עכשיו, כשהגענו לעונה השלישית והאחרונה, חשוב לומר דבר אחד על "פוזה", אחת הסדרות המונומנטליות מבית היוצר של מפיק העל ריאן מרפי: זאת הייתה סדרה כל כך חשובה, שלפעמים היה קל להתעלם מהפעמים בהן היא פשוט לא הייתה כזו טובה. הסדרה, שסיפרה על עולמן של נשים טרנסיות (וכמה הומואים) בניו יורק של סוף שנות השמונים והתשעים, הייתה הסדרה הראשונה שהציגה קאסט שמורכב רובו מנשים טרנסיות, שגולמו ע"י שחקניות טרנסיות - כשרק לפני פחות מעשור, הסטנדרט היה ליהוקם של שחקנים סיסג'נדרים (אנשים שמינם הביולוגי תואם את מגדרם) לתפקיד טרנסג'נדרים. "פוזה" לא סתם פתחה דלת לייצוגם של מי שעד כה לא כיכבו בסדרות טלוויזיה, היא בנתה בית שלם עבורם. רק על זה מגיע לה מקום בפנתיאון.

העונה האחרונה של הסדרה, שעולה השבוע ב-yes, בהחלט פחות טובה מהשתיים שקדמו לה - אבל אין בה הרבה יומרה לשיאים האמוציונליים שהיו בשתי העונות הקודמות של "פוזה". העונה מתרחשת עמוק בשנות התשעים, כשמשבר האיידס בשיאו. פריי טל (בילי פורטר), הגיבור המיוסר וההורס, נע בין ייאוש לגאולה, מאלכוהוליזם אפי לניסיון מרגש לבנות מחדש את חייו ולהשקיף אחורה על את החיים המפוארים שהיו לו עד שנדבק במחלה. בינתיים, בלאנקה (אם ג'יי רודריגז), האם הגדולה, מתווה לעצמה מסלול מרשים במיוחד של חיים כמעט בורגניים. היא גם חיובית ל-HIV, אבל זה לא מונע ממנה למצוא עבודה בבית חולים ולהתחיל לפנטז על לימודי סיעוד, וחשוב כמעט באותה מידה - זה לא מונע ממנה לנהל רומן מעורר קנאה עם רופא חתיך. בינתיים, אנג'ל (אינדיה מור) מתכוננת לחתונתה עם פאפי, הגבר הטוב והטהור ביותר מכל סדרותיו של ריאן מרפי עד כה, ואלקטרה (דומיניק ג'קסון), הדיווה הגדולה, מתחילה רשמית לקבל את מה שתמיד הגיע לה: המון, המון כסף.

על פניו, נראה שמאזן החיובי/שלילי עבור הדמויות בסדרה ממש תקין, אבל הן עדיין מתמודדות: מי עם התמכרות, מי עם מערכות יחסים רעילות ומי עם שדים מהעבר. המתמודד העיקרי הוא, כאמור, פריי טל, בהופעה (כמעט יותר מדי) מרהיבה של פורטר. הזכייה של פורטר, גבר שחור ומאוד, מאוד הומו, באמי על "פוזה", כשחקן ראשי, הייתה רגע כמעט היסטורי עבור הפרס ועבור תעשיית הטלוויזיה. אחד העיטורים המכובדים בתעשייה, שניתן למי שמתגאה וזועק את היותו חריגה מקו הגברים הלבנים והסטרייטים ששלט בעסק הזה עד כה. העונה, במה שנראה כניסיון לשחזר את אותה זכייה בלתי נשכחת (המועמדויות לטקס השנתי יוכרזו בשבוע הבא, וכדאי מאוד ש"פוזה" תופיע שם), פריי טל זוכה לקו עלילה מלודרמטי, שייקספירי וגדול מהחיים של מלך עם יצר להרס עצמי שמנסה לגאול את עצמו ואת מורשתו, לפני שהמגפה בה נדבק תיקח ממנו את החיים שהוא חי בווליום כל כך גבוה. 

מתוך "פוזה" (צילום: Eric Liebowitz/FX, באדיבות yes, יחסי ציבור)
קו עלילה מלודרמטי, שייקספירי וגדול מהחיים. בילי פורטר ואם ג'יי רודריגז ב"פוזה" | צילום: Eric Liebowitz/FX, באדיבות yes, יחסי ציבור

נראה שמטרתה של העונה השלישית של "פוזה" היא להבדיל את הנשים המהממות שבמרכזה מהמציאות ההיסטורית שבהשראתה הן נכתבו. "פוזה" נעשתה בהשראת הסרט הדוקומנטרי "פריז בוערת", שתיאר את הנשפים של אותן שנים, ואת המציאות המחוספסת והקשה איתה הנשים והגברים שהשתתפו בהם היו צריכים להתמודד: זנות, אלימות, עוני, טרנספוביה. בפרק מצוין שמוקדש כולו לאלקטרה הזוהרת, המציאות הזו באה לידי ביטוי דרך הצגת עברה של אלקטרה כעובדת מין שגאה בכך שהעבודה מפרנסת אותה ואת בנות ובני חסותה, ואת מערכת היחסים הכואבת שלה עם אמה הקשוחה.

אחרי ששתי העונות של "פוזה" תיארו את התלאות האלו בצורה פחות-או-יותר נאמנה למציאות (ולעיתים קורעת לב לא פחות ממנה), העונה השלישית מתארת את הסוף הטוב שאותן דמויות שיוועו אליו (ולא מספיק ממקבילותיהן בעולם האמיתי זכו לו) - והסוף הטוב הזה הוא אחד הדבר הרדיקליים ביותר שהיא עשתה.

זה מאוד משמח עבור מי שרצה לראות את הדמויות מקבלות את מה שתמיד הגיע להן, אבל עדיין אי אפשר להתחמק מהמחשבה ש"פוזה" פשוט לא כתובה טוב במיוחד. בין אם מדובר בטאטוא לא הוגן של קווי עלילה מסוימים (העונה נפתחת בהיעלמות דרמטית אך אקראית של אחת הדמויות החשובות בסדרה, ומלבד אזכור מזערי שלו בפרק הסיום, הדמות הנ"ל לא תיראה או תוזכר יותר), טיפול בנאלי בנושאים כמו פריבילגיה או התעכבות קצת יותר מדי מתישה בחתונה של אנג'ל ופאפי (שזה לא כדי לומר, חלילה, שאנג'ל לא נראית כמו הכלה הכי יפה בתולדות הטלוויזיה בערך - אבל באיזשהו שלב זה היה מייגע). מעריצי הסדרה חייבים את העונה הזאת לעצמם, ולו רק כדי לראות איך הכל נגמר, אבל מי שייקלע במקרה לפרק אקראי מהעונה לא יבין למה הסדרה הזאת הייתה כל כך היסטורית. 

כי למרות כל הגלאם והכיף שהיה גלום ב"פוזה", ולמרות העובדה שהתסריט שלה לא היה טוב במיוחד פעמים רבות - כמו שאחת התסריטאיות שלה אמרה בעצמה, במפגן דרמטי מהסוג שאלקטרה הייתה שמחה לחתום עליו - רגעי השיא שלה היו שווים כל שפל. המשחק המלודרמטי של בילי פורטר, כמו גם ההופעה הריאליסטית והחומלת של אם ג'יי רודריגז (שאולי תעשה היסטוריה ותהפוך לאישה הטרנסית הראשונה שמועמדת לאמי כשחקנית ראשית) והמונולוגים הנוקבים של אלקטרה, הופכים את עונתה השלישית של "פוזה" לצפייה מהנה מאוד עבור מי שבלנקה, אנג'ל, לולו ופריי טל יקרים לליבו.