בשנת 2013 זכה גיא דוידי בפרס האמי הבינלאומי על סרטו "חמש מצלמות שבורות", שהיה גם מועמד לפרס האוסקר באותה השנה. סרטיו המוערכים עסקו לרוב בסכסוך הישראלי-פלסטיני מנקודות מבט שונות, אך ב"ימי תום" - שהוקרן בפסטיבל דוקאביב האחרון וזמין מעתה ב-HOT8 - דוידי מתמקד מנקודת מבט ישראלית בחוויה ישראלית: השירות הצבאי.

"ימי תום" אמנם נוגע מעט בנושא הסכסוך, אך הוא בעיקר מתמקד בסיפורים שונים של צעירים וצעירות שהתגייסו לצבא על אף שלא רצו. דוידי למעשה נכנס עמוק וחופר בפצע שמשותף ללא מעט אזרחים בישראל, אך מעטים מעזים לדבר עליו - התאבדויות בצה"ל. הסרט מסופר בקריינות, שמבוססת על מכתבים וכתבים שונים שנמצאו לאחר מותם במהלך שירותם הצבאי, כמו גם צילומים ביתיים, צילומים שצולמו באימונים של יחידות קרביות וחומרי ארכיון, לצד צילומים עכשוויים של ילדים בימינו, בסיטואציות שונות הנוגעות בשירות הצבאי.

הסרט מספק מבט אינטימי לחייהם של אותם צעירות וצעירות שלא רצו להתגייס ומתו בשירות הצבאי. ככל שנכנסים יותר לתוך ראשם, כך עולה גם תחושת החמצה בלתי נמנעת. לא רק של המשפחות והחברים שלהם שאיבדו אדם קרוב ונותרו עם חלל שמעולם לא יוכל להתמלא, אלא במידה מסוימת של כולנו. אותם צעירים מצטיירים כאנשים ייחודיים, אינטליגנטיים, רגישים ואכפתיים, כאלו שוודאי היו תורמים לחברה הישראלית באופן משמעותי במגוון דרכים, גם אם לא בהכרח במסגרת צבאית. אך כעת הם אינם וקשה שלא לתהות, איך חייהם היו נראים לו רק היו מאפשרים להם להימנע ממסגרת קשה ומורכבת שלא התאימה להם. איך החברה הישראלית הייתה נראית היום? וכמה עוד צעירים וצעירות יצטרכו למות לפני שנבין שאולי יש דרך אחרת לטפל בנושא השירות הצבאי?

זו חוויה מאתגרת, מורכבת ולא קלה לצפייה - וזו בדיוק הסיבה שבגללה "ימי תום" הוא צפיית חובה. הוא מציב בפני הצופים מראה של החברה הישראלית, שרבים יעדיפו להפנות את מבטם ולא להסתכל עליה, אך דוידי לא נותן לזה לקרות. באמצעות בימוי רגיש, אבל גם חד ונוקב, הוא מעלה שאלות שונות על החוויה הישראלית, ועל קונצנזוס ישראלי שמרבית האנשים לא מטילים ספק לגביו, והוא עושה זאת בדרכים מתוחכמות, אפקטיביות ומעוררות מחשבה. 

דוידי מעלה שאלות על נרטיבים לאומיים וההשפעה שלהם על הגיוס לצה"ל, על החלק של מערכת החינוך בהסללת ילדים לשירות צבאי כבר מגיל גן, דרך טקסים בבית הספר, המסע לפולין ועד לרגע הראשון שבו נערה מקבלת רובה לידיה בגיל 16 בגדנ"ע. שאלת התמימות של ילדים וילדות בישראל מוצגת כאן בין היתר בצילומים של ילדים בגן מוקפים בנשקים ולומדים לראשונה מהו מוקש, ומעלה את התהייה מתי התמימות הזו מתחילה ומתי היא נגמרת, ואולי מתי היא נגזלת ומי אחראי לכך. ככל שהסרט מתקדם, כך גם תחושת המועקה עולה, מחלחלת עמוק יותר ומותירה את הצופה בלי שום ברירה, אלא לחשוב. על הזהות הישראלית ומהותה, על הצעירים והצעירות שקולם הושתק - אבל יותר מהכל, להטיל ספק, ולשאול עוד שאלות.

"ימי תום" הוא מסוג הסרטים שסביר להניח שיעורר לא מעט רעש, וככל הנראה גם תגובות חריפות בעיקר מצד אנשים שייצאו נגדו עוד לפני שצפו בו. דווקא מסיבה זו מומלץ לא לוותר עליו ולתת לו הזדמנות, גם אם כבר התגבשה אצלכם דעה מסוימת לגביו. הסרט אמנם מעביר ביקורת, אך הוא בעיקר מציג את המורכבות של הנושאים שהוא מעלה, ובכך הוא למעשה פחות דידקטי ממה שאתם כנראה חושבים. הוא לא מנסה בהכרח לעשות דה-לגיטימציה לצה"ל, והוא אף מציג דעות ועמדות שונות ביחס לשירות הצבאי. יותר מהכל, זה סרט שמעלה שאלות כבדות משקל ובעלות משמעות רחבה על העתיד של החברה הישראלית, וזו בפני עצמה סיבה שבגללה כל ישראלי באשר הוא צריך לראות אותו.