קשה למצוא סדרות ששמות במוקד את חוויית החיים של הגיל השלישי, על אחת כמה וכמה את חוויית החיים של בני ה-75 ומעלה. למה קשה? קודם כל, כי קשה יותר למצוא שחקנים להוטים בני 80 מאשר שחקנים להוטים בני 25. שנית, כי קמטים עדיין נתפסים כלא סקסיים: אנשים מעדיפים להישאב למערכות היחסים ספוגות הדרמות והמשברים של הצעירים ולא לחזות בימים הארוכים של מי שכבר יצאו לפנסיה. "האהבה שלי: שישה סיפורים על אהבת אמת", הסדרה התיעודית החדשה של נטפליקס, מכוונת את הזרקור דווקא לקשישים שבדרך כלל לא זוכים להיות מרכז העניינים בטלוויזיה. והיא מצליחה לייתר כמעט את הציניות השגורה, מהסוג שאנחנו מזהים עם עידן המאצ'ינג בטינדר, ומזכירה שאהבות גדולות ואמיתיות קיימות גם קיימות.
"האהבה שלי" מהווה מעין הרחבה לסרט זוכה הפרסים "My Love, Don't Cross That River" של הבמאי ג'ין מו-יונג, ומספרת את סיפורם של זוגות שעמדו במבחן הזמן ונשארו יחד במשך עשרות שנים. היא מורכבת משישה פרקים, שכל אחד מהם מתרחש במדינה אחרת, מבוים על ידי במאי אחר ועוקב אחר זוג אחר. לצורך העניין, אפשר גם להסתכל עליה כעל סדרה של שישה סרטים באורך כשעה (ואין חשיבות לסדר הצפייה בפרקים). שמה הקיטשי של הסדרה עלול לתת את הרושם הלא נכון, אבל חשוב להבהיר - לא מדובר בצפייה קלילה וממש לא בבינג'. הקצב שלה איטי (בהתאם לקצב חייהם של המצולמים), לפעמים כל כך איטי עד שאפשר לחשוב שלא קורה בה כלום. אבל כשמסתכלים בסבלנות על הניואנסים הקטנים של פיסות החיים שמתועדות בסרטים האלה מבינים שבכלום הזה גלום המון.
מעבר לעובדה ש"האהבה שלי" שמה לה כמטרה להביא את הזקנים לקדמת הבמה, היא גם מיקמה את ערך המגוון בראש מעייניה, ובין הזוגות המתועדים נמצא גם זוג נשים שחורות. הניסיון לגשת לקהילות הפחות פופולריות מורגש ומוערך, והיוצרים עושים זאת ברגישות רבה. הם נטמעים אל תוך מרקם החיים של הגיבורים: בו בזמן אפשר להבחין בצילום המושקע ומלא המחשבה, ועם זאת, ההתבוננות בסיפורי האהבה הללו תמיד נותרת עדינה וצנועה (פסיבית אפילו), כך שקשה כמעט להאמין שהיו שם, בחיים האלה, גם מצלמות.
הזוג שמככב בפרק הראשון (בבימויה של איליין מקמיליון שלדון) הוא זוג אמריקאי - כנראה בחירה מודעת שנועדה לעורר הזדהות עם הצופים המערביים של נטפליקס. דיוויד (84) וג'ינג'ר (79) חיים בחווה שכוחת-אל בוויניסטון שבוורמונט ומייצרים סירופ מייפל למחייתם. אחרי סצנת פתיחה מקסימה שמתמצתת את מהות היחסים בין השניים, אנחנו נחשפים לתהליך ייצור הסירופ - בחירה שעשויה להיראות תמוהה, אבל מתגלה כחכמה מאוד: השניים למדו יחד את התנהגותו של החומר ולמדו איך לעבוד איתו כדי שיפיק את המיטב - כמו שהם למדו זה את זה. לפעמים השניים מדברים על נושאים הרי גורל (המוות שמחכה מעבר לפינה) ולפעמים הם מדברים על הא ודא (ארוחת הצהריים המתוכננת או מזג האוויר). "האהבה שלי" מצליחה ללקט את הצהרות האהבה הגדולות אבל שומרת מקום מיוחד להצהרות האהבה האילמות, היומיומיות: ג'ינג'ר זוכרת איזה תרופות דיוויד אמור לקחת, דיוויד כורת עבורה עץ לקראת חג המולד, הם שרים יחד שירים שהם כבר מכירים בעל פה.
אבל אין מה לעשות, שגרה היא שגרה, וההיצמדות לאורחות חיים לא טלוויזיוניים ביצירה שהיא, ובכן, טלוויזיונית - גובלת לעיתים בשעמום. מכאן ש"האהבה שלי" מצריכה גם הרבה סבלנות מצד צופיה ורצון גדול להתמסר. הסצנות בה נמרחות, שום דבר בה לא מזורז באופן מלאכותי, אף דיאלוג איננו סתמי מכדי להיות משודר. התחושה שמתקבלת בצפייה היא הכי קרובה לתחושה של להיות שם פיזית ליד הקשישים. ובכל זאת, משהו בדקות ה"ריקות" גם הופך את העסק הזה למקסים. אלה הדקות שמדגימות את העייפות והזקנה, ועם זאת את הסיפוק והנחת; הן אלה שממחישות את עומק ההיכרות שנפרשת על עשורים, עד שנדמה ששני המצולמים הפכו לאדם אחד.
אבל כאמור, בין קולות הלעיסה וסצנות ההליכות הארוכות, גם נושאים מהותיים של ממש עולים לדיון. במהלך הפרק, ג'ינג'ר ודיוויד מטפלים בצוואותיהם ומסדירים את הליך שריפת הגופות העתידי, ואנחנו זוכים להצצה מרתקת ועגומה לפרקטיקה של המוות. לקשיים שמביא איתו הגיל אנחנו נחשפים, בין השאר, גם דרך ג'ולס, גיסה הקשיש של ג'ינג'ר שחולה באלצהיימר. בני הזוג מבקרים אותו ביום הולדתו ולוקחים אותו, יחד עם אשתו, לאכול במסעדה - סצנה שגרמה לי באופן אישי למרר בבכי.
פרקיה הבאים של "האהבה שלי" מחזיקים באותה גישה מינימליסטית. הסרט החמישי בסדרה (בבימויה של קרולינה סה), שעוקב אחר זוג הנשים ז'ורמה (65) וניסיניה (59), הוא ככל הנראה אחד המדכאים יותר לצפייה. בניגוד לזוגות אחרים בסדרה שמזדקנים בבתים כפריים רחבי ידיים, השתיים חיות בדוחק בצריף קטן בפבלה בריו דה ז'נרו, בתנאי עוני וצפיפות, תוך שהן דואגות לא רק לעצמן אלא גם למשפחתן הרחבה. חיי ההישרדות הם החיים שמוכרים להן, ולפרק שזורות גם הקלטות רדיו שמבהירות בדיוק כמה חמור המצב בריו - על אחת כמה וכמה עבור אפרו-ברזילאים. אבל הסיפור מסתיים בנימה אופטימית כאשר בנות הזוג מגשימות חלום פשוט ועתיק יומין.
סרט נוסף (בבימויו של צ'ירו פריירה) עוקב אחר אוגוסטו (83) ונאטי (77) שחיים במרצ'ינקה חאאן, כפר קטן בדרום ספרד. הפרק נפתח בנימה עצובה למדי, כשאוגוסטו מנסה לחדש את רישיון הנהיגה שלו ונכשל בגלל שראייתו כבר לא כשהייתה. אבל אחרי ההתחלה המדכדכת, מהר מאוד אנחנו חוזרים לחייך כשמתגלה טיבו הפלרטטני והצעיר למראה של הקשר בין השניים. וקשה שלא להתאהב בהם: ההתפעלות של אוגוסטו מהדברים הקטנים בחיים (לדוגמה, הוא משתאה מחוכמתם של בעלי החיים) מרגשת, והניסיון שלו לתקשר עם המענה הקולי כשהוא מנסה לברר פרטים בדבר טיול מאורגן עושה קווץ' בלב. ובסוף הפרק מגיע רגע עוצמתי ביותר, כשהשניים מצולמים בסלון הבית, נאטי על כיסא נדנדה, ואוגוסטו אומר: "מי היה מאמין שאת תשבי פה, על הכיסא של אבא שלי, ואני אנדנד אותך כשאת בת 77?". זה מעט מאוד, אבל לא צריך יותר.