איפה: נטפליקס
המלצת tvbee: צפייה מעיקה אך מתגמלת לחובבי הדרמות. אם אתם פה בשביל תעלומת הרצח, עזבו, עדיף לחכות לסדרת הדוקו שבטח תקרה מתישהו

משנת 1996 ועד 2010 (או 13', הדעות חלוקות), התהלך בין תושבי לונג איילנד רוצח סדרתי. הוא אחראי למותן של כעשר נשים, גבר ולפחות תינוק אחד. זהו לא הסיפור שלו. ב-2010, התגלה קבר אחים שחפר אותו רוצח. זהו לא הסיפור שלו. מפקח המשטרה שהיה אמון על חקירות הרציחות האלה מעולם לא הגיע למסקנה חד משמעית בנוגע לזהות הרוצח מלונג איילנד, והמשטרה אף סברה במשך זמן מה שייתכן ומדובר בכלל בשני רוצחים שונים. זה לא אף אחד מהסיפורים האלה.

במקום זאת, "נערות אבודות" - עיבוד דרמטי לסיפור אמיתי לחלוטין שקרה בחוף המזרחי של ארה"ב בשנים המדוברות - הוא סיפור צדי יחסית בסיפורו של הרוצח מלונג איילנג. זהו סיפורה של מארי גילברט, שבתה, שאנן, מוכרזת כנעדרת. החיפושים אחרי שאנן הובילו את מארי לקבר האחים שחפר הרוצח, ומרגע שהחקירה משנה כיוון והופכת לחקירה של רציחות ברבים, היא מבינה שהמקרה של הבת שלה עומד להישכח. היא חוברת לקבוצת אימהות וקרובות משפחה של הנשים שנרצחו כולן על ידי רוצח שפנה אליהן למטרת מפגש מיני בתשלום באתר קרייגסליסט, ויחד הן יוצאות למאבק על הזיכרון הקולקטיבי. כן, הן יודעות שאירע פה פשע נוראי, אבל הן לא מוכנות שהפשע הזה יהיה כל מה שיזכרו כשידברו על האחיות והבנות שלהן.

על הרקע הזה, שמהדהד מאוד את "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי", מארי עושה חשבון נפש עם עצמה. שאנן אובחנה בילדותה כסובלת מהפרעה דו קוטבית, והטיפול בה הקשה על מארי, שבסופו של דבר קרסה תחת העומס והוציאה את שאנן מביתה אל משפחת אומנה. כלומר, מארי איבדה את בתה פעמיים - פעם אחת בהעדרותה ופעם שנייה, כואבת וסודית יותר (אפילו לבנותיה האחרות היא לא גילתה), כששאנן היתה בת 12 בלבד.

הרבה דברים עובדים כמו שצריך ב"נערות אבודות". הבחירה לספר את הסיפור דווקא מנקודת המבט הזו היא מקורית ומרעננת. "נערות אבודות" היה יכול להפוך בקלות למותחן צ'יפי על אמא אמיצה שחושפת את הסוד הנורא שהמשטרה לא מצליחה לפענח, אבל הבמאית ליז גרבוז, שמתמחה בסרטי תעודה, הפכה אותו במקום זאת לדרמה משפחתית חונקת ומאוד לא מתנחמדת. מארי היא לא אישה שקל לחבב, ולאורך הסרט היא רק דוחה ודוחה מעליה אנשים, כשברור שמבפנים היא הולכת ומתרסקת, ובעצם כמהה לאמפתיה ולמגע אנושי.

וסרט כזה לא היה מחזיק בלי הופעה ראשית סוחפת - בדיוק מהסוג שאיימי ריאן ("המשרד", "נראתה לאחרונה") מספקת בו. ריאן סוחבת את הסרט על כתפיה, ואלמלא הסרט הזה היה משוחרר בחודש כל כך לא מפתה, היה אפילו מה לדבר פה על מועמדות לאיזה פרס אמי. מארי גילברט של הסרט היא אישה עוקצנית וחסרת סבלנות, מהסוג שהתעצב באופן הכי גס הודות לנסיבות החיים המחורבנות שלה, וריאן עושה עמה חסד נדיר למדי - אנחנו הרי רגילים לחשוב על אמהות לקורבנות רצח כנשים שאינן מסוגלות בכלל לטעות. והנה, אישה שטעתה לא מעט מתעקשת שגם לסיפור המלוכלך שלה יש מקום ותוקף.

והלוואי שהיה אפשר לפרגן ל"נערות אבודות" בלב שלם, אבל חובה לציין שהוא גם סרט לא מספיק מלוטש. חלק מהסצנות בו נראות דלות תקציב, כמעט כאילו צילמו אותן לסרט סטודנטים. גרבוס מפצה על זה בצילומי חוץ עשירים, שממחישים היטב את האקלים סחוף הרוחות שלאורך החוף המזרחי של ארה"ב, אבל זה לא מספיק. גם שחקני המשנה עושים רק עבודה סבירה, בעיקר משום שהתסריט מתעלם מהם, ושולף אותם - יהיו אלה בנותיה האחרות של מארי, החברות שלה מקבוצת התמיכה או השוטרים חסרי התועלת שהיא מנסה לדרבן - לסצנות קצרות, המפוזרות על פני הסרט באופן לא מנומק.

הזכרתי קודם שגרבוז היא בימאית דוקו מוערכת ("באהבה, מרילין", "מה קרה, גברת סימון?" ו"הרשות הרביעית: לסקר את טראמפ" הם באמת רשימה חלקית של הישגיה), וככזו, אפשר להבין למה בחרה את הסיפור המסוים הזה בדרך המסוימת הזו. הבימוי של גרבוז קר, עובדתי ולא שיפוטי, ועל אף שרוב הסרט זה עובד לטובתו, בסיום זה כמעט מתסכל. בשלבים האלה כשהדמויות ומהלכי העלילה של "נערות אבודות" מתחילים להתכנס לקראת מה שמסתמן כפיתרון, נזנח העידון של "נערות אבודות" ומתגלה שתחתיו היה קבור סרט אחר לגמרי: מלודרמה פר אקסלנס, עם כל הפיוס, הבכי, ההשלמה והתסכול. לפתע הצילום האווירתי קצת צורם, והמשחק נהיה קצת יותר מוגזם (ועדיין משכנע, אל חשש), ומבינים שהיתרון המדהים של "נערות אבודות" הוא גם חתיכת חיסרון. הוא חונק את הגרון, אבל לא נותן לבכות. ולפעמים, בעיקר נוכח מקרים נוראיים כל כך, כל מה שהצופה הממוצע רוצה זה קצת לבכות.