צפייה בסדרה חדשה מזמנת לעתים תכופות את השאלה למי היא בעצם מיועדת. כלומר, מי היו הצופים המדומיינים במוחותיהם של יוצריה, עבור מי היא נכתבה. ואין אמנם דרך להוכיח את הקביעה הזאת, אבל נראה שיוצרי "מורשת יופיטר" - דרמת הפעולה החדשה מבית נטפליקס וסטיבן ס. די-נייט ("ספרטקוס", "דרדוויל") - רצו קודם כל ולפני הכל לחזר אחר הקהל של סדרה אחרת, במקרה הזה הקומדיה השחורה "The Boys" מבית אמזון פריים. שתיהן עוסקות בקבוצת גיבורי על שזכתה למעמד אייקוני בתרבות, שתיהן לא נרתעות מאלימות גרפית ומשימוש בקללות יצירתיות ושתיהן בוחנות - כל אחת בדרכה - אם יש בכלל עוד טעם להמשיך ולקשר בין מעשי גבורה ובין מוסר. ההבדל המרכזי: "The Boys" היא כבר סדרה מצליחה בת שנתיים, ובין אם תרצה או לא - "מורשת יופיטר" קצת עומדת בצלה.
ובעצם, לא, ההבדל העיקרי בין שתי הסדרות הללו הוא של"מורשת יופיטר" יש נשמה. היא אכן מחוספסת, אבל בליבה היא בכלל דרמה משפחתית סנטימנטלית. "הורים במשרה מלאה" פוגשת את "השומרים" בפינת הרחובות "אקדמיית" ו"המטרייה". ואם בליל הסדרות האלה, והנושאים השונים שעולים בהן, נשמע לכם טוב - חד משמעית, "מורשת יופיטר" היא הסדרה בשבילכם. לעומת זאת, אם אתם חושבים שכבר צפיתם בסדרות הנ"ל ואתם לא זקוקים לעוד - ובכן, ברוכים הבאים ל-2021, בה כל סדרה חדשה היא לא יותר מרצף אזכורים לסדרות קיימות, ובדרך כלל טובות יותר.
אבל רגע, אנא, בואו לא נתפזר. "מורשת יופיטר" מתארת מציאות חלופית בה במהלך שנות ה-30 גילו מספר אנשים - כולם אמריקאים, כולם נאים מאוד - שהם בעלי כוחות על. הם חברו יחד למלחמה נגד הפשע והרשע (הרי במקום בו יש גיבורי על, מובן שיש גם נבלי על), וכונו "האיגוד". בראש האיגוד עמד האוטופיאן (ג'וש דוהמל) - יורש כריזמטי לאימפריית פלדה, שספג מכה כלכלית ואישית בקריסת בורסת המניות ב-1929, ולצדו ליידי ליברטי (לזלי ביב), שהפכה ברבות השנים גם לרעייתו ואם ילדיו. בעולם של "מורשת יופיטר", גיבורי על לא נהנים רק מכוחות של תעופה, תמרון אנרגיה, יצירת קרח יש מאין או קריאת מחשבות, אלא גם מתוחלת חיים נדיבה ביותר, שמביאה אותם גם לגילי 100 ו-120 בעודם מתפקדים לחלוטין. כן, היום הם בעלי שיער לבן יותר, אבל הם עדיין מתעופפים, מחטיפים לפושעים ומתהדרים במוסריות גבוהה שאוסרת עליהם להרוג את נבלי העל גם במקרים קיצוניים.
מי שלא לגמרי מסכימים עם כללי המוסר הללו הם ילדיהם של האוטופיאן וליידי ליברטי - ששמותיהם האמיתיים הם שלדון וגרייס סמפסון. השניים הורישו לילדים הנ"ל את כוחות העל הרבים והמגוונים שלהם (בין השאר, האוטופיאן הוא האדם החזק בעולם, יש לו חושים על אנושיים, הוא יכול לעוף במהירות שמתקרבת למהירות הקול ומסוגל לירות לייזר קטלני מעיניו), אולם ליורשיהם, ברנדון (אנדרו הורטון) וקלואי (אלנה קמפוריס), יש מחשבות משלהם בנוגע למה שאפשר וצריך לעשות בכוחות האלה. ברנדון מנסה ללכת בדרכם של הוריו, ולא תמיד מצליח - הוא שש אלי קרב ורוצה להציל כמה שיותר אנשים, אך תקרית מסוכנת דוחפת אותו אל מעבר לקצה ולאורך הסדרה הוא נאלץ לעבד את ההבנה כי הוא אולי הבחור החזק ביותר בעולם, אבל הוא לא חסין מפני שיפוט של הציבור. קלואי היא הכבשה השחורה המשפחה - היא דוגמנית ומשפיענית, חובבת מושבעת של אלכוהול, סמים, מסיבות ומין מזדמן, שהתנערה לחלוטין (כך לפחות היא חושבת) מחיי הגבורה של הוריה, להם היא נוטרת טינה עמוקה.
העולם של "מורשת יופיטר" לא מתמקד רק במשפחת סמפסון, אלא קופץ בזמן ובחלל - לפעמים זה ממש החלל החיצון - ועלילת הסדרה מזגזגת בין עלילות שמתרחשות בשנות הקמת האיגוד ועלייתם לגדולה של גיבורי העל לבין עלילות שמתרחשות בהווה ומתמקדות בדור חדש של לוחמי צדק, רובם בנות ובנים של גיבורים ותיקים יותר. וישנה גם, כמובן, קבוצת אנטי-גיבורים, שמהווה את החלקים הקולחים והקצביים יותר של הסדרה, ומדגימה מה היה קורה לו הדמויות הראשיות ב"מורשת יופיטר" היו משחררות מעט את ישבנן הקפוץ ומתחילות ליהנות.
"מורשת יופיטר" מבוססת על סדרת קומיקס מאת היוצר המוערך מארק מילר, שיצירותיו מרבות לחקור בדיוק את האזור האפור שבין כוח מוחלט (בין השאר הוא כתב עלילות רבות מוניטין לסופרמן ולחבורת הנוקמים. למעשה, חוברות "הנוקמים" שכתב למארוול היוו השראה מרכזית גם לסרטים המצליחים של החברה) לפגמים אנושיים, וזה בדיוק מה שהסדרה של נטפליקס עושה. הבעיה הראשונה היא, כאמור, שכבר ראינו מוצרים תרבותיים אחרים שעושים את כל זה, ועושים זאת היטב. יא אללה, גיבור על עם תסביכי אב, מי היה מאמין? לו רק היו לנו כל סרטי "באטמן", "סופרמן" ו"איירון מן" אי פעם. משק בית שצריך ללהטט בין בונדינג משפחתי למחויבות חברתית? וואו, רעיון מדהים שרק בוצע בשני סרטי "משפחת סופר על". קבוצת זרים עוצמתיים שצריכים ללמוד לעבוד יחד? אחלה, כן, קוראים לזה "ליגת הצדק", ו"מורשת יופיטר" ממש קורצת לה בגלוי, משום שבאנגלית ראשי התיבות של הביטויים הללו (Justice League ו-Jupiter's Legacy) זהים.
בעיות נוספות מתגלות גם בבחירות האמנותיות והביצעויות של "מורשת יופיטר". למשל, מדובר בסדרה לא לגמרי מעודנת, שהמסרים בה עוברים כמעט תמיד במונולוגים ארוכים של דמות זו או אחרת. למשל, שמדובר בסדרה מפוצצת קלישאות, כולל דמות העשיר האקסצנטרי שְחי חיי פאר אך מנותק מהעם וגם סצנות רבות שעוסקות בפענוח של חיזיון מסתורי ורב משמעות. גם אלה דברים שראינו בסרטים ובסדרות, ו"מורשת יופיטר" לא באמת מחדשת בהם שום דבר. כמו כן, ג'וש דוהמל מתקשה לסחוב את הסצנות המורכבות יותר שניתנו לו, ופעמים רבות הוא משחק באופן עצי ושטוח. במובן הזה, אגב, "מורשת יופיטר" מתגלה דווקא כסדרה מחוכמת יחסית, שהרי דוהמל עצמו הוא שחקן ששיא הפופולריות שלו כבר די מאחוריו, והבחירה בו לגילום דמות שהולכת ומאבדת רלוונטיות הייתה יכולה להיות מענגת לצפייה לו רק, אתם יודעים, הוא היה שחקן טוב דיו.
ובכל זאת, כי תמיד יש בכל זאת, "מורשת יופיטר" היא ממש לא כישלון. ברמה הטכנית היא נהדרת, וסצנות האקשן בה גורמות גם לסרטי מארוול להחוויר. העובדה שיש לה מספר פרקים להעמיק את ההיכרות עם העולם המתואר והנפשות הפועלות בה - גם היא לטובתה, וגם אם לא כל פרקיה קולחים או סופר מהנים לצפייה, תמיד יש בהם גם סצנות טובות מאוד. ובעיקר, מדובר בסיפור טוב. אפשר לקונן על מות המקוריות או להתבאס מהשמאלציות, אבל חוט השדרה העלילתי של "מורשת יופיטר" הוא חזק ומרתק, ובמדד הטוב מול הרע - בכל זאת, סדרת סופר-גיבורים - היא לגמרי בצד הטוב. רק… לא טוב מאוד.