עונה חדשה ל"בואו לאכול איתי", איזה מזל. התכנית שמשפרת מיידית את תאונת השרשרת העגומה שהיא החיים שלנו, וצריכה להיות משודרת ברצף בכל יום מימות השנה ללא החלוקה המיושנת והעצלה לעונות. נקווה שהתאגיד יודעים שעם כל הכבוד לבאנקרים כמו "חזרות", הדבר האמיתי זה "בואו". אז בואו.
תפנית משמחת במיוחד בעונה החדשה היא החזרה ליחידים. אחרי שתי עונות זוגות - שעבדו בסדר גמור וסיפקו את מנת הקאלט והיופי שלהן - כבר ברור שהפורמט הנכון הוא המקורי, שנולד בכלל בבריטניה. אבל בעוד הצפייה בגרסה הבריטית מעט משמימה, זו פוגעת בול. הסיבה הפשוטה היא ש"בואו" היא תכנית של ניואנסים לוקאליים, וניואנסים צריך להכיר. זאת תכנית שה-DNA שלה הוא של ערוץ מקומי, אם תכניות היו ערים היא הייתה פתח תקווה. המשתתפים הם אנשים שאנחנו מכירים אינספור גרסאות שלהם, הבתים המכוערים שלהם הם הבתים המכוערים שלנו, האוכל המגעיל שלהם הוא זה שגם אנחנו מבשלים. זו תכנית שהיופי שבה הוא הסאבטקסט, הקטנוניות מרת הנפש והפאסיבית-אגרסיבית שמבצבצת מבעד לחיוכים המנומסים, והבקיאות שלנו בהלך הרוח הבריטי לא גדולה מספיק על מנת לאתר ולבודד אותן.
ולמי שעדיין לא יצא: חמישה מתמודדים, חמש ארוחות ערב. כל ארוחה נערכת בבית של המתמודד שמבשל וגם הופכת לפרק של עשרים ומשהו דקות, חמישה פרקים בשבוע. בסוף כל ארוחה יתר האורחים מעניקים לה ציון והמנצח בסוף השבוע, זה שקיבל את מספר הנקודות הגדול ביותר, מקבל טיסה לאירופה או פרס דומה בקטנותו. כי זאת תכנית קטנה, כוחה בזערוריותה, להגדיל אותה תהיה טעות.
העונה הנוכחית היא עונה כשרה, תפנית לא מאוד ברורה. בעונות הקודמות היה שבוע אחד כשר ולא מעט מתמודדים צמחוניים, אבל עונה שלמה כשרה, גם אם אף אחד מהמתמודדים באותו השבוע לא אוכל כשר? למה? הסיבות להחלטה הזאת לא ממש ברורות, נקווה שהן לא תולדה של כורח אלא של בחירה. לתכנית עצמה זה לא משנה כלום, אולי רק לאוכל, אבל זאת כבר לא בעיה שלנו.
מהשבוע הראשון עושה רושם שהעונה החדשה מצליחה לייצר את אותו קאלט אפרורי ומצחיק שאליו ערגנו. בני ציפר הוא אדם שנולד כדי להשתתף בתכנית הזאת (למרות שסיפר בראיון שרצה בכלל ללכת ל"האח הגדול"), והוא מצליח להיות כל מה שציפינו מאדם עם פפיון, אבל גם להפתיע בניתוק קל מעצמו ומהסביבה. קשה לו עם המוחצנות ההומואית של משתתף נוסף, הוא לא מבין מדוע אנשים צריכים לצאת מהארון ובשביל מה. באחד הרגעים המעניינים בתכנית הוא מספר שגם לו היו תקופות של בלבול מיני והוא בחר במודע להניח אותם בצד ולנהל אורח חיים סטרייטי שכולל נישואים לאישה ושלושה ילדים. ניכר שזה היה וידוי משמעותי עבורו, ולפחות במקרה הזה התכנית סיפקה לו מפגש מעניין גם עם עצמו.
יתר המתמודדים כוללים את ליאת, אם ל-12 עם אינטונציה וקול של אביבית בר זוהר ועמדות מוצקות נגד התבוללות והומואים, מעצב פנים הומו (כמקובל), רואת חשבון קיבוצניקית מצחיקה ומרושעת ואת מנהיג כנסיית מפלצת הספגטי המעופפת בישראל בשביל מנת ההזייה, כשבינתיים הוא כמובן הכי משעמם מכולם. הליהוקים הכיפיים באמת הם אלו שלא לוחצים על דוושת הקאלט בכוח, אבל נותנים לה לחדור מבעד לחרכים קטנים של מוזרויות, הרגלים ואובססיות קטנות.
כרגיל, רוב האוכל נראה נורא. זו תכנית הבישול היחידה שאפשר לראות בלי לרצוח דיאטה. המשתתפים מטנפים זה על זה מול המצלמה, מעבירים ביקורת על האוכל, ניקיון הבתים, עיצובם, סגנון החיים וכל מה שגם אנחנו עושים כשאנחנו פוגשים אדם זר או רואים אותו בטלוויזיה. גם השבוע השני, ממה ששוחרר בינתיים לצפייה, יספק את מנת המפגשים המיזנטרופיים הראויה ואת מידת החטטנות המדויקת בחיים של אחרים. ולמרות שאנחנו נזכרים שוב ושוב שהגיהנום הוא הזולת שמתעקש לבשל לך, קשה שלא לחבב את הדמויות (או חלקן, או אחת פה ושם) על המניפה האנושית המטורללת, האיומה והנפלאה הזאת.