בשנת 1988 יצא סרט הדוקו "בגלל המלחמה ההיא" של אורנה בן-דור, שעקב אחר הפקת האלבום "אפר ואבק" של יהודה פוליקר ויעקב גלעד, שהפך לאירוע מכונן בתרבות הישראלית ובשיח על השואה ועל הדור השני בפרט. בסרט פוליקר מתראיין בביישנות, ובאותו גמגום שמנע ממנו להתראיין במשך שנים, זה שבמידה רבה גם הוביל אותו לקריירת שירה. 35 שנה אחרי, יהודה פוליקר חוזר להתייצב מול המצלמה בסרט דוקומנטרי חדש, שהפעם מתמקד רק בו - "פוליקר: הילד שבי", סרט הפתיחה של פסטיבל דוקאביב 2023, שזמין כעת לצפייה גם ב-yes.
הסרט עובר בתחנות שונות בחייו המקצועיים והאישיים של פוליקר: ילדותו והתבגרותו בצל הוריו שורדי השואה, הרגע הראשון שבו ראה את הגיטרה והתאהב בה (שמתואר באופן יפהפה על ידיו), תחילת הדרך בלהקת בנזין, קריירת הסולו, מותם הטרגי של שני אחייניו, הזהות המינית, יחסיו המורכבים עם יעקב גלעד (אותו הוא מכנה האיש החשוב ביותר בחייו). במובן הזה, "פוליקר: הילד שבי" יכול היה להיחשב כעוד דוקו על אחד המוזיקאים הגדולים ביותר בישראל. אבל הוא יותר מזה. הסרט מעניק לצופה הרבה יותר מאשר סקירה של קורות חייו של פוליקר (שהם בהחלט מעניינים בפני עצמם), בזכות ההזדמנות שניתנה לו להסתכל מחדש על חייו ולדבר עליהם בכנות מעוררת הערכה.
הסרט משלב ראיונות עם אתי אנטה שגב - חברתו של פוליקר במשך לא פחות מ-40 שנה, שיצרה את הסרט עם יניב אמודאי - יחד עם קטעי ארכיון שחלקם טרם נראו, וסרטים ביתיים נדירים. אבל הקטעים הללו, בשונה ממה שקורה בסרטי דוקו מוזיקליים אחרים, הם לא רק בשביל הצופה. גם פוליקר צופה בקטעי הארכיון, מתבונן בחייו - במבט נוסטלגי וחומל, אבל גם ביקורתי. כלומר, הצופה לא רק מקבל הזדמנות לראות את חייו של פוליקר, אלא גם לראות אותם מבעד לעיניו שלו - וזוהי אחת נקודות החוזקה המשמעותיות של הסרט.
בידיים אחרות, "פוליקר: הילד שבי" עלול היה להיראות כמסמך אגוצנטרי - אבל לא בידיהם של אנטה שגב ואמודאי. ולא כשמושא היצירה הוא פוליקר, שאמנם יודע לפרגן לעצמו כשצריך, אבל אישיותו הייחודית לא מאפשרת לו להיות מרוכז רק בעצמו, גם כשהוא מדבר על עצמו. כי יותר מהכל, לפוליקר יש יכולת מופלאה להתבוננות עצמית מעמיקה וכנה, שספק הייתה שם תמיד וספק הגיעה עם הגיל. ההעמקה הזו מולידה תובנות רבות - לא רק על עצמו, אלא גם על הסביבה שלו, על המשפחה, על חבריו, על החברה הישראלית ועל אנושיות. וזה מה שהופך את "פוליקר: הילד שבי" ליותר מאשר דוקו מוזיקלי: זה מסמך אנושי על אדם מורכב, שלא חושש לעשות דבר שרבים נמנעים ממנו - להביט אל תוך עצמו.
_i.jpg "יהודה פוליקר בקיסריה 2014 (צילום: ענבל צח)")
כמה מהרגעים היפים ביותר ב"פוליקר: הילד שבי" הנוגעים בכוחה של המוזיקה, ובהשפעתה בדרכים רבות על חייהם של אנשים. זה אלמנט שחובבי מוזיקה רבים יזדהו איתו. אחת הסצנות החזקות ביותר בסרט, בהקשר הזה, מגיעה כאשר פוליקר מביא את הוריו הקשישים לאולפן ההקלטות, שם קורה רגע מיוחד עם אביו, רגכ שקשה לתאר במילים. ברגע הזה, כמו גם ברגעים אחרים בסרט, ניכר כוחה הרב של המוזיקה, המשמעות שלה והיכולות שלה: להיות כלי לביטוי רגשות שקשה להגיד במילים, לסייע לעבד טראומה ולרפא פצעים, להיות קול עבור מי שהושתק (בין אם זה פוליקר עצמו שגמגם, או דור שלם ב"אפר ואבק").
הכנות הבלתי מתפשרת של פוליקר מעוררת השראה, לא רק בנוגע להתבוננות עצמית, אלא גם בנוגע לנקודת המבט הייחודית שלו על החיים. ברגעים מסוימים פוליקר שואל את עצמו למה הוא נולד בכלל, אך באותה נשימה מציין גם שהחיים יפים. זוהי מורכבות שרבים יתקשו להבין, אבל יש מי שיצליחו למצוא את עצמם בתוכה. "הילד שבי" הוא לא סרט שמיועד רק לחובבי פוליקר, בעיקר מכיוון שהוא לא מחפש רק לשרטט דיוקן של אמן - אלא גם של אדם. הוא שואף להיות סרט שנוגע בחוויות אנושיות שרבים יכולים להזדהות עמן. בשמו של הדוקו טמון לא רק רפרור לאלבום ולשיר של פוליקר, אלא גם לאחד הדברים המיוחדים באישיותו - העובדה שהוא מעולם לא נטש את הילד שבו. "המזל הגדול שלי הוא שהילד שבי עוד נותן לי שירים", הוא מציין בתחילת הסרט. "הוא נותן לי מילים, הוא עוד נותן לי חיים. זה הילד שבי". אולי זו גם הסיבה שלמרות הקשיים, ומבלי לשכוח אותם לרגע, פוליקר עדיין מצליח לשמור על ניצוץ של תקווה, ועל "האור שבפנים", במילותיו, גם בעשור השמיני לחייו.