הסופרלטיב "stupid" – מטופש, בתרגום לעברית – מופיע לא מעט בריאליטי הדראג "המירוץ לדראג של רופול": בכל פעם בה מתמודדת בתחרות מבצעת חיקוי מופרז וגרוטסקי של דמות מפורסמת, נכנסת לנעליה של דמות מופרעת למדי או סתם זורקת בדיחה מטומטמת-אך-שנונה מול פאנל השופטים, השופטת מישל ויסאז' זורקת לעברה את המילים "יור סו סטופיד" בתוספת צחקוק נלהב. ב"המרוץ לדראג", המילה "מטופש" היא לא עלבון, היא מחמאה; מעין ציון לשבח שניתן למי שיודע שיש בו צד אווילי אבל משתמש בו בחוכמה, למי שבוחר לחגוג את רוח השטות ולעשות ממנה מטעמים - ולא להחביא אותה. את הסופרלטיב הזה אפשר להלביש בקלות גם על הסדרה "נערות דרי", שהגיעה לאחרונה לסיומה: היא מטופשת, במובן הטוב ביותר של המילה.
"נערות דרי" הגיעה למסך לראשונה ב-2018, בערוץ 4 הבריטי. מאוחר יותר היא גם הגיעה לנטפליקס - ונכנסה למשבצת תוכן מהסוג שענקית הסטרימינג לא מרבה לייצר או להפיץ: קומדיה מטורללת. סדרות כמו "Chewing Gum" של מיקיילה קול ובכיכובה, כמו "מייקל" הישראלית (והנהדרת) או כמו "ריבוט", שעלתה ממש לאחרונה למסך. ואם לדבר במאפיינים ולא בדוגמאות: מדובר בסוג הסדרות שעוקבות אחר אנשים שאינם מבריקים או בעלי כישורים חברתיים מפוקפקים, כאלה שנוטים לסבך את עצמם בצרות איזוטריות למדי; סדרות שמבליטות את האלמנטים המגוחכים שבדמויות שבמרכזן, בין אם אלה המחוות הפיזיות או הטְרָדוֹת המוזרות; סדרות שלא לוקחות את גיבוריהן ברצינות יתרה – אבל באותה נשימה גם מתייחסות אליהם בהרבה אהבה, ועל הדרך גורמות גם לנו להתאהב בהם.
כזו הייתה "נערות דרי" מהרגע הראשון, וכזו היא גם היום - ארבע שנים אחרי עונתה הראשונה ושלוש שנים אחרי השנייה. ב-7 באוקטובר, אחרי המתנה שהרגישה כמו נצח, שבעת פרקיה של העונה השלישית (והאחרונה בהחלט) נחתו בנטפליקס - והיוו תזכורת נוספת לכך שסדרות יכולות לספר סיפורים חשובים ומרגשים גם בלי להיות נפוחות מחשיבות עצמית.
כמה שהיא משוגעת, ככה היא מצחיקה
אבל על הסיפורים החשובים נדבר אחר כך. לפני הרקע הפוליטי שמהבהב מאחורה, "נערות דרי" עוסקת בחבורת הבנות הquirky-יות של תיכון הבנות "גבירתנו הטהורה" שבעיר דרי – ארין, קלייר, מישל, ואורלה, וכמובן בג'יימס הנספח המקופח של הקבוצה. גם בעונה הזו, החמש מנסות לגרד ריגושים בעיירה שלתחושתן לא קורה בה שום דבר: הן מנסות להשיג כרטיסים להופעה של זמר מפורסם בדרך-לא-דרך (בקצרה: לשקר בראיון לטלוויזיה) או פורצות לבית הספר בשעת לילה כדי לגלות מהם הציונים שקיבלו במבחן חשוב. לעיתים, ההרפתקאות הן אלה שמוצאות אותן - לדוגמה כשהאחות מייקל מבקשת מהן לפנות את בית דודתה המתה, במה שהופך למסע מפרך, רצוף שיבושים ובהלה מרוחות רפאים.
כל הסתבכות כזו מלווה תמיד בצרחות היסטריות ובהבעות פנים מוטרפות שמי ידע שבכלל אפשר להפיק (במיוחד מצידן של ניקולה קוכלן וסירשה-מוניקה ג'קסון, שמגלמות את קלייר וארין בהתאמה ומציגות שימוש מרהיב למדי בשרירי הפנים). אפשר להסכים על כך שהמצבים הקיצוניים שנקלעות אליהם נערות דרי נערות אינם מצבים שסביר שיתרחשו ביומיום של האדם הנורמלי, או בכלל, ואפשר גם לקבוע שהמנעד הרגשי שלהן - והאוקטבות שאליהן הן מגיעות - בדרך כלל לא הולמים את המתרחש. אבל זה מה שיפה ב"נערות דרי": היא משוגעת כמה שהיא מצחיקה.
צריך לציין שהנטייה הזו להגחכה לא תמיד פועלת לטובתה של "נערות דרי", שלעיתים מתקשה לייצר קליימקס מספק מספיק (או הגיוני דיה) לעלילות שהיא מספרת. הנטייה הזו בולטת בכמה מפרקי העונה השלישית. אחד מהם הוא הפרק בו מרי ושרה – האימהות של ארין ואורלה – מגיעות למפגש מחזור, הן אומרות שוב ושוב שחבורת הבנות שלהן מהתיכון מסתירה סוד אפל ונורא. אבל בסופו של דבר אנחנו מגלים שמדובר בסך הכל בקעקוע משותף (ואיך, לעזאזל, הבעלים שלהן לא שמו לב עד היום?). באופן כללי, מי שמחפש היגיון לא ימצא הרבה ממנו בסדרה הזו, אבל ברוב הזמן הקלולסיות שלה היא סוד קסמה.
האופי של "נערות דרי" טמון בין השאר במבטא האירי הכבד של דמויותיה, כי בואו, אי אפשר שלא להתייחס לזה. אבל הוא טמון כמובן גם בתסריט המבריק של ליסה מק'גי, יוצרת הסדרה, ובהופעותיהן החד פעמיות של הכוכבות, שכל אחת מהן נראית כאילו נולדה בשביל לשחק את הדמות שהיא מגלמת: החל מג'יימי-לי אודונל בתור מישל החצופה והנועזת, דרך לואיזה הרלנד בתור אורלה המוזרה ועד לקתי קירה קלארק בתפקיד שרה, שהיא ללא ספק אחת הדמויות המצחיקות ביותר בטלוויזיה כרגע. וחובה לציין גם את טומי טיירמן, שמגלם את הדמות השפויה היחידה בסדרה – ג'רי – ועושה זאת בשלמות (אגב, הוא גם שחקן ורסטילי במיוחד, ורק לא מזמן הוא נכנס לנעליה של דמות טרגית להחריד ב"שיחות עם חברים").
העונה השלישית של "נערות דרי" נאלצה להתגבר על כמה מכשולים, כשהראשון הוא כמובן ההפרש המשמעותי שבין עלייתה לבין סיומה של זו השנייה. וגם, אל לנו לשכוח שהשחקניות של "נערות דרי" אמנם מגלמות נערות תיכון, אבל הן עצמן נמצאות בשנות העשרים המאוחרות (וחלקן אף השלושים) לחייהן; כבר לפני ארבע שנים זה היה סטרצ', אז עכשיו בכלל. ולא רק זה: ניקולה קוכלן, שכאמור מגלמת את קלייר הנוירוטית, נאלצה להחמיץ ימי צילום (ובהתאם, זמן מסך) בשל מחויבויותיה לצילומי סדרה אחרת שבה היא מככבת, אולי שמעתם עליה, "ברידג'רטון". (אגב, ההתנגשות הזו של לוחות הזמנים היא גם הסיבה בגללה דמותה של קלייר "נשכחה" בתחנת הרכבת בפרק השלישי של העונה). תוסיפו לזה את העובדה שכמות האנקדוטות בעולם מוגבלת, ושמהסיבה הזו רוב הקומדיות שעוברות את העונה השנייה כבר מתחילות בתהליך שחיקה בלתי נמנע. אז כן, העונה האחרונה של "נערות דרי" לא מושלמת – אבל האמת שלא כל כך אכפת לי. למרות הפגמים, היא אחת הסדרות הכי כיפיות שיש לנטפליקס להציע, וזה לא עניין של מה בכך.
לא כל נרטיב היסטורי חייב להישטף בדם כדי להיות ראוי לטלוויזיה
אבל "נערות דרי" איננה רק כיפית: היא קומדיה מחורפנת עם ערך מוסף. הסדרה נכתבה בהשראת חייה האמיתיים של היוצרת, שגדלה בצפון אירלנד בשנות הסכסוך, הידוע גם בשם "הצרות"; מדובר היה בעימות ממושך ועקוב מדם בין הרוב הפרוטסטנטי (שחפץ בשימור ההגמוניה) לבין המיעוט הקתולי (שדרש שוויון זכויות), שהתחולל במשך כמעט שלושה עשורים משנות השישים ועד שנות התשעים. הבנות של "נערות דרי", כידוע, נמצאות בצד הקתולי; דרי, העיר הענייה שבה הן חיות, הייתה מוקד הסכסוך הבוער. בהתאם, הוא מלווה את הסדרה לכל אורכה, עד לסיומה - שמגיע באופן מתבקש עם הגעתן של הבנות לגיל 18, ובמקביל עם החתימה על הסכם יום שישי הטוב, שסימל את התקווה לעתיד טוב יותר.
לאורך הסדרה הסכסוך מופיע, רוב הזמן, ברקע החיים של הגיבורות: בדרך כלל הוא לא נוכח בשיחות השגרתיות שלהן או בקווי העלילה המרכזיים, ומפציע למשל במשדרי החדשות בהן צופה משפחת קווין, המשפחה של ארין. מדי פעם הסדרה גם משלבת צילומי ארכיון אמיתיים מאותה תקופה, אבל בסך הכל, האווירה הכללית של "נערות דרי" היא הרבה יותר של קומדיית נעורים מאשר של דרמה פוליטית.
דווקא הנוכחות החלקית של הסכסוך בסדרה היא שמקנה לה את כוחה, ויותר מכך, את הייחוד שלה בעולם הסדרות ההיסטוריות: כש"נערות דרי" ממקמת במרכזה דווקא את "האנשים הפשוטים", היא מבהירה שלא כל סיפור היסטורי חייב להיות סיפור הירואי, שלא כל נרטיב תקופתי חייב להישטף בדם כדי להיות ראוי. בסופו של דבר, גיבורות הסדרה רק מנסות למצות את שנות הטינאייג'ריות שלהן, והן נאלצות למצוא באופן עקבי הסחות דעת מופרכות מהמציאות – שכן אם הן לא יעשו זאת הן יישאבו ליומיום עגום למדי. "נערות דרי" הבהירה ששגרה של אלימות ולחימה משפיעה לא רק על גברים וחיילים - אלא גם על נערות רגילות שפשוט רוצות להיות נערות; ועם הסיום שלה, האופטימי והמרגש, אפשר רק לקוות שכל האנשים בעולם היו מלאי חמלה כמו האנשים שעשו אותה.