הרבה לפני ששם קץ לחייו בשנת 2014, רובין וויליאמס כבר היה חלק מפנתיאון התרבות הקולקטיבי של העולם המערבי. בסרט התיעודי "רובין וויליאמס: היכנסו לתוך ראשי" שביימה מרינה זנוביץ׳ על חייו של וויליאמס ועלה השבוע ב-HBO (בארץ הוא משודר ביס, הוט וסלקום TV), לא תקבלו תשובות איך הוא הגיע למעמד האיקוני הזה. להיפך, מדובר בסרט שנעשה על ידי מעריצה, ונצפה ע"י מעריצים, מעין סרט זיכרון שנמשך כמעט שעתיים ומלווה את חייו ממש מרגע לידתו בשיקגו בשנת 1951 ועד ה-11 באוגוסט 2014, אז נמצאה גופתו תלויה בביתו שבקליפורניה.
זנוביץ׳ היא דוקומנטריסטית מצוינת שכבר זכתה בשני פרסי אמי על עבודתה (בין היתר תיעדה את חייהם של ריצ׳ארד פריור ורומן פולנסקי), והיכולת שלה להתמודד עם סיכום חייו של שחקן פעיל כמו וויליאמס מעוררת הערכה. בכל זאת, מדובר באחד הכוכבים הגדולים והעסוקים ביותר שידעה אמריקה במאה האחרונה. ב"היכנסו לתוך ראשי", זנוביץ׳ משתמשת בכל הכלים שעומדים לרשותה: ראיונות עם חברים (בילי קריסטל, דייוויד לטרמן, סטיב מרטין, וופי גולדברג ועוד), חומרים מתוך סרטים וסדרות טלוויזיה בהם השתתף ("בוקר טוב ויאטנם", "גברת דאוטפייר", "מורק ומינדי"), ראיונות אישיים עם אישתו הראשונה ולארי ובנו הבכור זאק, והמון מונולוגים של המנוח עצמו.
מצד אחד - זו צפיית חובה לכל מי שמגדיר את עצמו מעריץ של וויליאמס (כמו כותב שורות אלה), גם לאלה שגדלו בשנות התשעים והתאהבו בו לראשונה בדמותה של גברת דאוטפייר. מצד שני - השמרנות בעשיית הסרט שמורכב כולו ממונטאז׳ים וראיונות מזן ה"ראשים המדברים", מרגישה ארכאית במיוחד כשנוגעים בשחקן כל כך אוונגרדי ויוצא דופן. בסרט על חייו של אדם מופרע הייתם מצפים לראות סרט קצת יותר מופרע, לפחות כמו המערכונים המוקדמים של וויליאמס משנות ה-70'.
מי שנולד כבן יחיד לאב שהיה בכיר בחברת הרכב "פורד", ולאם דוגמנית לשעבר שהפכה לעקרת בית ו"אשת חברה", רובין חווה הרבה בדידות בילדותו - למרות שגדל במה שנקרא "כלוב של זהב". בזמן שצעירים רבים בני דורו, אותם פגש במועדונים ובבית הספר למשחק ג׳וליארד, היו צריכים להילחם על פרנסה - וויליאמס נלחם על הכרה. היה אפשר לפטור אותו בקלות כגבר לבן פריבילגי, אבל מכירים את הקלישאה על הליצן העצוב? אז כמובן שגם במקרה הזה היא נכונה (על אף שסטיב מרטין טוען אחרת כאשר הוא נדרש לסוגיה). חברו הטוב של וויליאמס, השחקן בילי קריסטל, מספר לזנוביץ׳: "הייתה חסרה לו ה׳אקסטרה אהבה׳ שאתה יכול לקבל רק מזרים", ובאמת - המרדף של רובין וויליאמס אחרי תחושת האהבה לא ידע סוף. ובאהבה לא מדובר רק על אהבת הקהל, אלא גם על אהבת נשים: אישתו הראשונה, ולארי, היא היחידה מבין שלוש נשותיו שהסכימה להתראיין לסרט. בשיחותיה עם זנוביץ׳ היא מספרת בכנות רבה על כך שבמהלך העשור בו היו נשואים היא ידעה שהוא מבלה עם נשים אחרות אך קיבלה את זה בהבנה כל עוד הוא חזר לישון בבית. נישואיו לולארי הסתיימו בטון צורם כאשר הוא הכניס להריון את מרשה גארסס, מי שהתחילה כאומנת של בנם הבכור של הזוג בביתם - וסיימה כאשתו השנייה של וויליאמס.
בזמן שבחייו המקצועיים הוא ידע בעיקר שיאים, פרס אוסקר (על תפקידו בסרט "סיפורו של וויל האנטינג"), 4 פרסי גלובוס הזהב, 2 פרסי אמי, כוכב בשדרת הכוכבים של הוליווד ועוד הישגים רבים, חייו האישיים ידעו בעיקר מפלות. בתקופת השיא שלו כסטנדאפיסט הוא התמכר לאלכוהול וקוקאין, כאשר מהאלכוהול לא הצליח להתנקות באמת עד סוף חייו. מעטים יודעים שוויליאמס הוא האדם האחרון שראה את השחקן האגדי ג׳ון בלושי בחיים, לאחר שהשניים חגגו יחד בלילה רווי סמים ואלכוהול. המוות של בלושי צילק אותו. הוא התגרש משתי נשותיו הראשונות לאחר "מחלוקות שלא ניתנות לגישור" ובכל זאת נישא בפעם השלישית למעצבת סוזן שניידר. וכמובן שאי אפשר להתעלם מבעיות הבריאות שלו: בשנת 2009 אובחן וויליאמס כמי שסובל ממחלת לב מה שאילץ אותו לדחות את סיבוב ההופעות המצופה שלו. אבל מה שהרג אותו בסופו של דבר היה הדיכאון.
שנה לפני שהתאבד, במהלך צילומים לסדרת הטלוויזיה הנשכחת "המטורפים" בה כיכב לצד שרה מישל גלר, הוא אובחן על ידי רופאיו כמי שסובל ממחלת הפרקינסון. הסרט נוגע בתקופה הזאת ברגישות רבה, אפילו בכבוד מוגזם, לכוכב שלו. מתוך כשעתיים, רק רבע השעה האחרונה של הסרט מחטטת בפצע של סוף חייו - אובדן הזיכרון, הרעד בידיים, הפגיעה בתפקוד היומיומי וגם התקפי הזעם, החרדה והפארנויה. כאמן, וויליאמס היה חשוף והרבה לצחוק על עצמו, אך כאדם הוא התבייש. זאק וויליאמס מספר שכאשר הוא לא הופיע הוא הרגיש שהוא ״נכשל כאדם״. בילי קריסטל שמצטייר בסרט כאחד האנשים הקרובים לו ביותר, מספר שבפגישתם האחרונה הוא סיפר לו על המחלה והוא נראה לראשונה מאז הכיר אותו - מבוהל. למרות העצב והאובדן הענק שהתאבדותו גרמה למשפחתו ולחבריו, המורשת שלו הדאיגה אותו יותר. רובין וויליאמס לא רצה להיזכר כשחקן מבוגר וחולה שתמונות שלו על כיסא גלגלים גוררות תגובות כמו "אוי… גדלתי עליו! נשבר לי הלב".
הוא היה ג׳יני תזזיתי ב"אלאדין", אומנת בריטית קפוצת ישבן ב"גברת דאוטפייר", שדר רדיו צבאי מאני ב"בוקר טוב ויאטנם", פיטר פן מתבגר ב"הוק", הומו מוחצן ב"כלוב הציפורים" ומפתח תמונות אובססיבי ב"לחיות בתמונות". אבל כל התפקידים המגוונים האלה אפילו לא מתקרבים לסכם את הקריירה של רובין וויליאמס. אם בא לכם על שעתיים נוסטלגיות בחברת השחקן האהוב עליכם, "היכנסו לתוך ראשי" יספק לכם בדיוק את זה. אך הפספוס הגדול ביותר של זנוביץ׳ טמון דווקא בהבטחה שהיא עצמה מספקת בשמו של הסרט: הבמאית לא מצליחה לפצח את ה״מוח״ וויליאמס, שנשאר בגדר חידה גמורה גם לאחר הצפייה. בתחילת הסרט, נשמע קולו של וויליאמס מכריז ביהירות מדומה: ״הצטרפו אליי, בסוף עוד תדביקו את הקצב״. נדמה שארבע שנים אחרי מותו - את הקצב של רובין וויליאמס עדיין קשה מאוד להדביק.