אפשר להסתכל על "נאמנות גבוהה" גרסת 2020 משתי נקודות מבט שונות - וכל אחת מהן מובילה למסקנות שונות לגמרי. הראשונה היא לשפוט את הסדרה כפי שהיא, כמוצר מוגמר, מבלי להשוות לחומר המקור - הספר של ניק הורנבי שיצא ב-1995 או הסרט בכיכובו של ג'ון קיוזאק מ-2000. אבל את הפריבילגיה הזאת יש רק למי שפספסו את היצירות האלה בזמן אמת, ומגיעים לסדרה בלי לדעת עליה כלום. עבור שאר הצופים, "נאמנות גבוהה" צריכה לא רק להיות טובה, אלא גם להצדיק את הקיום שלה בתור סדרה שמספקת היפוך מגדרי לסיפור הזה, שהסתמך לא מעט על הבדלים מגדריים ועל נקודת המבט הגברית בנוגע למערכות יחסים ושברון לב. 

מהבחינה הזאת, לא לגמרי ברור מה "נאמנות גבוהה" מנסה להגיד. הפרקים הראשונים מרגישים ממש כמו מיחזור של אותו הסיפור, כשזואי קרביץ, שנכנסת לתפקיד של רוב במקום ג'ון קיוזאק, ופחות או יותר משחזרת את המילים, המחשבות וההתנהגות שלו. וברור שהסדרה לא נוצרה רק על בסיס הספר, אלא מסתמכת בכבדות גם על העיבוד הקולנועי שלו, וזו אולי גם הטעות הגדולה ביותר שלה.

"נאמנות גבוהה" עוקבת אחר רוב, בעלים של חנות תקליטים עם אובססיה למוזיקה וחיבה ילדותית לרשימות "טופ 5", שמנסה להבין למה כל הנשים בחייו עזבו אותו למען גבר אחר. הסרט משנת 2000 הראה גרסה מרוככת לגבריות הרעילה שבולטת בספר, לא מעט בזכות הליהוק של ג'ון קיוזאק - איש כל כך חמוד שקשה להאמין שהוא דושבג. אבל כמה קטעים צורמים מהספר כן עברו לסרט. למשל? כשרוב מתעמת עם החברה שלו מהתיכון על כך שהיא שכבה עם הבחור שהיא יצאה איתו אחריו למרות שאיתו היא נלחמה כשהוא ניסה לכפות את עצמו עליה - היא מסבירה לו שהיא הייתה בת 16, שהיא לגמרי הייתה בעניין שלו, שהוא שבר את הלב שלה ושעם הבחור שאחריו כבר לא היו לה כוחות להילחם, אז "זה לא היה אונס, אבל זה לא היה רחוק מזה". היא גם מוסיפה שאחרי זה לקח לה שנים לפני שהיא עשתה סקס שוב, מהטראומה. המסקנה העיקרית שרוב יוצא איתה מהסיפור הזה? איזה יופי, הוא בכלל זה שזרק אותה, הפרידה לא הייתה אשמתו, אפשר להמשיך הלאה לאקסית הבאה. 

הקטע הזה נשמע מחריד, אבל האמת היא שהוא די נבלע בסרט, כי רוב אמנם מוצג כאדם אובססיבי ומרוכז בעצמו, אבל לעומת הספר, בסרט זה לא מרגיש מגדרי במיוחד - אנשים אנוכיים יש מכל הסוגים, ולא חסרות נשים שמתנהגות כמו רוב. באופן כללי האנושות לא חפה מאנשים שמסרבים לקחת אחריות על ההתנהגות האנוכית שלהם ומשליכים את כל הצרות שלהם על הסביבה. אבל זו גם הסיבה שכשזואי קרביץ נכנסת לנעליים של רוב, ומגלמת את אותה הדמות מלאת הרחמים העצמיים, התחייה המחודשת של הסיפור הזה מנקודת מבט של אישה לא מרגישv נחוצה במיוחד. רוב של זואי קרביץ לא מרגישה שונה במיוחד מרוב של ג'ון קיוזאק במהלך החצי הראשון של הסדרה, חוץ מזה שהרבה יותר נעים להסתכל עליה. בכל זאת, זואי קרביץ.

זה לא אומר ש"נאמנות גבוהה" היא לא סדרה טובה, או שהיא סדרה מיותרת. היא מכילה קריצות נחמדות למעריצי הסרט המקורי, כמו ה-EP של הבטא בנד שמתנגן באחת הסצנות הזכורות, או בר ששמו הוא שם המשפחה של אחת הדמויות מהסרט המקורי (שאותה גילמה ליסה בונה, אמה של קרביץ). יש גם טיפול נחמד בבעיית העדר הגיוון של הסרט הראשון. במקום שלושה גברים לבנים סטרייטים שעובדים בחנות התקליטים, קיבלנו פה את קרביץ (שאחד האקסים שלה היא בכלל אקסית), סיימון שהיה אחד האקסים שלה עד שהבין שהוא בכלל נמשך לגברים וצ'ריס, אישה שחורה שנכנסת לנעליים של הדמות של ג'ק בלאק מהסרט. סיימון הוא תיקון מעולה לדמות של דיק, והפרק שמתמקד בו הוא אולי הטוב ביותר בעונה, וצ'ריס היא יופי של תחליף לבארי, הדמות של ג'ק בלאק, שהיה החלק הטוב ביותר בסרט. מלבד ללהק אישה לתפקיד, לא שינו אותו יותר מדי, וטוב שכך - הוא מצחיק ועדיין עובד. יש גם הופעת אורח מעולה של מוזיקאית ותיקה, שמחליפה את ההופעה של ברוס ספרינגסטין בסרט, ולא נוסיף עוד מילה מספיילרת.

איפשהו באמצע העונה, הדברים מתחילים לקחת תפנית מעודדת - רוב מתחילה לגדול ולהשתנות, מה שבהחלט לא קרה לרוב של הסרט, וההיפוך המגדרי של הסיפור המקורי מתחיל להצדיק את עצמו פה ושם. יש גם רגעים בודדים (מדי) של רלוונטיות תרבותית, למשל בסצנה בה רוב, סיימון וצ'ריס מנסים להחליט אם הם מסוגלים למכור אלבום של מייקל ג'קסון ללקוחה שנכנסה לחנות. 

הבעיה העיקרית של "נאמנות גבוהה" היא שהיא לא מתחייבת להיפוך המגדרי מהרגע הראשון, ורוב מרגישה כמו דמות לא מספיק מבושלת. כשהיא מתנהגת בדיוק כמו רוב של הספר/סרט, משהו מרגיש לא אותנטי, ההתנהגות שלה מרגישה "גברית" מדי. הרומנטיזציה של הסבל, הפטישיזציה של המוזיקה והמעוף העצמי המביך על כך שהיא מעדיפה וויסקי? בשביל זה יש לנו את ריק מ"ריק ומורטי". כשקרביץ מתייסרת בבית עם תקליט וסיגריה אחרי פרידה, קשה שלא לחשוב על הסצנה מ"לילה בניו יורק" בה הדמות של ג'ינה רודריגז, שהיא מבקרת מוזיקה, רוקדת בתחתונים לצלילי ליזו. גם זו סצנה קלישאתית, ללא ספק, אבל לפחות היא מרגישה כמו ייצוג אמין יותר של איך נשים נעזרות במוזיקה לתקן לב שבור ולשאוב תחושת העצמה.

אז נכון - לא כל הגברים, לא כל הנשים, אבל כל עוד רוב של הסדרה מתנהגת כמו רוב של הספר/סרט, היא דמות שקשה להתחבר אליה או להזדהות איתה, ורק כשהיא מתחילה לפתח אישיות משל עצמה - הסדרה מתחילה להשתפר ואפילו לרגש, ומשאירה אפילו מקום לצפות לעונה שנייה שתהיה הרבה יותר טובה. אם רק יוצרות הסדרה (שנפגשו בתור כותבות על הסט של "בטי") היו מתחייבות באופן מלא לשכתוב של הדמות כדמות נשית מההתחלה, התוצאה הסופית הייתה יכולה להיות טובה בהרבה ובעיקר רלוונטית יותר. בלי זה, "נאמנות גבוהה" היא עוד סדרה חמודה, עשוי היטב, כיפית לפרקים ובהחלט שווה צפייה בפני עצמה, אבל גם לא זכירה במיוחד, ומלווה בתחושה החמצה על כל מה שהייתה יכולה להיות.