לא משנה מה מארק צ'רי עוד יזכה ליצור במהלך חייו, השם שלו לנצח ילווה בטייטל "היוצר של 'עקרות בית נואשות'". סביר להניח שזה ממש לא מפריע לו - "עקרות בית נואשות" הייתה יצירה פורצת דרך, עשויה נפלא, משוחקת לעילא וקרובה מאוד לשלמות בעונותיה הראשונות. ובמקום לנסות להמציא את עצמו מחדש, נראה שצ'רי מתמסר בהנאה לנוסחה שהפכה את "עקרות" להצלחה המסחרית והביקורתית שהיא הייתה. הוא אוהב נשים, הוא אוהב תעלומות רצח, והוא אוהב לחבר בין שני העולמות האלה וליצור מהם ממתק אירוני שהוא קליל ומהנה באותה המידה שהוא אפל ומעורר אי נוחות.

העונה הראשונה של "למה נשים רוצחות", הפרק הבא בחייו של צ'רי, זיגזגה בין שלושה קווי עלילה בתקופות זמן שונות. הבחירה הזאת הייתה בעיקרה גימיקית, וגם אם בין התקופות השונות היה חוט מקשר, הוא היה רעוע ביותר. נראה שצ'רי אוהב למקם את הסיפורים שלו בעבר בעיקר מסיבות אסתטיות, לא מסיבות של תוכן. זו לא אמירה לרעתו, כי שני קווי העלילה שהתרחשו בעבר בעונה הראשונה, ממש כמו קו העלילה של העונה השנייה - הם מרהיבים ויזואלית.

בעונה השנייה של "למה נשים רוצחות" צ'רי חוזר לעשות בדיוק את מה שהוא אוהב - להציג נשים מורכבות על רקע אסתטי עשוי בקפידה, אבל הפעם הסדרה מתמקדת בקווי עלילה שמתרחשים כולם באותה נקודת זמן: 1949. אלמה פילקוט (אליסון טולמן מ"פארגו" ששוב נופלת לטייפקאסטינג אבל שוב עושה את זה נפלא) היא - כמה לא מפתיע - עקרת בית, שגאה מאוד בגן הפרחים הביתי שלה ומתחילה לחשוד שמשהו לא כשורה קורה עם בעלה הווטרינר. במקביל, החיים שלה מתחילים להצטלב בכמה דרכים עם אלה של ריטה קסטיו (לאנה פרייה מ"עד עצם היום הזה"), מלצרית לשעבר שהתחתנה עם גבר עשיר ומבוגר ממנה ומנהלת רומן עם סקוטר (מת'יו דדריו, שהוא אחיה הצעיר של אלכסנדרה דדריו, ששיחקה בעונה הראשונה), בחור שחולם להיות שחקן ובינתיים חי על חשבונה, וגם מעורב רומנטית עם די, בתה של אלמה. זה בהחלט נשמע כמו טלנובלה, ולרגעים גם קצת נראה כמו אחת.

הצמצום של העונה להתרחשות אחת במקום שלוש מאפשר לצ'רי להתמקד במה שהוא כבר הוכיח שהוא עושה מעולה ב"עקרות בית נואשות": לכתוב דמויות מסקרנות עם מצפון מוסרי רעוע ולהצליח להציג אפילו את ההתנהגויות האנושיות המחרידות ביותר באור אירוני ושנון. הפרק הראשון מסתיים בטוויסט אפל ומקורי שמעורר תאבון להמשך (ולא נספיילר בשום פנים ואופן), אבל מהר מאוד מתברר שהוא לא יהווה את מרכז הסיפור, וכל אחת מהדמויות המרכזיות זוכה למספיק תוכן כדי שלא תהיה שום דרך לדעת איזה כיוון הסדרה עוד תיקח, מי ימות, מי יהרוג - ולמה. 

אליסון טולמן, "למה נשים רוצחות 2" (צילום: CBS באדיבות yes ,HOT וסלקום tv,  יח"צ)
נופלת שוב לטייפקאסט. אליסון טולמן ב"למה נשים רוצחות" | צילום: CBS באדיבות yes ,HOT וסלקום tv, יח"צ

ללא הגימיק של מעבר בין נקודות זמן, מתאפשר לנו זמן ומרחב להיקשר לדמויות, ובהחלט יש למי להיקשר. מלבד אלמה, הלב הפועם של הסדרה נמצא ללא ספק אצל בתה די, והכתיבה של הדמות שלה כאישה צעירה, חכמה ומקסימה אבל גם שמנה היא בגדר צדק פואטי עבור כל הנשים השמנות. המראה שלה אמנם מדובר, והיא עצמה סובלת מבטחון עצמי נמוך בגללו, אבל בו זמנית הסדרה מציגה אותה באור לחלוטין חיובי, וגם מדגישה את העובדה שתחושת הערך העצמי שלה נובעת בעיקר ממה שאחרים אומרים לה על המראה שלה, ולא דעתה על עצמה. 

זה לא שהעונה השנייה של "למה נשים רוצחות" טובה יותר או פחות מהראשונה, אבל היא בהחלט מדגישה את העובדה שהפיצול לשלוש נקודות זמן לא היטיבה עם העונה הקודמת, שאולי הייתה מוצלחת בהרבה אם הייתה מתמקדת רק בסיפור שמתרחש בשנות השמונים (בכיכובה של לוסי לו). מוקדם מדי לשפוט את העונה כולה על פי שלושה פרקים בלבד, אבל עד כה נראה שהיא בהחלט תספק את הצופים שנהנו מהעונה הראשונה, ותעורר גם היא געגועים מוצדקים ל"עקרות בית נואשות".