סקס והעיר הגדולה

הווייס אובר הזכור והחשוב בתולדות הטלוויזיה. הגיגיה השנונים שמלווים את הסדרה, בעיקר בפתיחת הפרקים וסיומם, סללו את הדרך לכל סדרה שרוצה לעטות עליה מעט מגניבות בעזרת קריינות מחוכמת.  חשוב מכך, הוא הצמיח דור שלם של עיתונאיות עירוניות / אירוניות שהקול הפנימי שלהן הוא קארי בראדשו מקלידה על הלפטופ.

דקסטר

הקריינות של דקסטר, קרה ותכליתית, ועם זאת חושפנית באופן יוצא דופן, היא נקודת החוזק של הסדרה ומה שמעניק לה את ייחודה: הצצה לא מתווכת למוחו של רוצח פסיכופת.

ורוניקה מארס

כחלק מהמחווה הכוללת של הסדרה לסרטי פילם נואר ישנים, העלילה הבלשית מלווה בקריינות של החוקרת הפרטית התיכוניסטית. הוויס אובר שם בעיקר כדי לספק דגשים דרמטיים, אחרת איך תסבירו את התחושה שכל משפט של מארס הצעירה נכתב עם שלוש נקודות בסופו: "אוי ורוניקה, עכשיו את ממש בצרות...".

אחת שיודעת

קריסטן בל הייתה כל כך טובה בקריינות של ורוניקה מארס, שקולה גויס לטובת הקריינות המסתורית של מלכת הלחשושים (או מלך, כפי שגילינו בסוף). הציניות המחויכת של בל והטקסטים העוקצניים שהושמו בפיה אחראים לטון הייחודי של אחת שיודעת – ניהיליזם עוקצני שהופך את התקוטטויות ילדי העשירים לפסטיבל מלבב של רכילות.

סקראבס

הקריינות של ג'יי די לא סתם מלווה את הפרקים, היא ממש טווה אותם, בשילוב פנטזיות וביטויים ויזואליים של הקול הפנימי. בעזרת הקריינות כל פרק הופך לסיפור מתוק לפני השינה, שתמיד נעטף בקריינות מסכמת ובמוסר השכל בסגנון, "היום למדתי שהרגעים הכי קשים, יכולים גם להיות הכי מתוקים".

האנטומיה של גריי

קריינות שמורכבת ממשפטי חוכמה באינסטגרם. הגיגים חצי רגשיים, רבע פילוסופיים ותמיד נשמעים יותר טוב מתוכנם המעט קלישאתי.

ג'יין הבתולה

בג'יין הבתולה שקדו על מחווה מתוכחמת ומשעשעת לקריינות הטלנובלות המסורתיות. אולי זה רק אנחנו, אבל הקול הסמכותי של הקריין מזכיר לנו גם את אותה רוח שמיימית שהכניסה לפי החשד את ג'יין להריון (אם לא הבנתם, אנחנו מדברים על אלוהים).

על הפנים

אם בדקסטר אנחנו מקבלים הצצה למוחו של רוצח פסיכופת, בעל הפנים אנחנו מקבלים הצצה למוחו של דושבג מטומטם, והמבט הזה קודר וקיומי לא פחות מזה של דקסטר, גם אם מצחיק בהרבה. הגיבור והקריין, שחקן הבייסבול הכושל קני פאוורס, הוא אחד האוצרות הנסתרים של הטלוויזיה בשנים האחרונות. הפער האירוני בין הווייס אובר היהיר והדמות הלוזרית הופך סיפור על מיזנטרופ אנוכי לאגדה קסומה על הצד הטוב של הכישלון.

כולם שונאים את כריס

כריס רוק מלווה את סיפורי ילדותו בקולו המזוהה (והצעקני), ומתבל את הכל באבחנות תרבותיות ורגשיות מדויקות.

משפחה בהפרעה

וייס אובר קלאסי במפגיע, עם קולו של הבמאי רון האוורד ומעברונים שחוקים כמו "ובאותו הזמן...". הביצוע המעולה והישירות המסורתית-אירונית, הפכו את משפחה בהפרעה לקלאסיקת וייס אובר בפני עצמה, עם מם אינטרנטי שהפך לקאלט. (לשעות של הנאה, גגלו: "Ron Howard voice: He did not"). 

איך פגשתי את אמא

הסיטקום התזזיתי נפרש כולו כסיפור ארוך שמספר טד מוסבי הקשיש לילדיו, שכמו בסקראבס ממש טווה את העלילה עם חזרות אחורה, קפיצות, עצירות ושלל הטריקים הסיפוריים שהפכו את איך פגשתי את אמא לקומדיה חדשנית ורעננה.

סיפורה של שפחה

קולה של ג'ון/אופרד הופך את סיפורה של שפחה ממסכת ייסורים מייאשת וחסרת מוצא, למסכת ייסורים מייאשת וחסרת מוצא עם זיק קטן של תקווה. הסדרה מעניקה לג'ון קול, ובזכות הקול הזה הופכת אותה מאופרד לג'ון, ומזכירה לנו שוב ושוב שמתחת להררי הדיכוי עדיין בוערת הרוח האנושית שמשתוקקת לצאת לחופשי.

מר רובוט

התפלספות אנטי קפיטליסטית בהשראת מועדון קרב, בגרסה מחתרתית בואכה קלישאתית. כמו במועדון קרב, החדירה לראשו של הגיבור עם האישיות המפוצלת עוזרת לטשטש את ההבדלים בין דמיון ומציאות ולהכין את הקרקע לטוויסט הגדול של העונה.

אוז

בצפייה חוזרת ניכר שחלוצת סדרות המופת עוד גיששה את דרכה במדיום הטלוויזיוני. הקריינות של אוגוסטוס היל לא קידמה את העלילה של אוז, אלא רק עטפה אותה באינספור רפרנסים להוגים היסטוריים ומיתוסים יווניים עתיקים, בניסיון להעניק לתככי הכלא הילה איכותית יותר. במבט לאחור, זה קצת אירוני שדווקא אלמנט הקריינות הפך לחלק החובבני יותר של הסדרה.

נרקוס

שיעור ההיסטוריה המצ'ואיסטי של נרקוס קיבל ביטוי הולם בקריינות הגברברית שמלווה את הסדרה. אולי הקריינות הכרחית להנעת העלילה - אבל היא גם הופכת את הסדרה לדידקטית ומתלהבת יותר.

ריברדייל

או, סוף סוף ריעננו שם במחלקת הסאונד: בריברדייל הקריינות עוברת בין הדמויות הראשיות, ולא ממשיכה את מסורת הקריינות האחידה.

Oboy

האחות הקטנה עדן מקריינת את הסדרה, והיא גם המוח מאחורי התחבולה שבמרכז הסדרה (ההתחזות של עלמה לדמותו של בן בן), אבל כשלעצמו - הווייס אובר לא תורם לסדרה יותר מדי.

מלכות

הקריינות של דאנה איבגי במלכות לא מלווה את הפרק, אלא רק מציגה אותו בתחילתו, וגם ככזאת - היא מצליחה להביך עם משפטים בסגנון "אבא שלי אמר שהמלכה בפוקר זה תמיד אס, אבל אז בא הג'וקר וגונב לך את הלב" (לא ציטוט אמיתי, אבל הבנתם את הכוונה).

בית הקלפים

הפנייה של פרנק אנדרווד למצלמה אזכרה מחזות שייקספיריים קודרים, כיאה לאופייה הקודר והיומרני של הסדרה. עם הדחתו של קווין ספייסי בבושת פנים, המיקרופון עבר לקלייר אנדרווד, שפונה למצלמה בעונה האחרונה, כשהפומפוזיות של פרנק הוחלפה בקריינות כנה וחושפנית יותר.

את

שילוב מושלם בין דקסטר לאחת שיודעת. הקריינות של דן האמפרי (בשבילנו הוא תמיד דן האמפרי) מספקת את השנינות והאבחנות החברתיות החדות יחד עם ההצצה למוחו המעוות של פסיכופת רצחני ומתוק (באחד הפרקים אנחנו מקבלים גם הצצה לצד השני של מערכת היחסים המטרידה). הקריינות קריטית גם להנעת העלילה, גם לבניית הדמויות וגם להתוויית הטון הייחודי של הסדרה. זאת התפתחות מורכבת וחכמה של מוסד הווייס אובר, מה שנותן לסדרה את כוחה והופך אותה מזבלון מתח מטופש ליצירה שנונה ומעניינת.