בנות

אם בנות היא אכן סיפורו של דור, זה ככל הנראה הדור הבלתי נסבל בהיסטוריה. גלריית הדמויות שלינה דנהאם הציגה בסדרת המופת שלה התבלטו בכל התכונות שהפכו את המיליניאלים לקבוצת אוכלוסייה מאוסה: פינוק, עצלות, תחושת "מגיע לי" נטולת הצדקה ואמונה בלתי ניתנת לערעור שכל אחד ואחת מהן היא פתית שלג ייחודי וקסום. אבל גם אם נניח בצד את שאלות דור ה-y, כל אחת מהדמויות בסדרה מצליחה לעצבן ולקומם בדרכה החד פעמית. זה מתחיל מהקפריזיות הבכיינית של האנה ואנוכיותה האינסופית, וממשיך עם היאכעניות הקפוצה של מארני, אשה שמשלבת יומרניות וביקורתיות אפלה, שמציעה לאוהביה וקרוביה רק עוקצנות ובוז.

אבל מעל כל הבנות הנוראיות, ג'סה זוהרת כמו שמש של רוע לב והרסנות רגשית. ג'סה היא לא סתם אשה אנוכית, היא ממש מציגה קווים של סוציופתית. חסרת כל טיפת נאמנות או אמינות, נוטשת את קרוביה, בוגדת בחברתה הטובה, הורסת כל קשר אישי ובעלת דחף בלתי נשלט לראות את כל העולם נשרף. ערב עם ג'סה יכול להוביל אותך לסיטואציות מסכנות חיים, להינטש בלי התראה, או לראות אותה מתמזמזת עם האקס המיתולוגי. רק בנוף האנושי הילדותי והאנוכי של בנות, גם אשה שחורה משחור כמו ג'סה מקבלת את אותה הנחה – היא סתם ילדה שלא התבגרה. זה הסוד האפל מאחורי האינפנטיליות האנוכית של גיבורות בנות. כמו ש"בעל זבוב" לימד אותנו, ילדים שלא התבגרו אינם מתוקים ותמימים, הם הדבר הכי מפחיד בעולם.

לינה דנהאם ב
לינה דנהאם ב"בנות" (עונה 6 פרק 3) | צילום: באדיבות yes

האחיות המוצלחות שלי

אם גיבורות בנות היו בלתי נסבלות בשל היותן תמימות ומפונקות, בסדרה האחיות המוצלחות שלי האחות האינפנטילית נטלי היא דווקא הדמות החביבה ביותר. בין המבטים הדיכאוניים בואכה ספקטרום של מור, לבין הפרצוף החמוץ של אורית, הילדותיות האנוכית של נטלי מרגישה כמו משב רוח רענן. בהתחשב בכך שמור מסתובבת עם טיפוסים חביבים כמו רוני וליזו, פסגת השנאה שמורה לאורית לבדה, אשה שמשלבת יומרנות עם עצלות במחול מסורבל של פריבילגיות לבנה. המעבר ללמד בבית ספר בפריפריה מתוך תחושת שליחות נעלה התרסק בקרקע המציאות ברגע שהבינה שהיא אשכרה צריכה להשקיע בעבודה החדשה, ואפילו לא נכנסנו לארוניזם הכפוי שהיא הטילה על קארן זוגתה. איך אומרים אצלנו: אחת בְשאלה, השנייה פסארה והשלישית מזרובה.

האחיות המוצלחות שלי
האחיות המוצלחות שלי עונה 2 | צילום: אוהד רומנו, באדיבות yes

זגורי אימפריה

משפחת זגורי, כמו שהבן האובד אביאל אומר בעצמו, הם חבורה של נוכלים קטנים, שקרנים פתולוגיים וגנבים מהסוג העלוב ביותר. בראש משפחת הנכלוליים עומד בבר זגורי, הנוכל הראשי, אדם שיגזול מקרוביו וישקר לאוהביו בלי למצמץ, בנוסף להיותו גנב ורמאי, בבר הוא גם איש עיקש, שלילי וגזען. הוא מי שמכתיב את הקוד האתי של הבית – המשפחה היא שדה קרב, והאויבים המרים ביותר ישנים בחדר השני. בבר לא לבד באופיו הבעייתי, אבישג היא תוקפנית ואנוכית, אם המשפחה ויויאן מניפולטיבית וחונקת, אביה הוא פחדן ויהיר וחסר כישרון, מירי ילדותית ומרירה ורק אבי אינו אדם רע במיוחד, ולכן הוא מנוצל ומושפל על ידי בני משפחתו בלי הפסקה (ועוד לא התחלנו לדבר על ליזי "המכשפה" הנודניקית מהקומה העליונה, ועל "מיונז" המורעלת והמתנשאת).

אך בין כל האפסים והנוכלים, דווקא מי שמתיימר להיות נעלה על כל הג'יפה המשפחתית הוא אביאל, שחוזר הביתה לעזור למשפחתו ולא מפסיק להתחסד, לבקר, לתקוף ולהתבכיין. ככל שהסדרה מתקדמת אתה מבין שהבלתי נסבל מכולם אינו בבר הנוכל, או אבישג הכועסת, אלא נביא הזעם הקדוש, הנער שלא התבגר ועדיין חושב שהוא יותר טוב מכולם, "הבן הנבחר" אביאל. ואפילו לא הזכרנו שהוא גם בן זוג די מחורבן.

בנות גילמור

לוק אנטיפת, סוקי חמודה-מוזרה-מאנית ברמות קשות לעיכול, מישל מרושע, פריס נקמנית, ריצ'רד טמבל ואמילי מניפולטיבית, מתנשאת וחייבת תמיד לקבל את מה שהיא רוצה. אבל כל גלריית הדמויות המעצבנות לא הייתה מדגדגת את הרשימה ללא צמד האם-בת הבלתי נסבל ביותר בתולדות האמהות והבנות. למרות שכמעט כל הסבל והאלימות לאורך ההיסטוריה הגיעו מידיהם של גברים, משחר האנושות היו לנו גם נשים עם אופי נורא לא פחות ממקביליהן הזכריים. אבל אם חווה רק הדיחה את אדם לאכול מעץ הדעת והובילה לגירוש מגן עדן, רורי ולורלי הפכו את הדעת לשטף דיבור בלתי פוסק שיכול להוציא אדם מדעתו. שנונות על חשבון אחרים, עצמאיות על חשבון התחשבות בזולת, ילדותיות כשבא להן, מתנשאות כל הזמן ומתנהגות כאילו החיים זאת תחרות פינג פונג מילולי מתודלקת במנת יתר של קפאין, שתיפסק רק בשינה המתוקה בקבר. איך אמר המשורר נתן זך: רגע אחד שקט בבקשה. אנא.

בנות גילמור
בנות גילמור | צילום: יחסי ציבור

מייקל

מייקל היא סדרה קשוחה, קשוחה לדמויות שלה וקשוחה לצפייה. אין חסד ביקום של מייקל, אין שמחה או אהבה, רק אבל, מרמור ותלונות. דובי הוא טיפוס שלילי ומתלונן סדרתי, יסמיניש נערה צעירה על כל העצבים והמבוכה הכרוכים בכך וטוטה היא קשישה רעה וכפוית טובה. אבל כל הרוע והעליבות לא היו מעלים את הסדרה לפסגת חוסר הנסבלות ללא רבקה, התגלמות האמא הפולנית מהסיוטים. אם נצטט את יסמיניש: "רבקה את מכשפה, יש לך צבע עור של גופה. מתפשטת בי כמו מגיפה שאין לה תרופה. אני כלואה בכלא רבקה, אין לי אוויר, אני חנוקה". הנודניקיות הנוראית של רבקה הגיעה לשיא בסצנת קניות הבגדים עם יסמיניש – מופת של אנטי קומדיה רדיקלית, שחוצה את הגבול מהמצחיק למעצבן, חוזרת לצחוק ושוב לעצבים במעגל אינסופי שיגרום לך להתאהב בסדרה לחלוטין, או לחלופין לשבור את הטלוויזיה על הראש. כל דבר, רק שהסיוט הנורא הזה יעבור כבר.

שובר שורות

ג'סי אולי מתוק, ובזאת נגמרת רשימת האנשים הנסבלים בסדרה שובר שורות. מהקל לכבד: גאס הוא טיפוס אנאלי ויבש; האנק הוא בחור בהמי ויהיר שסובל מבעיות זעם ועודף תסכול; מארי אשתו היא צבועה, אנוכית וקלפטומנית מתוך שיעמום; וולטר ג'וניור - או פלין, כפי שהוא דורש להיקרא - הוא נער מתבגר ומתלהב שהתחביב שלו הוא להתחסד בצדקנות; וסקיילר, שחוטפת לרוב את אש המעריצים, היא נודניקית מעייפת במיוחד, שמבלה את רוב הסדרה בתקיעת מקלות בגלגליו של וולטר ללא כוונה.

אבל אל תפלו לתעמולה המיזוגנית, סקיילר היא ממש לא הבעיה, כל הרוע והכאב בסדרה נובעים מאדם אחד, שבדרכו לפצות על הגבריות הפגועה שלו, הורס את חייהם של כל קרוביו ומשאיר אחריו שובל של גופות, שלא לדבר על מאות אלפי הקורבנות של הסם ההרסני. אנחנו לא רוצים להיות צדקנים כמו סקיילר ופלין, ולא באמת מתרגשים מהעוולות המוסריים, אבל על דבר אחד לא נסלח לו – היחס הדוחה לג'סי עדין הנפש. וולט רוצה בג'סי, מנצל את הצורך שלו בדמות אב וגורר אותו איתו לתהומות מוסריים שאין מהם יציאה. ג'סי לא מתחיל את הסדרה במצב הכי טוב בעולם, אבל אחרי הדרך שעשה לצד "שותפו" בכימאי הגאון, הוא הפך לאדם אומלל, מצולק ואכול רגשות אשמה. רגשות אשמה, אם לא ידעתם, זה הרגש המוסרי הזה שוולט לא הרגיש מימיו. איך דנה וייס הייתה אומרת – ילד קקות אמיתי.

בריאן קרנסטון ואהרון פול
צילום: Frank Ockenfels 3 Sony Piture

המפץ הגדול

המפץ הגדול התחילה מנקודת מוצא קלה להזדהות - ארבעה חנונים בתולים שמתביישים לדבר עם בנות ומתפלצים בכל פעם שפני, השכנה הבלונדינית שעברה לידם, פותחת את הפה. מאז, הסדרה התפתחה ונוספו לה דמויות נשיות מוצלחות - איימי וברנדט - שמקבלות בכל עונה עלילות יותר ויותר מרכזיות שמתמקדות בהישגים ובקריירה שלהן. אבל מנגד, החנונים הביישנים הפכו לרביעיית גברים ממורמרת שמתלוננים שהם צריכים "חופש מהנשים" כדי להיפגש ביחד, לגרבץ ולראות סטאר וורז בלי שהן יפריעו להם. כל זאת תוך כדי שהם ארבעת האנשים הכי בלתי נסבלים ביקום של הסדרה. שלדון למד כבר כל כך הרבה שיעורים על יחסי אנוש, שבמקום אספרגר חמוד נתקענו עם סתם בן אדם אנוכי ודוחה שמתייחס לבת הזוג שלו בצורה מחורבנת ותמיד יוצא מזה בזול. אותו דבר לגבי הווארד כלפי ברנדט, לאונרד כלפי איימי וראג' כלפי החברה חסרת האופי ששידכו לו באותה עונה. כל החיים הם התלוננו על זה שבנות לא שמות עליהם, ואז ברגע שהם מצאו נשים מושלמות שרואות מעבר לפגמים הרבים באישיות שלהם - הם מתייחסים אליהן כמו זבל? תודה לאל שהסדרה הזו מסתיימת, והיה טוב יותר אם זה היה קורה כבר לפני כמה עונות.

המפץ הגדול
המפץ הגדול | צילום: CBS Photo Archive, GettyImages IL