כששומעים לראשונה את שמו של הדוקו המוזיקלי החדש, "אריק איינשטיין: שיר אהבה סטנדרטי" (ימי ד' ב-21:00, yes דוקו), קשה שלא להעריך את הכנות של יוצריו. מבין כל השירים של אחד האמנים האהובים ביותר בתולדות ישראל (ורבים יטענו - האהוב שבהם), בחרו היוצרים בשיר ששמו מהווה גם הצהרת כוונות ברורה: הסדרה הזאת תצייר דיוקן אוהב ועשיר בגעגועים, שלא מתיימר בהרבה מעבר לכך. במילים אחרות, אם גדלתם על שירתו של אריק איינשטיין ז"ל והיא מהווה חלק בסיסי בדנ"א שלכם - בואו, אתם בחברה טובה, יהיה כיף. אם לא כך הדבר - סיכויי ההתרגשות שלכם צפויים לרדת באופן דרמטי.
"שיר אהבה סטנדרטי" משרטטת במשך שישה פרקים את דרכו האמנותית של איינשטיין החל משנות ה-60, כשהתקבל על ידי חיים טופול ללהקת הנח"ל, דרך שורת מפגשים עם אמנים ששינה את חייהם, כמעט באגביות. כדי להשיג את הזגזוג הנדרש בין אותה "אגביות" פרטית ומכונסת שזוהתה עם אישיותו של איינשטיין, לבין הקאנוניות העצומה לה זכתה יצירתו, הסדרה משתמשת בארטילריה כבדה של חומרי ארכיון, ראיונות עם חברים ואנשי מקצוע, ומה שבוודאי מהווה את הנכס הגדול ביותר שלה - קולו של אריק איינשטיין. האחרון מסתכל על האירועים המובאים בסדרה ברטרוספקטיבה, מבלי שאנו רואים את פניו בעת שהוא מספר זאת ליואב קוטנר, ותחושת ההיעדר נוכחת עד מאוד.
מנגד, מבט על שלושת הפרקים הראשונים מגלה כי הסתמכותה של הסדרה על הערך הנוסטלגי, הופכת את הצפייה בפרקיה ללא-תמיד-אחידה. כמי שלא גדל על "בצל ירוק" ושלישיית גשר הירקון, פרק הפתיחה לא הציג את התקופה באור מושך או מסקרן במיוחד, בעוד שאם תשאלו את סבא שלי - זהו ללא ספק הפרק המוצלח ביותר עד כה. העובדה כי החוויה הסובייקטיבית שלנו (או לפחות שלי) מתעצמת כשהסדרה מציגה שירים ותקופות המוכרים לנו, מראה כי אולי בהתאם לכותרת הסדרה - אין כאן ניסיון לשפוך אור חדש, אלא להעצים רגש קיים במקומות המוכרים לנו.
עם זאת, אפשר לקוות שתכונה זו תשתנה בפרקים הבאים, כשבפרק השלישי כבר חל שינוי משמעותי בבניית הסיפור: בראשית הפרק מוצג לנו רצונו של איינשטיין לא להיתפס כ"מיתוס", ליהנות מאהבת הקהל מבלי שזו תהפוך לחסרת פרופורציות ומאיימת. אך ככל שהפרק מתקדם, אנו נחשפים ל"דחפים פתאומיים" של יצירה, כמו הרגע בו כתב את "שיר של אחרי מלחמה" רגע לפני שמלחמת יום כיפור פרצה - שגורמים לאיינשטיין להפוך לפורסט גאמפ רגעי, אדם שיוצא בנאיביות מבלי לצפות את גודל הפיצוץ התרבותי שייגרם, אשר יגרום לו שוב לזכות באהבה גדולה בהרבה מזו שיכול היה להכיל. האם זה באמת היה כל כך נאיבי, ולא היה ניתן לצפות את זה? אין לדעת, אך זה ללא ספק הופך את הפרק השלישי לתוצר הטלוויזיוני הכי ראוי ומעניין עד כה במסגרת הסטנדרטית (סליחה) של הסדרה.
בתחום המרואיינים, "שיר אהבה סטנדרטי" מצליחה להלהיב בעיקר כאשר מתיישבים מול המצלמה אנשים שלמרות מרחק השנים, ניכר בבירור כי הם עדיין נרגשים מהמפגש עם איינשטיין. ישראל גוריון מתאר בכנות יפה בפרק הפתיחה את הקנאה העצומה שהייתה לו בחברי גשר הירקון, שהתחלפה בשמחה פסיכית כאשר הצטרף אליהם, ואילו שם טוב לוי עדיין מדבר ברעד על הרגע בו איינשטיין בישר לו שהוא יהיה אחראי על העיבוד לשירם הראשון יחד, מבלי שלוי עשה זאת מעולם בעבר.
כיוון שלצופה האובייקטיבי אין ערך רב מול סדרה שהנוסטלגיה היא קלף מרכזי בה, "שיר אהבה סטנדרטי" מעניינת בעיקר עבור אלו שגדלו על שירתו של איינשטיין, רצוי כמה שיותר. כאחד מאותם רבבות, אציין ששלושת הפרקים הנוספים שטרם ראיתי מסקרנים אותי מאוד (ספוילר: טרם הגענו ליוני רכטר עדיין!), ומרתק לראות כיצד הסדרה תתייחס (אם בכלל) לרגע הגורלי בו שיריו של איינשטיין הפסיקו להיות מסונכרנים עם הקונצנזוס. לא סביר במיוחד שאנשים שאינם קשורים רגשית ליצירתו של איינשטיין יגלו עניין, אך הסדרה מלכתחילה לא הסתמכה עליהם, וכפורקן לגעגועים - היא בהחלט מספקת את הסחורה.
TVbee בפייסבוק