כבודם של וויל פארל ופול ראד במקומו מונח, אבל ל"הפסיכיאטר מהדלת ליד" ("The Shrink Next Door"), הקומדיה השחורה של אפל TV פלוס, הגעתי בכלל מהצד של הכלה: קתרין האן. בין "טרנספרנט" ל"וונדה-ויז'ן", האן הפכה בשנים האחרונות לשחקנית מהסוג שמבקרים אוהבים לאהוב - וזה עוד לפני התפקיד הגדול באמת שיועד לה, בסדרה בה הייתה אמורה לגלם את הקומיקאית ג'ואן ריברס (שדי מהר גם נגנזה). הליהוק של האן הקתולית לתפקיד ריברס היהודייה זכה בהתחלה לתשואות, ומאז כבר גרר לא מעט ביקורת, כשעל הפרק עלתה התהייה האם "ג'ו-פייס" (על משקל "בלאקפייס") היא תופעה שיש לתת עליה את הדעת. כאן, בכל אופן, האישה שהייתה ראביי ראקל מגלמת פעם נוספת דמות מהדת שהיא כלל לא קשורה אליה.

למרבה המזל, היהדות היא חלק מהותי רק באחד משמונת פרקי "הפסיכיאטר מהדלת ליד" (שיופצו באופן שבועי נשלחו מראש לביקורת), כך שגם המתנגדים הנוקשים לתופעה לא נדרשים להכיל יותר מדי. למרבה הצער, אחרי אותו פרק האן כבר לא באמת נוכחת בסדרה - צעד ראשון בניתוק של מרטי מרקוביץ' (פארל) מהסביבה. "הפסיכיאטר מהדלת ליד" מבוססת על סיפור אמיתי ובלתי נתפס שעמד במרכזו של פודקאסט בעל אותו השם, אך חלק מהותי בהנאה מהקומדיה השחורה הוא מתח לקראת השלב הבא, ולכן קשה לדבר על העלילה מבלי לספיילר חלקים ממנה.

מה שכן אפשר לומר הוא שהסדרה מספרת על מערכת היחסים המטרידה, הרעילה, החולנית לעיתים, בין מרקוביץ' לבין הפסיכיאטר שלו, אייק הרשקופף (ראד), שבין מטופליו אפשר היה למצוא גם שמות כמו קורטני לאב וגווינת' פאלטרו. אבל במקרה של מרטי, אייק הוא הרבה יותר מבעל מקצוע - הוא חבר טוב, אח, שותף לחיים וחלק מהותי בכל החלטה אישית או פיננסית שהוא מקבל במשך כ-30 שנה. הפתיח היפהפה של "הפסיכיאטר מהדלת ליד", שלא משאיר מקום ליותר מדי פרשנויות, מדגים את זה בצורה ברורה: כל פרק נפתח עם צילום של צמח מטפס, שלאט-לאט משתלט על עוד טפח מחייו האישיים של הגיבור. 

קתרין האן, "הפסיכיאטר מהדלת ליד" (צילום: +Apple TV, יחסי ציבור)
המבקרים אוהבים לאהוב. קתרין האן ב"הפסיכיאטר מהדלת ליד" | צילום: +Apple TV, יחסי ציבור

ההשתלטות ההדרגתית של אייק על חייו של מרטי מלווה כל הזמן במתח מהצעד הבא, ומההשלכות הבלתי נמנעות של מערכת היחסים הזו, אבל כשכל פרק נבחן בפני עצמו - ניכר שכולם נבנו בדיוק לפי אותה נוסחה. עוד תחום חיים, עוד הצעה תמוהה של אייק, עוד הסכמה שקטה של מרטי ועוד התמסרות נטולת הצדקה. המבנה הזה לא בהכרח מיטיב עם "הפסיכיאטר מהדלת ליד", שברגעיה המאכזבים יותר מרגישה כמו שידור חוזר של עצמה, והוא גם מונע ממנה להתפזר אל עבר כיוונים מעניינים יותר. חיי העבר של אייק, למשל. הפסיכיאטר בגילומו של ראד (שבתזמון מקרי לחלוטין קטף השבוע את תואר "הגבר הסקסי בעולם") נותר מסתורי וחמקמק בפרק האחרון בדיוק כפי שהיה בפרק הפתיחה, אם כי זה לא אומר שמדובר בתצוגת משחק רעה. להפך: האיש שתפקידו הטלוויזיוני הכי חשוב עד היום היה בכלל ב"חברים" ממלא באופן משכנע את המטלה שהוטלה עליו. 

אז אחרי האן ואחרי ראד (ואחרי קייסי ווילסון הנהדרת מ"Happy Endings"), יש רק עוד שחקן אחד שנשאר לדבר עליו. הדמויות הדביליות והחביבות של פארל הן כבר ז'אנר משלהן, ובאופן אישי מיציתי אותן הרבה לפני שהתחילו לחזור על עצמן. דווקא כאן, עם האכסניה הטלוויזיונית והאנרגיות הנמוכות, יכול להיות שהפסקתי לשנוא והתחלתי לאהוב את הקומיקאי והשחקן. לצחוק ממנו זו דרישה גדולה מדי, והסדרה גם ככה לא חותרת לשם: מבחינת "הפסיכיאטר מהדלת ליד", מה שאמור להצמיד את הצופים למסך הוא סיפור אמיתי ונצלני שקשה להאמין שבאמת קרה. ואכן, באמת אי אפשר לעכל את ממדי הרשלנות. זו כמובן לא אשמת אף אחד מהמעורבים, אבל באופן די מוזר - הסיפור, האותנטי, הוא זה שהופך את הסדרה ליותר מדי לא אמינה. לפחות התוצאה לא אבודה כמו כל הנשמות המעורערות שמופיעות בה.