כשריאן מרפי לא עסוק בלתקתק סדרות מבטיחות לנטפליקס, הוא ממשיך באנתולוגיית האימה שלו, "אימה אמריקאית" ("American Horror Story"). וכמו במקרים הקודמים, גם העונה ה-11 שלה קאמפית, הומואית ומנסה להדהד את אותו מסר שמרפי שולח (או לפחות מנסה) ב"דאהמר" לגבי קהילת ההומואים בארה"ב - והיחס הרע שהיא מקבלת. מרפי אפילו זורק פירור ללסביות, אבל זה ניסיון שלא מספיק מכבד את עצמו להתייחסות רצינית.
עונה 11 של "אימה אמריקאית", שנקראת הפעם "NYC" ועלתה בסוף השבוע ב-yes, מתרחשת בניו יורק בתחילת שנות השמונים ומתמקדת בקהילת הגייז בעיר על שלל ייצוגיה: יש טווינק חרמן פרוע, טווינק ביישן וחסוד יותר, ארוניסט חרמן עם ארון מפוצץ שלדים, עיתונאי רודף צדק שנלחם בשם הקהילה, פלייבוי הולל חובב סמים, הומו מאפיונר, וזה רק חלק קטן. את הדמויות, כרגיל, מגלמים שחקנים מחוץ לארון, שמרפי כבר ליהק בפרויקטים אחרים שלו, ובאופן מפתיע שרה פולסון דווקא לא מופיעה העונה. כל אותה חבורה מתמודדת מתחילת העונה עם איום ממשי על חייה, כשברקע הרופאה שמגלמת בילי לורד (עוד שחקנית שמרפי אוהב) חוקרת מצד אחד את הידללות אוכלוסיית הצבאים בפייר איילנד, ובמקביל מטפלת בבית החולים גם בבני אדם.
העונה מתחילה חזק, ובניגוד לעונות האחרונות של "אימה אמריקאית" יש תחושה שמרפי מצליח שוב לשחזר את הנוסחה של סדרה מותחת על אמת, קווירית, סקסית עם מידה מסוימת של הומור ומודעות. בלי לספיילר יותר מדי: את העונה מניעות שתי עלילות מרכזיות, ובמרכז של שתיהן עומד רוצח סדרתי אכזרי שמתמקד בהומואים. מה שמוריד מהכיף של תחילת העונה הוא הדידקטיות סביב תחילת ימי האיידס באמריקה ולחיצת המסר שההיסטוריה, והנטייה שלה לחזור על עצמה, יותר מפחידה מכל רוצח סדרתי כזה או אחר.
ובכל זאת, העלילה סביב "רוצח המאי תאי" מתחילה טוב ומציגה פרק כיפי במיוחד של מרדף וחשיפת זהות הרוצח, אבל זה לא מספיק בשביל לסחוף את העונה, ובטח שלא חזק מספיק כדי לחפות על העלילה השנייה והחלשה היותר של ה"רוצח הסדרתי השני". בדומה ל"דאהמר", מרפי מדגיש גם פה שכל עוד הקורבנות הם הומואים פוחזים - לרשויות פחות דחוף לפענח מקרי רצח, גם אם הם לא סבוכים מאוד.
למה בכל זאת לצפות? כי תעלומת רצח, ניו יורק של שנות השמונים, הומואים עשירים ורעים, לסביות מכשפות לכמה דקות ושוטרים הומופובים. למה לוותר? כי שני הפרקים האחרונים, והגילוי סביב "הרוצח השני", עלולים להותיר אתכם מדוכדכים ומאוכזבים.