מרגיש קצת מנותק לכתוב עכשיו ביקורת טלוויזיה על מיוזיקל רומנטי. מה הקשר? איך אפשר לראות אנשים קופצים, שרים ורוקדים ברחובות, בלי דאגה אחת בליבם? העולם הוא לא קומדיה רומנטית מוזיקלית, בעיקר לא כרגע, אלא חבית של אבק שריפה שרק מאיימת להתפוצץ בכל רגע. ויש שיגידו שהיא כבר התפוצצה. אבל אז מגיעה מילת ה-א' הידועה לשמצה: אסקפיזם (וסליחה על השפה הגסה). אי אפשר להיות רק בדיכאון כל הזמן, אי אפשר רק לכעוס ולהיות מתוסכלים ולהילחם ולכאוב. חייבים הפוגה. ואין כמו מיוזיקל רומנטי בשביל אסקפיזם מהסוג המשובח ביותר, כזה שמאפשר לברוח לכמה שעות למנהטן בניינטיז ולשכוח, לרגע, מכל הצרות. ברוך בורא הטלוויזיה.
אז אם התיאור "מיוזיקל רומנטי במנהטן בניינטיז" עושה לכם פרפרים בבטן, "פה למעלה" ("Up Here") היא הסדרה שנוצרה בדיוק עבורכם וכנראה שאפילו לא היה לכם מושג. ולא היה לכם מושג משתי סיבות עיקריות: יש לה שם גנרי להפליא שלא קשור לעלילה, ואין בה כוכבים ענקיים שמביאים איתם צופים - לא מאחורי המצלמה ולא לפניה. בשקט בשקט היא עלתה לפני שבוע בדיסני+, לא קיבלה את התהודה הראויה לה, וחבל.
"פה למעלה" עוקבת אחרי לינדזי (מיי וויטמן, "ילדות טובות"), צעירה מבולבלת ומתוסבכת שמחליטה לעזוב את בן הזוג ואת הפרברים ולעבור להיות סופרת בניו יורק ולהגשים את חלום הילדות שלה. את לינדזי מלווים לכל מקום קולות ביקורתיים מעברה, בדמותם של הוריה וחברתה מימים עברו, שמותחים עליה ביקורת על כל צעד ושעל. במנהטן, לינדזי פוגשת את מיגל (קרלוס ואלדז, סיסקו רמון מ"הפלאש", לחובבי הז'אנר), גם הוא סובל מקולות ביקורתיים שמלווים אותו לכל מקום. מיגל ולינדזי נפגשים והניצוצות עפים באוויר, אבל הם מגלים שגם אהבה פשוטה היא לא דבר פשוט כל כך.
על הנייר, אין הרבה דברים שמבדלים את "פה למעלה" מסדרות אחרות שראינו בעבר בז'אנר. היא מכילה דמויות מגוונות מבחינה אתנית, במרכזה גיבורה בממדי גוף של אנשים נורמליים (והסדרה לא עושה מזה עניין, ולכן גם אין מה לעשות מזה עניין). היא לוקחת את עצמה ברצינות אבל מהולה בחוש הומור ומכילה שמונה פרקים באורך של חצי שעה. היא עושה הכל בדיוק, אבל בדיוק, לפי הספר - ולכן גם לא יוצאת דופן. אבל יש לה לב פועם.
יש בה גם בעיות, כן? בעין ביקורתית יותר, אפשר למנות בעיות עריכתיות (יותר מדי פעמים סצנות מסתיימות עם בלאק שמזכיר את מגמת קולנוע אורט יגאל אלון) או נפילה לדביקות וקיטשיות יתר. וכן, גם הסיפור שלה הוא לא הדבר הכי מקורי שיש. אבל ברוב הזמן היא פשוט עושה את מה שהיא עושה מצוין. היא קצבית ומשעשעת, המוזיקה טובה (שיר הפתיחה יתנגן לכם בראש בלי הפסקה), והיא מלאה באופטימיות ואהבת אדם. רואים שהיא הושפעה מאוד מ"האקסית המטורפת", וזו כמובן מחמאה גדולה.
אגב, עצם העובדה שאין לה "שמות גדולים" מאחורי המצלמה לא אומר שאתם לא מכירים את היצירות שלהם. למעשה, היוצרים של "פה למעלה" היו חלק מכמה מהמיוזיקלים הגדולים ביותר של הדור שלנו, וחתומים על "אוון הנסן היקר", "בוק אוף מורמון", "טיק, טיק... בום!" וגם על השירים של "פרוזן", "קוקו" ו"וונדה-ויז'ן", כולל כמובן "Let It Go" ו"אגתה אול אלונג". פאן פאקט: אחד מהיוצרים, רוברט לופז, הוא האדם הצעיר ביותר אי פעם שזכה ב-EGOT, כלומר שזכה בארבעת הפרסים הגדולים של עולם הבידור האמריקאי - אמי, גראמי, אוסקר וטוני, והוא גם היחיד שזכה יותר מפעם אחת בכל אחד מהם.
כמו מרי פופינס, הסדרה הזו הגיעה בדיוק כשהיינו צריכים אותה. כשהכל נראה שחור משחור והאור לא נראה בקצה המנהרה, "פה למעלה" המתוקה ירדה אלינו מהענן והזכירה לנו לשמור על אופטימיות. ואם אפשר לעשות את זה תוך כדי זמזום של שירים שנדבקים לראש ותקווה לעונה שנייה, מה טוב.