"סקס/לייף" נחתה בנטפליקס בשבוע שעבר, הספקנו למצמץ משהו כמו שלוש פעמים והיא כבר התברגה למקום מכובד ברשימת הסדרות הכי נצפות כרגע בשירות הסטרימינג. בסך הכל, נראה שבנטפליקס מבינים שסקס מוכר: אחרי ההצלחה הגדולה של הסרט האירוטי "365 ימים", או לחילופין - ההייפ הבלתי מבוטל שעוררו הסצנות המהבילות של "ברידג'רטון" - סדרה אמריקאית על חיי המין של אנשים יפים להחריד נראית כמו המוצר המושלם מבחינה רווחית.

יש תפיסה לפיה העיסוק המוגבר בסקס על המסך הוא פסול ומטונף, או לכל הפחות שטחי. זה ממש לא חייב להיות ככה: סקס בטלוויזיה לא שווה בהכרח פורנו - והסדרה הנפלאה "אנשים נורמלים", שהגיעה במאי האחרון לישראל, היא בדיוק ההוכחה להנחה הזו. "סקס/לייף" לא גבוהה כמו הסדרה האירית הנוגה או מתיימרת להיות מופתית כמוה, ושייכת כמובן לז'אנר אחר; ובכל זאת, אם נבחן את שתיהן זו מול זו כסדרות שבוחרות לשים יחסי מין במרכזן, נראה שאת מה ש"אנשים נורמלים" עשתה בעדינות וברגישות "סקס/לייף" עושה באופן מאוד פשטני ורדוד.

הסדרה החדשה מספרת על אודות קורותיה של בילי (שרה שאהי), אישה צעירה ויפהפייה שחיה את חיי הפרברים החלומיים ביותר שניתן לדמיין: היא גרה בבית ענק עם חצר בגודל של גן מאיר התל אביבי, אם לתינוקת ופעוט מקסימים ונשואה לקופר (מייק ווגל), שנראה ומתנהג כאילו הכינו אותו בבית חרושת לגברים מושלמים. על פניו, הכל בסדר ואף הרבה יותר מזה; בפועל - בילי מתחילה להרגיש מותשת ומשועממת מהחיים הכל כך שגרתיים האלה, וזה ממש לא עוזר שבעלה בקושי מסתכל עליה כשהוא חוזר הביתה מהעבודה או צופה בכדורגל כשהם שוכבים, נישואים שחוקים וכל זה; בילי נזכרת בעברה כרווקה הוללת בימיה כסטודנטית לפסיכולוגיה, כשהייתה יוצאת לקרוע את העיר עם הבסטי הפרועה-אף-יותר-ממנה סאשה (מרגרט אודט), וחיה חיים עירוניים בסימן שחרור מיני.

הכוכב המרכזי של הפלאשבקים שעוכרים את שלוותה הוא בראד (אדם דמוס), האקס המיתולוגי בו נתקלה במקרה לאחרונה ומי שהעניק לה לא רק סקס הרפתקני אלא גם אהבה גדולה ובלתי נשכחת. איפה היו המחשבות הטורדניות האלה בכל שנות נישואיה לקופר ולמה הן השתלטו על חייה רק עכשיו? אלוהים יודע, אבל ניחא. כדי לפרוק את התסכול והחשק שמשתוללים בתוכה, בילי כותבת יומן ובו היא מתארת את אותה כימיה מחשמלת שחלקה עם החתיך האוסטרלי (השחקנים, אגב, הם בני זוג בחיים האמיתיים). אממה? קופר מוצא את קובץ הוורד הסודי ההוא, ובוחר להתייחס אליו כמעין מדריך למשתמש. הוא משתדל לפלפל את חיי המין שלו ושל אשתו, ובדיוק כשנראה שהכל בסדר - בראד חוזר לחייה של בילי בסערה ומשבש עוד יותר את ימיה המסויטים.

הסיפור לא מאוד מקורי, לא חדשני - ראינו את התבניות של "סקס/לייף" כבר קודם לכן. התלבטות בין יציב למסעיר, משולשי אהבה, חברה בוגדנית; יש כאן הכל. זה לא תמיד דבר רע למחזר קלישאות, אבל הפרקטיקה הזו יכולה להיסלח כל עוד נטענת בקלישאות איזה משמעות מרעננת או לפחות דמויות מסקרנות שיפיחו בהן חיים חדשים. "סקס/לייף" נכשלה במשימה הזו: היא אמנם ממכרת - את זה לא ניקח ממנה - אבל היא נטולת נשמה, נטולת אמת ונטולת בשר; היא לא מעניקה לצופה שום דבר מלבד ריגוש זול ופג תוקף שאפשר להשיג גם במיליון מקומות אחרים. 

"סקס/לייף" מנסה לאפיין את הדמויות שלה על פי הגדרות רחבות, כנראה במטרה שאלה יהיו קלות לעיכול, אבל התוצאה היא דמויות גנריות להחריד (בדומה, למשל, לשירי אהבה שנכתבים על מנת שהקהל יוכל להזדהות עמם - וכך קורה שמושא האהבה המתואר בשיר הוא אדם בעל התכונות הכלליות ביותר שיש). כשבילי מספרת מדוע היא אוהבת את קופר, היא מסבירה שהוא מהבחורים שאשכרה נהנים מארוחת ערב עם ההורים, מהבחורים שקמים בשביל נשים מבוגרות ברכבת. היא טוענת שהוא מושלם ויפה מבפנים ומבחוץ, אבל ההגדרות המאוד רחבות האלה לא עוזרות לנו להבין את האהבה שלה אליו, ויותר מזה - הן לא עוזרות לנו להבין מיהו קופר. במקרה של בילי עצמה, האישיות שלה נדמית לעיתים כתלושה לחלוטין מהנשמה החופשיה שהיא טוענת שהיא. במילים אחרות, דמויות טובות הן כאלה שמצליחות להיות יותר מסך כל מאפייניהן, וכאלה שמסוגלות להתקיים ולפעול גם בלי שיכלאו אותן בכלובי הגדרות ריקות מתוכן. המשחק המוגזם ממש לא עוזר וגורם לאנשים האלה להיראות יותר מגוחכים מאשר מעוררי הזדהות. 

מתוך "סקס/לייף" (צילום: AMANDA MATLOVICH, netflix)
בילי נקרעת בין ההווה היציב לבין העבר הסוער. שרה שאהי ב"סקס/לייף" | צילום: AMANDA MATLOVICH, netflix

באופן כללי, נראה ש"סקס/לייף" משתכשכת במים הרדודים. ההצהרות הענקיות של הדמויות בסדרה כמעט אף פעם לא מקבלות מימד אישי או תוכן אמיתי (הילד של בילי וקופר, למשל, אומר רק משפטים כמו "את יפהפייה, אמא" או "אני אוהב אותך"). הקריינות של בילי המלווה את הסדרה לא מרגשת אלא גורמת לקרינג', ולמרבה הצער, התובנות המאוד חד-גוניות שלה שמגיעות בפרק הראשון הן אותן התובנות שמגיעות בפרק השלישי או בפרק השביעי. בילי משתמשת בתיאורים פומפוזיים כשהיא מדברת על החוויות עם בראד בחדר המיטות (או בבריכה על הגג שלו, או לצד מסילת רכבת תחתית. כן כן). אבל מעבר ללוקיישנים המסעירים ולגניחות הקולניות, אפשר היה לצפות מסדרה שסובבת כולה סביב סקס להיות קשובה לניואנסים הפחות מתבקשים והיותר ספציפיים של יחסים אינטימיים, ולא לבחור ללכת על הדרך הקלה ביותר בה ניתן למסגר אותם.

לעיתים "סקס/לייף" חורגת מהדפוס המאכזב הזה ומפתיעה עם עלילות שמצליחות להיות הגיוניות, דוגמת הסצנה שבה קופר מגלה את סוד היומן ונתקף בפרץ תשוקה רכושנית ואף מעט אלימה כלפי אשתו. צריך גם לציין לטובה את בראד, הדמות המעניינת והמתורצת ביותר בסדרה. אדם דמוס - שמגלם את העשיר המתוסבך - נראה כמו הילד הלא אפשרי של עוז זהבי וג'סטין בלדוני, וככל הנראה עומד לחטוף את תואר הבחור הלוהט של נטפליקס מרגה ז'אן פייג'.  

חשוב לומר - למרות כל חסרונותיה הרבים, ואולי דווקא בגללם - "סקס/לייף" עשויה להיות סדרה מהנה עבור אלה המעוניינים בה: כזו שדורשת אפס מאמץ, אפס מחשבה ואפס הקרבה רגשית ויושבת יופי במשבצת הבינג' המנוון והאסקפיסטי שחלקנו זקוקים לו לפעמים. אם חפצה נפשכם בצפייה מהסוג המטמטם בסדרה שהיא כל כך גרועה עד שהיא הופכת לטובה, ככל הנראה תישאבו אליה מהר מאוד.