לפני שלושה שבועות הסתיימה העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שעקבה אחר נופשים במלון יוקרתי בסיציליה. העונה זכתה לאהבת הקהל – אינספור שיחות מסדרון, אזכורים ברשתות החברתיות ומה לא – וגם למחמאות מקיר לקיר מצידם של מבקרי הטלוויזיה, שהשתפכו ואף דירגו אותה במקומות של כבוד ברשימות סיכומי השנה החולפת בטלוויזיה. ובכל זאת, הייתה טענה אחת על הסדרה, שחזרה שוב ושוב בפי המבקרים: "הלוטוס הלבן" חטאה באופן בו היא ייצגה נשים בזנות. היא הפכה את מיה ולוצ'יה לזוהרות, ערמומיות ובלתי מנוצחות, וזה ייצוג פלקטי ורחוק מהמציאות.
מי שניסחה את המחשבות האלו בצורה המדויקת ביותר היא נערת הליווי קלי, שכתבה בנושא טור אישי שפורסם בעיתון הארץ לפני כשבועיים. "צר לי לבשר לכם: אין מיה, אין לוצ'יה. הן לא קיימות", היא כתבה. "זנות זו זהות בדרך כלל מגיל מאוד צעיר, זנות זה הצדקה מעוותת לקיומך, זנות זו דרך חיים, זנות זה שריטה, זנות זה סמים, זנות זה שחזור טראומה מתוך תקווה כוזבת שככה את שולטת בגורלך. לצערי הייצוג בספרים ובסדרות תמיד קליל, אסתטי, נעים לעין ועובר חלק בגרון. בדיוק כמו הדמויות של מיה ולוצ'יה".
בשבוע שעבר שודר ב yes-דוקו הסרט הקצר "7 מונולוגים על זנות", שזמין כעת לצפייה ב-yesVOD. הסרט הדוקומנטרי, של הבמאית תמר ירום, הוא הכל מלבד מיה ולוצ'יה מ"הלוטוס הלבן". לאורך 56 דקות הצופים נחשפים לדבריהן של דיאנה, רונה, שלי, רומי, רוחה, ליאת ומיכאלה (שם בדוי), שניצבות מול המצלמה באומץ ומספרות, בדיעבד, על חוויותיהן כחלק מתעשיית הזנות בישראל. הן נשאלות על הכל, בלי קווים אדומים או פרות קדושות: איך הן נכנסו לזנות, כיצד המשפחה הגיבה, עם אילו סוגים של אלימות הן נאלצו להתמודד, זוגיות וילדים. הכל בפנים.
"7 מונולוגים על זנות" מתחיל בשורת משפטים מצמררת ומתסיסה, מתריסה כמעט, על היתרונות שבחיים בתוך תעשיית הזנות. "זה לונה פארק. זנות זה כשהאור דולק וכשאין זנות זה שהאור כבוי", אומרת הדוברת בקטע. הצופים שיעצרו, בטעות, בשלב הזה, יהיו בטוחים שזה סרט שונה לגמרי ממה שהוא באמת; אבל למרות הפתיחה הפרובוקטיבית, "7 מונולוגים על זנות" הוא הכל מלבד רדוד ופלקטי. הוא מציג תמונה מורכבת, שאינה חד ערכית, ומסביר בצורה נהדרת את המשיכה מצד אחד אבל את הטראומה מנגד. הוא לא בוחר צד, הוא כן בוחר להקשיב.
אחת מהנשים, שלי, משתפת שהיא נכנסה לזנות כדי לממן טיפול של פסיכיאטר, אותו שכרה כדי להתגבר על טראומה מינית שעברה. אחרות סיפרו שהן נכנסו לעולם הזה מפני שהיה להן בן זוג שדחף אותן לשם, או שהן עשו זאת מפני שרצו להפסיק להסתמך על הכסף של ההורים. בהמשך הן ממשיכות ומספרות למה נשארו בתעשייה, וכולן חוזרות על אותה המנטרה: זה גרם להן להרגיש עוצמתיות, הן לקחו אחריות על גורלן, והן התחילו להרוויח כסף, ובכמויות. "יש אופוריה חזקה של כסף", "אני דופקת אותם", "ראיתי את הבנאדם הזה כשטר של כסף", הן מבהירות בזו אחר זו. "הם מזיינים אותי בכוס ואני מזיינת אותם בכיס", מדגישה דיאנה. הנשים יוצרות במילותיהן איזשהו מצג של סימטריה שקרית; הם באים לדפוק אבל אני דופקת. הם אלימים, אבל אני לא פראיירית.
הנשים מדברות באריכות על כמויות הכסף שהן היו מרוויחות בערב של עבודה, אבל נראה שהן משתדלות שלא להתעכב על האירועים הקשים באמת. הן מדברות עליהם, אבל כמעט כדרך אגב. הן מספרות שעברו חטיפה, אונס, דקירות ואיומים; מדי פעם הן מזכירות חברה לעבודה שנרצחה. אחת מספרת על אוזלת ידה של המשטרה, שהתעלמה כשניגשה וביקשה עזרה למצוא את הגבר שדקר אותה. "לא היו לי לקוחות שמתנהגים חרא... חוץ מזה שאנס אותי", אחת מהן נזכרת תוך כדי שהיא מדברת. במקרה הזה, משפט אחד שווה אלף מילים.
המצלמה של ירום מתבוננת על הנשים במבט חומל; אין בה שום התנשאות. והנשים, בתורן, מדברות בכנות ובאומץ בלתי רגיל על החוויות שעברו במעגל הזנות, ונחשפות בשמן המלא ובפנים גלויות. כולן מלבד אחת, שבוחרת בשם הבדוי "מיכאלה"; היא לא מתראיינת כיתר הקולגות שלה, אלא מתעדת את עצמה כשהיא מתארגנת לעבודה ומספרת על חייה תוך כדי. באחד מהקטעים מיכאלה משתפת שהיא משתמשת במצלמה על מנת להפחיד לקוחות שמאיימים עליה, וקטע מצמרר אחד כזה אף מוצג בסרט במלואו במשך דקה ארוכה. שקופית הסיום של הסרט מבשרת על הסוף הנורא: במהלך הצילומים מיכאלה נמצאה מתה מתחת לחלון דירתה. הסרט הזה מוקדש לה.
לאחרונה התפרסמו לא מעט כתבות על תעשיית הזנות בארץ. לפני כחודשיים התפרסם דו"ח שחשף כי 115 נשים בזנות מתו מאז 2010. לפני שבוע פורסם כי בחמש השנים האחרונות הוכרו בישראל מאות קורבנות סחר, כ-85% מהם בשל זנות, ניצול מיני והחזקה בתנאי עבדות. במיינט ראשון לציון פורסמה לפני שבועיים כתבה שמדווחת שהמשטרה חשפה חמישה בתי בושת בראשל"צ ושצרכני זנות נקנסו, יחד עם תיעוד. אבל איכשהו, למרות שהתקשורת לא מתעלמת, זנות נשאר נושא שוליים, טאבו שלא מדברים עליו מספיק.
ל"7 מונולוגים על זנות" מגיעה אחת מהמחמאות הכי גדולות שאפשר לתת ליצירה קולנועית או טלוויזיונית: הוא היה סרט כמעט קצר מדי. מדובר בסרט שהוא עדות מצמררת ומטלטלת שצריכה לקבל במה כמה שיותר גדולה, ולהגיע לכמה שיותר אנשים.