבנו מ"בית הקלפים". (רועי אבן)

בוג'ק הורסמן (2014)

מתוך "בוג'ק הורסמן" (צילום:  Courtesy of Netflix, יחסי ציבור)
מתוך "בוג'ק הורסמן" | צילום: Courtesy of Netflix, יחסי ציבור

יוצרי סדרות אנימציה ניחנים, מהסיבות המובנות מאליהן, ביכולת למתוח את הגבולות: כשחומר הגלם איננו אנשים בשר ודם אלא תוכנות מחשב מתוחכמות, כל חזון – מופרע ככל שיהיה – יכול להתגשם. לכן, לא פעם נוטים יוצרי הסדרות המצוירות להתמכר לשפע האפשרויות ולהתנתק מהמציאות לטובת נונסנס פרובוקטיבי, ריק מתוכן ושלא בטעם טוב. "בוג'ק הורסמן" דילגה באלגנטיות מעל הבור הזה: היא הצליחה להיות מטורללת, אפלה ומפתיעה ועדיין אנושית בצורה יוצאת דופן. נכון, חלק גדול מהדמויות שלה הן חיות, אבל אין הרבה סדרות שהצליחו להעמיק באופן כזה מעורר השתאות בשאלות, בפחדים ובתאוות של בני האדם.

"בוג'ק" הוכיחה לנו שסדרת אנימציה צבעונית על סוס זקן וחתולה ורודה יכולה לרגש לא פחות, ואפילו יותר, מכל דרמת מופת עגומה של HBO. הרס עצמי, דיכאון, אופוריה, אהבה, תסכול, תהילה, ייאוש, תקווה ומוות: "בוג'ק הורסמן" תיארה את החוויות האלה בלי לפחד לבחון אותן גם מזוויות פחות מחמיאות, בלי ליפול לרומנטיזציה ובלי להבטיח סוף טוב, כי אין דבר כזה. הכנות הנוקבת הזו היא שהפכה את הסדרה ליצירה שמעוררת אי נוחות גדולה אבל הזדהות גדולה אף יותר, ואחרי הכל – זה מה שטלוויזיה טובה צריכה לעשות. (שרון גולן מאירי)

בטיפול (2005)

מתוך "בטיפול" (צילום: צילום מסך)
מתוך "בטיפול" | צילום: צילום מסך

אלפי מילים כבר נשפכו על "בטיפול", שנחשבת למבשרת הדור החדש של הטלוויזיה. זה לא במקרה שהיא ו"הסופרנוס" יושבות על אותה המשבצת, ונחשבות לאלו שפרצו את החומה הבלתי-עבירה לעבר טלוויזיה עמוקה, ומטלטלת, ומלאה בניואנסים, וכל אותם מרכיבים שאוהבים להתייחס אליהם בביטוי המאוס "טלוויזיה איכותית".

ועזבו את העשרים ואחת השנים האחרונות, אפשר גם לדבר על "בטיפול" כמהפכנית במונחים של תולדות הטלוויזיה, שכן היא זכתה לגרסאות מדוברות בחו"ל שהפיצו את הבשורה. גדולתו של הקולנוע, בשונה מהתיאטרון, היה בזה שהצליח להביא את העולם החיצון פנימה, לאולם. הוא הביא לוקיישנים, מרחבים, אנשים וסיפורים, גם בקלוז אפ. "בטיפול" הביאה את המרחב הכי אינטימי, וגם הכי מצומצם, לתפוצה אדירה – והצליחה להפוך את נבכי הנפש למסעירים לא פחות ממרדפי מכוניות ופיצוצים. איפה עוד אפשר לראות אדם יושב מול אדם, בלוקיישן אחד, ולהרגיש את תאי העצב שלנו מתפוצצים מרוב דרמה? טוב, זו שאלה מכשילה, כי עכשיו קשה לדמיין את העולם בלי צמד הפסיכולוגים של "חתונה ממבט ראשון", וגם "טיפול זוגי" מתבססת בדיוק על זה – אבל מי שהפכה את כולן לאפשריות זו אותה סדרה ישראלית חתרנית שהתחילה את הכל. (כרמל שטרן)

בנות (2012)

מתוך "בנות" (צילום: Jessica Miglio, באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "בנות" | צילום: Jessica Miglio, באדיבות yes, יחסי ציבור

נכון, עשו את זה כבר לפניה, אבל "בנות" גרמה לנו לגלות אמפתיה לאנשים אגואיסטים. החדשנות שלה הגיעה באופן בו היא תיווכה לנו את הדמויות שלה: במקום לתאר אותן לצופים כיצורים מורכבים ומיוסרים שאנחנו חייבים לאהוב למרות הכל, "בנות" לא הכריחה אותנו לאהוב אותן. להפך: לפעמים היא ממש התעקשה שנשנא אותן. בכלל, נראה ש"בנות" השיקה באופן רשמי את המעבר של האנשים הפשוט-נורא-מעצבנים מהחיים האמיתיים לטלוויזיה.

לא מעט ביקורת חטפה לינה דנהאם בגלל אותו משפט שהאנה מלמלה בעודה מסטולה בפרק הראשון של הסדרה, אתם יודעים, על היותה "קולו של דור". צריך לומר: דנהאם לא מייצגת דור שלם, אלא פלח מסוים ממנו. כשמסתכלים על זה כך – היא עשתה את עבודתה נאמנה. "בנות" הפכה שיחות חולין על פופ-קאלצ'ר ועל חלב מקולקל במקרר מדבר שנשאר על רצפת חדר העריכה לדבר שהוא כן מספיק מעניין בשביל להיות משודר, הפכה את היומיומי והסתמי לטעון, וככל הנראה הייתה סדרת ההיפסטרים הראשונה שמצאה את דרכה אל המיינסטרים - וכך סללה את הדרך לרבות אחרות. (שרון גולן מאירי)

דברים טובים יותר (2016)

מתוך "דברים טובים" (צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "דברים טובים" | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

"דברים טובים" ("Better Things") הציגה לנו את סם, שמגדלת פחות או יותר לבד את שלוש בנותיה - מקס, פרנקי ודיוק - כל אחת מהן בלתי נסבלת ומקסימה בדרכה, והצליחה לעשות זאת מבלי להיות דידקטית או צפויה לגבי נושאים כמו פער דורי, מיניות, זוגיות ומגדר. אף על פי שהסדרה התחילה כשיתוף פעולה בין פמלה אדלון ללואי סי-קיי, והפיתוי להתייחס לסם כ"לוסי סי-קיי הבת" קיים, זה בשום אופן לא המקרה, ולא רק כי אחרי העונה השנייה התפוצצה פרשת האוננויות הכפויות וההטרדות המיניות של סי-קיי והוא פוטר מהסדרה. סם, שהדמות שלה מבוססת במידה רבה על אדלון עצמה, היא קצת האמא שכולנו רוצות להיות או רוצים שתהיה לנו – קולית, מצחיק ונונשלנטית – לא האמא האמריקאית שתבוא עם סלסילת מאפינס לכיתה, אלא זאת שתגיד למורה "יאללה, כולה ג'וינט, תניח לבת שלי".

גם אם אפשר לחשוב כך במבט לאחור, הסדרה הזאת לא באה לפרוץ דרך ל"שחקניות מבוגרות" או ל"ייצוג אימהות אחרת על המסך" ובטח לא להיות שופר מעצים לחד-הוריות - בסופו של דבר סם היא אישה עשירה ופריבילגית עם מערכת תמיכה רחבה. היא פשוט סדרה ששומרת על איזון מדויק של הומור שחור, מתיקות והתעסקות בנושאי הנפש האפלים, אבל לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. בפברואר הקרוב תעלה עונתה החמישית והאחרונה. (ניצן לנגר)

האחיות המוצלחות שלי (2016)

מתוך "האחיות המוצלחות שלי" (צילום: רונן אקרמן, באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "האחיות המוצלחות שלי" | צילום: רונן אקרמן, באדיבות yes, יחסי ציבור

זה אולי מרגיש קצת פרובינציאלי להכניס לרשימת הסדרות הכי טובות של המאה (עד כה) סדרה ישראלית, אבל האמת שהסדרה הקומית שיצרו נועה ארנברג וגלית חוגי פשוט נהדרת, גם בקנה מידה עולמי.

זו לא רק הכתיבה הסופר-חדה של דיאלוגים, דמויות וסיטואציות שמחפה על רפטטיביות תסריטאית, ולא רק תצוגות המשחק המופלאות של דנה סמו, נלי תגר וטס השילוני בתפקידים המרכזיים; אלא גם הופעות האורח הנהדרות (תודה על ירון לונדון כראש ממשלה) ודמויות משנה מהטובות שנראו בטלוויזיה הישראלית (כן, אנחנו מדברים על ליזו ועל מידד). 

אבל יותר מהכל, "האחיות המוצלחות שלי" הייתה נקודת הרתיחה של הקומדיות הנשיות בישראל, כזו שפתחה דלת לסדרות כמו "זאת וזאתי" והוכיחה למי שחשב שקומדיה היא עולם של גברים שהוא טועה בענק. (זוהר צלח)

החיים עצמם (2016)

מתוך "החיים עצמם" (צילום: Ron Batzdorff/NBC באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "החיים עצמם" | צילום: Ron Batzdorff/NBC באדיבות yes, יחסי ציבור

בעולם של סדרות איכות שכלתניות שמתחננות שנעמיד פנים שהן ממשיכות דרכו של צ'רלס דיקנס, "החיים עצמם" היא מלודרמה שלא מתפדחת לפנות ללב, ולא מהססת לעשות את זה באמצעים תסריטאיים מתוחכמים יחסית: משחקים עם הכרונולוגיה, התעסקויות עם נקודות המבט, מה שתרצו.

את הפרק הראשון של "החיים עצמם" ראיתי בצבא, בבסיס בעוטף עזה, כשחברי פריינטה נמצא מיטה לידי וראה "נמלטים" או משהו בסגנון. שמחתי לגלות שג'ס מ"בנות גילמור" נהיה חתיך, הנוכחות של מנדי מור תמיד מרימה, אבל רק כשהתגלה הטוויסט של הפרק הראשון הבנתי שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה ביני לבין סדרת טלוויזיה. לא בגלל שהוא היה מפתיע במיוחד – בסך הכל התגלה שכל הדמויות הראשיות בפרק הן חלק מאותה משפחה גרעינית. אבל זה עבד עלי כמו קסם. וכשזה קרה, על אותה מיטה צבאית, התחלתי לבכות בהתרגשות ובקול רם. התקשרתי לאחותי. "יעלי!" קראתי לה. "יש סדרה חדשה! ומנדי מור שם! אמא'לה, יעלי, אני פה מגז'דר את החיים שלי ופריינטה מתפוצץ מצחוק!". אחותי כמובן ביקשה שאעביר את הטלפון לפריינטה כדי ששניהם יוכלו לצחוק עלי יחד.

גם אם לעתים התסריט נראה קצת גימיקי מדי, כשהוא קולע, התוצאה היא סדרה מחממת לב שמרגישה כמו חיבוק חם, ועדיין לוקחת את צופיה ברצינות. במיטבה, "החיים עצמם" היא תצוגת תכלית של כתיבה מבריקה בפשטותה, שמביאה לשיאים של רגש. היא מצליחה לגרום לך לבכות כאילו אף אחד לא רואה; וזה לבדו מספיק בשביל להבטיח לעצמה מקום בדירוג שלנו. (זוהר אורבך)

המשרד (2005)

מתוך "המשרד" (צילום: NBCUniversal Television Distribution, צילום מסך)
מתוך "המשרד" | צילום: NBCUniversal Television Distribution, צילום מסך

התרבות המשרדית בכל העולם השתנתה מאוד בשנים האחרונות - אז איך זה שהמשרד הכי מבוקש היום הוא דווקא המקום עם הבוס הפוגעני ביותר ביקום? על הנייר, דאנדר מיפלין הוא מקום אפור שלא אמור למשוך יותר מדי תשומת לב, אבל בתקופה שבה קרינג' הוא אלמנט בסיסי ומבוקש כמעט בכל יצירה - שלא לומר הפך מהאמצעי למטרה - שווה לחזור לסדרה שבעצם המציאה את הקרינג'-קומדי.

סוד הקסם של "המשרד" הוא כנראה ההתמסרות שלה להטרלות: בין אם זו שעועית הקסם של ג'ים או סתם עוד יום שבו דווייט מגיע ומגלה שהעמדה שלו נמצאת בשירותים או הוחלפה בקרטון עטוף וחלול. זה לקחת דמות של עובד זמני שנראית סתמית, אפילו ביחס לסדרה, לגלות אותה מחדש עם שיער מחומצן ואז שוב כמנהל האזורי ואז שוב כבליין מוגזם. וכל קומדיה טובה צריכה גם לדעת לרגש – ו"המשרד" עושה את זה הכי טוב, ובמיוחד עם הדמויות הכי בזויות שלה, כמו ארוחת הערב של מייקל וג'יין ושברון הלב של דוויט מאנג'לה.

ואולי ההוכחה הניצחת לעובדה שהיא על זמנית, היא בכך ש"המשרד" ירדה משידור עוד לפני שהערך של "מימז" נכתב באורבן דיקשנרי, והיא עדיין אחת מיצרניות התוכן הגדולות באינטרנט: הרשת מלאה בסרטונים, פריימים, עמודי הערצה לדמויות שלה ואפילו כאלה שמעלים רק בדיחות שאם היו מוקרנות היום היו כנראה גורמות לסדרה לרדת. (זה מה שהיא אמרה) (דור מאיר מועלם)

הנותרים (2014)

מתוך "הנותרים" (צילום: Ben King/HBO, יחסי ציבור)
מתוך "הנותרים" | צילום: Ben King/HBO, יחסי ציבור

יום אחד ב-2011, 2% מאוכלוסיית העולם נעלמה מעל פני האדמה. זאת נקודת המוצא של "הנותרים". אבל במקום להתמקד בשאלה מה קרה לאותם האנשים, הסדרה ליוותה את אלה שנותרו מאחור, מבולבלים מאי פעם לגבי משמעות החיים. אין הרבה סדרות שמעזות להביט באומץ היישר בעיניים של התעלומות הגדולות של היקום כמו שעשתה "הנותרים". היא נכנסה עמוק לקרביים של סוגיות של אובדן, אמונה ומשפחה ולא היססה להציג גיבורים אבודים שנמצאים על סף קריסה בכל רגע נתון. התוצאה היא צפייה כלל לא פשוטה, אבל בהחלט מתגמלת, עם הופעות משחק משגעות של כל המעורבים ואחת מסצנות הסיום היפהפיות ביותר ששודרו בטלוויזיה. (מיכל ישראלי)

הסמויה (2002)

מתוך "הסמויה" (צילום: Warner Bros. Television, צילום מסך)
מתוך "הסמויה" | צילום: Warner Bros. Television, צילום מסך

"הסמויה" רגילה לכבוש את פסגות רשימות הסדרות הטובות ביותר – כל שכן כש"הסופרנוס" לא בשטח (משום שעלתה רגע לפני המילניום) – עד כי נדמה שכבר אין צורך בהסברים. אם אתם בכל זאת זקוקים לכזה, הנה הוא בקצרה: "הסמויה" – טרגדיה יוונית מחופשת לסדרת משטרה על סוחרי סמים בבולטימור – הציעה דרמטיזציה מורכבת, מבריקה ועשויה לעילא של החברה האמריקאית מבעד למעגלים חברתיים רקובים ומושחתים (הרחוב, המשטרה, הפוליטיקה, העיתונות וכן הלאה) שבתוכם לכודים אנשים מוכי גורל ללא אפשרות להימלט. היא לא ריחמה על גיבוריה ולא ריחמה על צופיה כשהטילה לרגליהם גופות, ירתה עליהם סלנג לא מוכר והציגה בפניהם דיוקן מדכא ונוקב כקליע של אמריקה. אם טרם צפיתם ב"הסמויה", אל תתנו לתמה המדכדכת הזו למנוע מכם את סגירת הפער התרבותי. לא הייתה עוד סדרה כמותה במאה ה-21. למען האמת, לא הייתה עוד סדרה כמותה מעולם. (ניב שטנדל)

ויפ (2012)

מתוך "ויפ" (צילום: Colleen Hayes/HBO, יחסי ציבור)
מתוך "ויפ" | צילום: Colleen Hayes/HBO, יחסי ציבור

מזכירת המדינה האמריקאית הראשונה, מדליין אולברייט, נוהגת להגיד ששוויון יושג כשיהיה בעולם מקום לנשים בינוניות ממש כמו שיש לגברים בינוניים. ואין יותר בינונית מסלינה מאייר, כוכבת "ויפ" בגילומה המופתי של ג'וליה לואי דרייפוס. ביקום הבדיוני של "ויפ", מאייר היא סגנית הנשיא הראשונה של ארה"ב, שמטפסת את דרכה במעלה עולם הגברי והמתועב של הפוליטיקה האמריקאית, ואף גרוע מכך – עולם יחסי הציבור האפל, תוך כדי שהיא מנסה לנפץ את תקרת הזכוכית ורוב הזמן רק נחתכת מהסדקים.

סלינה מאייר היא אדם נורא. היא אגוצנטרית, קצרת רוח, ערמומית וחדה. היא תמכור את הנשמה שלה - ואת האומה האמריקאית כולה - בשביל התקדמות בקריירה, ולעתים קרובות מתנהגת פשוט ברשעות לאנשים שהיא אוהבת, על אף שקשה לדבר עליה במונחים של אהבה. אבל דווקא דרך כל התכונות הנלוזות של דמותה, לואי-דרייפוס הוכיחה לאומה האמריקאית, וגם לשאר העולם – ששום דבר נורא לא יקרה אם אישה תגיע לתפקידים בכירים, גם אם היא תהיה פגומה ממש כמו מקביליה הגברים. את כל זה היא עושה תוך שילוב של סדרה מצחיקה וחכמה שמהולה במנה גדושה של קרינג' מחריד ונהדר שאי אפשר להישאר אדישים אליו. (כרמל שטרן)

ורוניקה מארס (2004)

מתוך "ורוניקה מארס" (צילום: Warner Bros. Television, צילום מסך)
מתוך "ורוניקה מארס" | צילום: Warner Bros. Television, צילום מסך

סדרות רבות – חלקן ברשימה הזאת – נחשבות לקלאסיקות בגלל שהן עשו משהו חדש לגמרי. זה לא בדיוק המצב עם "ורוניקה מארס". מארס הייתה תיכוניסטית שמפצחת תעלומות. זה, לכאורה, לא שונה מננסי דרו שעשתה בדיוק את אותו הדבר בסדרת ספרים מצליחה כמה עשורים לפני כן, ודומה במידה מחשידה ל"באפי ציידת הערפדים" שנלחמה בשד חדש מדי שבוע כמה שנים לפני כן. אבל מארס, בגילומה המונומנטלי של קריסטן בל, הייתה גיבורה מהסוג שלא נראה בטלוויזיה מספיק לפני כן – נערה צעירה, חכמה, מלאת ביטחון, חזקה, מצחיקה אבל גם ציניקנית איומה, עם בעיות אמון ואפס סבלנות לבולשיט של חבריה העשירים לספסל הלימודים. "ורוניקה מארס" התייחסה לגיבורה שבמרכזה בכבוד ששאר סדרות "תור הזהב של הטלוויזיה" נתנו לאנטי-גיבורים המעייפים שלהם; כל תעלומה שאיתה מארס התמודדה הייתה עוד שלב בדרכנו להכיר את הבלשית הצעירה שפותרת אותן. היא דמות מספיק מרתקת כדי ששלוש עונות מלאות איתה יהיו חוויה טלוויזיונית מבדרת במיוחד, מהסוג שנשמח לראות ממנה יותר גם בהמשך המאה. (זוהר אורבך)

טד לאסו (2020)

מתוך "טד לאסו" (צילום: apple TV+, יחסי ציבור)
מתוך "טד לאסו" | צילום: apple TV+, יחסי ציבור

מסתמן שטרם נמצאה חלופה עברית הולמת למונח הטרנדי "הולסום" - זה שמתאר תוכן אופטימי, שופע אנרגיות חיוביות ונטול ציניות. עד שזה יקרה, אפשר להשתמש פשוט בשם הסדרה שהפכה מילה נרדפת לערך הזה. לדוגמה: "יואווו ראית את התמונה של הכלב שמחבק תרנגול? כזה טד לאסו!". אם צפיתם, אתם יודעים שזה עובד. אם לא צפיתם, מבחינתנו חסרה לכם חתיכה מהלב עד להודעה חדשה.

כי בעוד המונח עצמו כבר הפך מאוס ושטוח בחסות נרקיסיזם מילניאלי, הגדולה של הסדרה היא בכך שהיא מצליחה לייצר מורכבות אנושית אמיתית מתוך הנטייה לטוב (ומתוך האהבה לכדורגל) - וזה כל כך מרענן, כל כך מצחיק וכל כך מרגש. למעשה, אם טרם צפיתם - לא נותר לנו אלא לקנא עמוקות. לכו תכינו תה, כנסו מתחת לכרבולית, שימו את הסדרה שעוסקת במאמן פוטבול אמריקאי עם שפם שמגיע לשקם קבוצת כדורגל כושלת באנגליה ותחזרו להאמין באנושות ובאהבה. בעצם, גם אם כן צפיתם. (יובל פגי)

יורשים (2018)

מתוך "יורשים" (צילום: Macall B. Polay/HBO באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור)
מתוך "יורשים" | צילום: Macall B. Polay/HBO באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יחסי ציבור

תראו, לאף אחד מאיתנו אין בעיה מיוחדת עם "משחקי הכס" - פשוט העובדה שהיא לא נמצאת כאן, ו"יורשים" דווקא כן, היא קצת סמלית. בהרבה מאוד מובנים, ואחרי הרבה מאוד נסיונות כושלים (היי "ווסטוורלד"), היורשת האמיתית לאפוס של ג'ורג' ר. ר. מרטין נמצאה דווקא בסדרה נטולת אש ודרקונים, כזו שצבועה לרוב באפור המדכא של אמריקה התאגידית. גם כאן יש טקסטים מלאי פאתוס, גם כאן יש תקיעות סכין שאיש לא מצפה להן, וגם כאן כל חתונה חגיגית היא סימן שמישהו עומד למות (ב"משחקי הכס" המוות אמיתי, ב"יורשים" המוות הוא, לרוב, סמלי). הסדרה הכי טובה כרגע בטלוויזיה היא גם היחידה שמשפיעה על תרבות הפופ והאינטרנט בכל כך הרבה רבדים, וזאת למרות אנונימיות כמעט מוחלטת של הכוכבים שלה - למעט השחקן הטוטאלי ג'רמי סטרונג וקיראן קולקין, אלוף העולם בפרצופים. ויסלחו לי כל מקביליי, אבל יש לי הכרזה חד משמעית: הפתיח של "יורשים" הוא גם הפתיח הכי טוב של המאה. לא מסכימים? פאק אוף. (רועי אבן)

עמוק באדמה (2001)

מתוך "עמוק באדמה" (צילום: Warner Bros. Television, צילום מסך)
מתוך "עמוק באדמה" | צילום: Warner Bros. Television, צילום מסך

החודש פורסם כי בקרוב יעלה רימייק ל"עמוק באדמה", והאמת שחבל. לא רק כי חידושים הם דבר מתועב - אלא כי יצירת המופת הזאת, על חמש עונותיה, הציגה לנו את סצנת הסיום היפה ביותר שנראתה בטלוויזיה, שכל פתיחה מחדש שלה תהיה לא פחות מעוול. "עמוק באדמה" עקבה אחרי משפחת פישר, שבבעלותה בית לוויות בקליפורניה. היא נוצרה על ידי אלן בול ("דם אמיתי") והייתה חלק ממה שמכונה בעייפות "תור הזהב הטלוויזיוני". אבל הייחוד שבה הוא שבניגוד למרבית סדרות תור הזהב, אין במרכזה גבר בודד, סוער, מתחבט, מיוסר ומורכב, אלא משפחה. משפחה גדולה ויפה, אנסמבל של דמויות סוערות ומורכבות ומתוסבכות שבה הנשים מדהימות ומעניינות לא פחות מהגברים. 

זאת הייתה הסדרה שהזכירה לנו שאין דבר מעניין ועמוק יותר מהתסבוכת האיומה שהיא משפחה. היא לא הישירה מבט רק אל עבר המוות - קונספט שאנחנו מעדיפים להתעלם ממנו בטלוויזיה ובמציאות – אלא גם אל עבר החיים ומה אנחנו עושים איתם. זאת הייתה סדרה יפהפייה, חכמה ושוברת לב ומי שצפה בה בזמן אמת סיים אותה ממוטט אבל גם מלא בתקווה, כמו שרק טלוויזיה גדולה באמת יודעת לעשות. (נטע חוטר)

עקרות בית נואשות (2004)

מתוך "עקרות בית נואשות" (צילום: ABC, באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "עקרות בית נואשות" | צילום: ABC, באדיבות yes, יחסי ציבור

במבט ראשון זו אולי תיראה כמו בחירה מעט מופרכת, במיוחד כי העונות האחרונות של "עקרות בית נואשות" באמת היו מחפירות. אבל בעונותיה הראשונות מדובר בסדרה מופתית שגם הניחה את היסודות לכל סדרות הנשים החשובות שהגיעו אחריה, החל "מהאישה הטובה" וכלה ב"שקרים קטנים גדולים". זו הייתה סדרה על נשים בנות ארבעים – לא דבר שקרה הרבה עד אז - שגם עסקה בייאוש הנשי: הבית, המשפחה, הציפיות, מערכות היחסים הרקובות, בגידות, ילדים, בורגנות, מיניות - והכל באופן מצחיק ומופרך, לעתים על סף הפארודי.

עלילת המתח של העונה הראשונה – שתווכה לנו על ידי וויס אובר של אדם מת, שכנתן של הגיבורות שהתאבדה – העניקה לסדרה נופך של קומדיה שחורה שהמשיך ללוות אותה, אבל עיקר כוחה היה בגיבורות הראשיות והנשיות - גבריאל, ברי, לינט וסוזן. הן התאגדו תחת תסריט כיפי והיו טובות ורעות ובוגדניות וחזקות וחלשות ונורא מצחיקות. מתוך המקום הכי משעמם וקטן, עקרות בית בפרבר אמריקאי, הן בעטו בכל התפקידים החברתיים, בקעו מתוך הסטריאוטיפים והפכו לדמויות יפות ואמיתיות. (נטע חוטר)

פילדלפיה זורחת (2005)

מתוך "פילדלפיה זורחת" (צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "פילדלפיה זורחת" | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

מה קורה כשנותנים לשלושה שחקנים צעירים עם אפס ניסיון כתיבה סדרה משלהם עם תקציב מינימלי? למרות שזה נשמע כמו מתכון לכישלון, היוצרים של "פילדלפיה זורחת" הפכו את ההזדמנות הזאת לקומדיה שמשודרת כבר 15 עונות (וחודשה מראש עד העונה ה-18) עם קהל מעריצים אובססיבי ונאמן שמוכן לדבוק בה באש ובמים. הנוסחה של "פילדלפיה זורחת" לא השתנתה מאז 2005, אבל היא בהחלט השתכללה - חמש הדמויות הראשיות הם האנשים הכי גרועים שתפגשו, אבל מאחוריהם מסתתרים יוצרים ושחקנים עם נשמות טהורות, שמשתמשים בדמויות ככלי לעשות מטעמים מהדיונים המוסריים הכי בוערים באקלים הפוליטי האמריקאי, כשהאהבה והאמון שהם זוכים להם מהמעריצים מאפשרים להם לבחון גבולות ולהתריס מבלי לשלם על כך מחיר כבד. (מיכל ישראלי)

פליבג (2016)

מתוך "פליבג" (צילום: BBC Studios, צילום מסך)
מתוך "פליבג" | צילום: BBC Studios, צילום מסך

הגיבורה של "פליבג", שמעולם לא זכתה לשם, מתקשרת ללא הרף עם הצופים. בסדרות רבות אחרות הפרקטיקה של שבירת הקיר הרביעי נמצאת שם מטעמי הצחקה או אסתטיקה ותו לא - אבל פיבי וולר ברידג', היוצרת הגאונה שעומדת מאחורי "פליבג" (וגם, כמובן, משחקת בה בתפקיד הראשי), לקחה אמצעי טלוויזיוני בעל שם מפוקפק שכמעט ומוצה לחלוטין, עשתה בו שימוש אחר מהשימוש המוכר והמציאה אותו מחדש. לא רק שזו הייתה החלטה מרעננת שבידלה את הסדרה הזו מאחרות, אלא שוולר ברידג' הקנתה לשבירת הקיר הרביעי משמעות מטרידה שלא הייתה בה קודם לכן: הדמות שמדברת אל הקהל לא רק מודעת לקיומו של זה אלא גם תלויה בו, זקוקה לו כדי להתקיים, כדי לקבל אישור.

הגיבורה הייתה חשופה תמיד, אבל דווקא רגע השיא של הסדרה נשמר פרטי, כשהגיבורה בחרה להסיט את המצלמה ולהסתיר מאיתנו את הפעם הראשונה (והיחידה) בה שכבה עם אהוב ליבה. זה היה מהלך חכם של וולר ברידג', טוב יותר מכל סצנת סקס שיכולה הייתה לעלות על הדעת. ולמזלנו, "פליבג" איננה רק חדשנית ומבריקה אלא גם סוחפת, עצובה, מצחיקה ומטלטלת: הגיבורה שיתפה אותנו בכמיהות הכי סודיות שלה, כאבנו איתה, הכרנו אותה כפי שלא ידענו שאפשר להכיר דמות בדיונית, בכינו עליה כמו שלא בכינו אפילו על עצמנו. (שרון גולן מאירי)

רוק 30 (2006)

"רוק 30", טינה פיי, אלק בולדווין (צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור)
מתוך "רוק 30" | צילום: באדיבות yes, יחסי ציבור

קשה מאוד להנגיש את ההומור של טינה פיי לישראלים - ולמעשה גם לרוב הצופים האחרים - אבל מי שכן צפה ב"רוק 30" וכן אהב אותה, כבר מבין: הבדיחות מגיעות ברצף מסחרר, עם רפרנסים לכל עבר וטמטום ושנינות במינונים משתנים. לכל זה תוסיפו דמויות מקוריות להפליא (כן, כן, בזכות קנת' יש לנו את ראמזי מ"קופה ראשית"), סדרות טלוויזיה פיקטיביות (צדק ל"מילף איילנד"!) ואת הדינמיקה החד פעמית (והקצת רעילה) בין ליז למון לג'ק דונגי. ולמרות שסדרות על אחורי הקלעים של הטלוויזיה היו כאן לפניו, פרויקט חייה של פיי הוא זה שאפשר את רוב הדברים המצחיקים שהגיעו אחריו. "מחלקת גנים ונוף", "קימי שמידט", "שני האחרים", אפילו "ויפ" - "רוק 30" הלכה כדי שכולן ירוצו, ויעצרו בדרך לקנות קצת נייט צ'יז. (רועי אבן)

שובר שורות (2008)

מתוך "שובר שורות" (צילום: Ursula Coyote/AMC, יחסי ציבור)
מתוך "שובר שורות" | צילום: Ursula Coyote/AMC, יחסי ציבור

במסגרת חוק התיישנות ספוילרים, סעיף קטן פרקי סיום של סדרות, אני מרשה לעצמי לקבוע שגדולתה של "שובר שורות" מסתכמת במשפט אחד מתוך הפינאלה: "עשיתי את זה בשבילי". 

וולטר ווייט, המורה לכימיה שנסיבות חייו דוחפות אותו לייצור קריסטל מת', היא קרוב לוודאי הטיפול התסריטאי-טלוויזיוני הטוב ביותר אי פעם במה שנקרא "ארק" של דמות, קרי המהלך הדרמטי שהיא עוברת לאורך זמן. וינס גיליגאן יצר סדרה מושלמת מהמון בחינות, אבל הדבר המרשים ביותר וכנראה גם המשפיע ביותר ב"שובר שורות" היה בניית הארק המדובר לאורך חמש עונות בלי לסטות לרגע מהקו שהוביל כבר את פרק הפיילוט: זה לא על חולה סרטן שיעשה הכל כדי לשרוד, זה על גבר שנמאס לו להיות לוזר. לכן ווייט לא רק מייצר ומוכר סמים, אלא גם מפתח את האלטר-אגו הייזנברג, שהוא כל מה שמורה לכימיה בתיכון באלבקרקי לעולם לא יהיה. מסתורי, מסוכן, שולט בעניינים, נטול עכבות. 

גיליגאן היה עשוי להתפתות לפינאלה מרוככת מהבחינה הזאת. הרי התשתית הסיפורית הייתה שם – ווייט דאג לעתידה של משפחתו בעודו בחייו, משפט כמו "עשיתי את זה בשבילכם" היה קביל במובן הזה – אבל לא, זאת לא הסדרה הזאת. וולטר ווייט עשה את זה בשבילו מהרגע הראשון ועד האחרון, הארק שלו תמיד היה "עכשיו תורי", וכל הכישרון של גיליגאן ככותב ושל בריאן קרנסטון כשחקן הושקע בלגרום לנו להריע לו לכל אורך המעבר לצד האפל, אם לשאול ביטוי מג'ורג' לוקאס. זאת כתיבה אמיצה, משוכללת, כתיבה שמבינה שגם הצופים רוצים להיות רעים. הרי בגלל זה הם אוהבים סרטי גנגסטרים וסדרות על פושעים.   

כמה סוחף היה לראות את וולטר ווייט מתנער בפרק הפיילוט מהתפקיד כחול הצווארון ואפור היומיום. כמה מושלם היה לראות אותו מודה בפרק האחרון שכל הדבר הזה היה עניין של אגו. (תומר קמרלינג)


תמונה ראשית: באדיבות yes, רונן אקרמן באדיבות yes, Jessica Miglio, באדיבות yes, Macall B. Polay/HBO באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, Ursula Coyote/AMC, באדיבות yes, באדיבות yes, apple TV+, ABC, באדיבות yes, Ron Batzdorff/NBC באדיבות yes, Jessica Miglio, באדיבות yes