כשיהונתן גפן הלך לעולמו לפני חצי שנה, כל כלי תקשורת קיבל אין-ספור הזדמנויות למשחקי מילים על סמך יצירותיו: מ"יונתן סע הביתה", דרך "יכול להיות שזה נגמר" ועד "ליל מנוחה וחלום". כל כלי תקשורת שאיננו ערוץ 14, כמובן. ובמבט ראשון, נדמה ש"אבא. סיפור" - הסרט של אביב גפן ששודר אמש בקשת 12 - הוא בסך הכל תוספת מאוחרת לרשימת השמות. אבל במחי שתי מילים בלבד, פרי מוחו הקודח של גפן האב, היטיב גפן הבן להגדיר את השעה הטלוויזיונית שיצר על אודותיו.
סרט על יהונתן גפן יכול ללכת לאלף ואחד כיוונים אפשריים, כי גפן עצמו הלך לאלף ואחד כיוונים בחייו. הוא היה ענק תרבות שיכול לפרנס גם סדרה שלמה, או לכל הפחות סרט קולנוע של ממש, ולכן 60 דקות נטו נשמעות פתאום כמו אנדרטה קטנה למידותיו. אבל "אבא. סיפור" לא נוצר בידי סתם במאי, והוא לא מספר סתם ביוגרפיה: זה סרט על אביב לא פחות משהוא על יהונתן, וכל הישג או יצירה מסופרים דרך פריזמת האבהות. כן, אבהות, הדבר הזה שכל כך לא היה מזוהה עם המנוח. או כפי שגפן הבן מבהיר זאת, "הוא היה מעולה עם ילדים, כל עוד אלה לא הילדים שלו".
"אבא. סיפור" הוא גם לא טקס אשכבה מצולם ומושקע, כי את זה משפחת גפן כבר הרימה בשידור חי כשהביאה אותו לקבורה (באירוע שמשום מה צומצם לכדי החולצה שלבשה בתו שירה). יש בו כל התחנות ההכרחיות ברפרטואר האדיר של גפן, אבל הלב שלו נמצא דווקא בשאלות שלא זכו לתשובה: למה ההורים שלחו אותו לפנימייה? למה לא שמע שירים של אביב כשהיה צעיר? מה היה לו לחפש בצנחנים? ועם מה הוא חזר ממלחמת יום הכיפורים? בשאלה האחרונה, ובאופן די חריג, הניח אביב את האצבע על צמד המילים "הלם קרב". ואיתן, בלי המניפסטים המוכרים על אלכוהול או הזנחה, הוא מסתכל באבהות של יהונתן בעיניים מלאות חמלה.
גם כשהוא מדבר עם שלום חנוך או יהודית רביץ, אנשים שמסרבים להתראיין ובבירור עושים זאת מתוך אהבה גדולה לגפן, אביב מתעקש לשאול אותם איזה אבא הוא היה. כמעט תמיד הוא שומע אנקדוטות שלא בטוח שאחרים היו רוצים לשמוע. אבל אביב לא נותן לזה לטלטל אותו, כי הוא ילד אחר. בדיוק כמו שיהונתן היה אבא אחר, ובדיוק כמו שנורית היא אמא אחרת. בתור היוצר שהוא, במקום להגיד "אני אוהב אותך" הוא בוחר לעשות מזה סרט. ובמקום להבין עד כמה משמעותית ומרגשת אנקדוטת הגיטרה שדיוויד ברוזה נזכר בה מול המצלמות, הוא שואל למה אבא שלו לא קנה לו את הגיטרה בעצמו.
"אבא. סיפור" לא מתעניין בהישגים או בפרסים, אלא בצלקות שאיש עוד לא אבחן. זה סרט שיוצא מבפנים ונועד לעשות תיקון היסטורי עם האבהות המשונה של גפן - ולא רק בעזרת השוואה לאסי דיין, בן הדוד והחבר. ליאור דיין, הבן, מגדיר את השניים כמי שביצעו "פיגועים" בנפש של הילדים שלהם. אי אפשר להתווכח עם התחושות שלו, אבל אי אפשר שלא לראות את זה היום בתאור קצת אחר. ובדקות האחרונות והנוגעות של הסרט, כשאביב מספר לראשונה על אובדן השיער הפתאומי של יהונתן ועל סוף ימיו, נדמה שמי שסיכם את זה היטב היה יאיר לפיד, כשדיבר מוקדם יותר בסרט על התחושות של יהונתן מול השיר "עכשיו מעונן". "היו לו אלף תלונות על זה", הוא הסביר, "אבל לא הייתה לו שום תלונה על זה". זאת, כך נראה, גם התחושה של הבן כלפי האב שאיננו יותר.